'We don't have problems in Jamaica,
we simply call it a situation....'
אומר לי ג׳וזף,
כשאני נוחתת במלון הקטנטן,
שנוגע במים ובנוי קולוניאליזם כחול.
כשאני נוחתת במלון הקטנטן,
שנוגע במים ובנוי קולוניאליזם כחול.
' a hell of a situation ' ,
אני אומרת לא׳ שלי, אחרי יממה של אהבה,
אני אומרת לא׳ שלי, אחרי יממה של אהבה,
כשאני מואילה בטובי לצאת ולסקור קצת את האיזור.
Ocho Rios, בצידו הצפון מזרחי של האי,
הוא גן עדן עלי אדמות,
הוא גן עדן עלי אדמות,
אבל הוא גם המקום כי מייאש שראיתי בחיי.
נחשלות והמוני אנשים עם מבט כבוי בעיניים,
שהולכים לשום מקום,
ילדים אבודים של אף אחד,
ילדים אבודים של אף אחד,
בחצר האחורית הכי יפה בעולם.
אם להודות על האמת, יש בי מן איזו סקרנות ללמוד מקום,
ועל אף תאבת החיים והחיפוש התמידי אחרי אסתטיקה ופינוק,
אולי יותר מזה, אני צמאה לסיפור.
סקרנית לשמוע את ההסטוריה והתרבות,
מנסה להבין, להיות רגע חלק מהנוף,
להשתחרר קצת מהבורגנות הממכרת,
לדמיין שאני משהיא אחרת.
כמעט בכל המקומות בעולם זה עבד לי,
כאן ממש לא.
יש משהו בג׳מייקה, שצועק מסכנות.
משהו שהכי מזכיר את הפבלות בריו,
את ילדי ההרים מחכים לסנטה שיבוא להושיעם, בגואטמלה,
את התחושה המכמירה על צריפי קולנסאות הקש בקמבודיה,
את הריח המבאיש באחוריים של פטפונג בתאילנד,
את העגלות העמוסות בלויים בסן פרנסיסקו על mission st
מכיוון מזרח בשעת בין ערביים,
את הקבצנית המשוגעת שנתקעה לנו מול החלון,
בארוחה עם חברים בעיר, מחקה אותנו,
מחכה בסבלנות שנסיים את הביס מהפה.
אני כבר מכירה היטב את התחושה הזאת,
שמדגדגת את העיניים בסקרנות של לראות,
או לעצום?
או לעצום?
של איך אנחנו מעיזים להנות,
כשלרוב העולם אין מה לאכול.
כשלרוב העולם אין מה לאכול.
יש כאן משהו שנראה כמו הביבים של תל אביב,
שאני מנסה לעקוף בנסיעת לילה,
כדי לא לעמוד ברמזור מיותר,
כדי לא באמת להיחשף לאנשים האומללים הללו,
שאיבדו את כבודם.
כך בדיוק כמו כאן,
אתה בא להנות ומוצא, שהגן עדן שלך, הוא הגיהנום שלהם,
שהבעיות של ג׳וזף הם לא יותר מסיטואציה אגבית שלי.
׳הגיעה עונת הרומנטיקה...׳
אני מכריזה ובפעלתנות טיפוסית,
משתלטת על המשימה.
משתלטת על המשימה.
בוחרת בג׳מייקה, שני יעדים,
שנראים לי הכי מדליקים,
שנראים לי הכי מדליקים,
Ocho Rios ו Negril
ושני מלונות, שנראים לי הכי נחבאים,
הכי קטנים, הכי ׳שיק׳.
הכי קטנים, הכי ׳שיק׳.
האחד, היה למוסד, כשמרלין מונרו וארתור מילר,
צ׳רצ׳יל, המלכה האם ואפילו גרייס קלי,
היו פוקדים במאה הקודמת.
מאז, הוא כבר שינה מיקום,
אבל התמונות בשחור ולבן אומרות הכל.
׳איך את יודעת להפתיע...׳
הוא אומר לי בחיוך רחב,
הוא אומר לי בחיוך רחב,
שחושף טור שיניים לבנות,
ומזכיר לי נשכחות מהטיול ההוא, הגדול.
מהבקתה על המים, שפשוט לא יכולנו לעזוב.
מה עושים ב Ocho Rios,
ובכן, לא נעים להודות, לא המון....
ובכן, לא נעים להודות, לא המון....
מתמקמים ב Jamaica Inn
מפליגים בסירת דייגים אל המרחבים.
עוגנים בDunn's River Falls,
ומטפסים הפוך את המפלים השוצפים קוצפים,
מלמטה, למעלה, מגלים בהדרגה נועזת,
איך ׳כל הנחלים זורמים לים...׳
ואיך ׳מים שקטים לא יכבו את האהבה׳.
מסלול הליכה הרפתקני ומשמח לבב,
בלי יכולת אחיזה,
בלי יכולת אחיזה,
משם ל James Bond Beach, Ocho Rios,
מציצים לשורת וילות פרטיות מן הים,
לומדים שאת הסרט ג׳יימס בונד,
הסריטו ממש כאן.
הסריטו ממש כאן.
מסאג׳ זוגי ג׳מייקני בנוף אלוהי בבקתת קש,
מעל הים, על מצוק במלון, לרחש הגלים,
מעל הים, על מצוק במלון, לרחש הגלים,
אני מיד מבינה איפה כל הסטרס נעצר.
שתי ארוחות ערב קסומות על שלל הדגה
במלון התכלכל לצלילי מוסיקה חיה,
שקיעה וזוג קשישים רוקד בקלילות של בני עשרים.
עוד יציאה לרחוב הראשי,
שם בין צריפים מתים לנפול,
בצבעוניות קלופה והזנחה, לצד גרפיטי קשה,
ויצאניות נחבאות אל הצללים,
מאחורי השלט, שאסור להשתין,
מסתתרת גולת הכותרת, מסעדת Miss T's kitchen ,
ארוחת ערב על טהרת המטבח הג׳מייקני,
מה שנקרא בהגהה המקומית Jerk,
ולובסטר ריחני שבושל בחלב קוקוס,
ונימוח בפה שאין, אין, אין.... פשוט אין.
מערבה משם, מרחק שעה וחצי,
ואנחנו עוצרים באחוזה רודפת שדים ורוחות,
Rose Hall, Montego Bay
והאני אחת, קוטלת גברים,
White Witch, הולכים מהורהרים
אחרי שמלה אפריקאית ואגן רחב,
White Witch, הולכים מהורהרים
אחרי שמלה אפריקאית ואגן רחב,
מקשיבים בדממה לסיפור חרישי,
בערבוביה של קריולית ואנגלית.
בערבוביה של קריולית ואנגלית.
אל הלב מתגנבת מנגינה,
השיר של ג׳וני קאש, על המכשפה הלבנה,
השיר של ג׳וני קאש, על המכשפה הלבנה,
שרצחה את שלושת בעליה, את מאהביה השחורים,
הילדה, שהתייתמה בילדותה,
ולמדה מאמתה השחורה,
לרקוח שיקויים ולהטיל קללות.
ולמדה מאמתה השחורה,
לרקוח שיקויים ולהטיל קללות.
האישה הלבנה היפה,
שלמדה את אמנות הוודו ועשתה בה כשפים,
שלמדה את אמנות הוודו ועשתה בה כשפים,
ובעבדיה, שפטים.
עד שנרצחה בידי מאהבה השחור.
עד שנרצחה בידי מאהבה השחור.
רצפת העץ חורקת לקול צעדינו,
רוחה של המכשפה הלבנה עוקבת אחרינו.
רוחה של המכשפה הלבנה עוקבת אחרינו.
לא מזמן, היא דחפה כאן אל מותה,
מהמרפסת האהובה עליה,
את בעלת הבית החדשה.
את בעלת הבית החדשה.
אני שומרת על צעדיו וצעדי.
אנחנו מסיימים את המסלול בגבורה יתירה,
ונקודת הסיום, היא לא אחרת,
מאשר קברה של בעלת הבית המכשפה.
מאשר קברה של בעלת הבית המכשפה.
המדריכה השחורה שלנו
נושאת את קולה בשירה נוגה,
נושאת את קולה בשירה נוגה,
ממולי, נשקף נוף כחול של ים,
בימיה, גליו היו אדומים מדם.
Negril היא התחנה הבאה, The Cliff Hotel
הוא מלון בוטיק שמתרברב שלכל חדר,
נוף כחול של ים, גשרי אבן קטנים,
שנבנו על המצוק, רק לא לפגוע בנוף.
נוף כחול של ים, גשרי אבן קטנים,
שנבנו על המצוק, רק לא לפגוע בנוף.
מאובנים מקשטים את האבנים,
ויוצרים בריכות טבעיות לנופשים.
ויוצרים בריכות טבעיות לנופשים.
אח נגריל, נגריל, ההיית או חלמתי חלום?
שקיעה אחת נהדרת בRik's Café,
לצלילי להקה ששרה את בוב מארלי ,
צעירים חסונים מעיזים וקופצים אל המצוק,
ואני על מרגריטה ושרימפס,
מתנוענעת לצלילים הרגאיי המרגיעים.
עוד ארוחת צהריים, הכי טובה על האי,
אם יורשה לי לשפוט, ׳just natural׳ ,
אם יורשה לי לשפוט, ׳just natural׳ ,
שנראית כמו חצר גרוטאות למתקדמים.
הכל על טהרת האורגני ומתוצרת מקומית.
ובפעם הראשונה בחיי,
שאני לא מנהלת, אלא ממש מתמסרת,
שאני לא מנהלת, אלא ממש מתמסרת,
נופלת לגרגרנות במלוא הדרה,
כשאני טועמת בתאווה גדולה,
את את הדלורית שנאפתה לה בחיבה,
את את הדלורית שנאפתה לה בחיבה,
את הלובסטר הבשרני והחייכני,
את האורז המלא והמרק המשובב,
את העוגה הנינוחה שיש בה הכל בכל,
קוקוס ושוקולד, אלא מה?
רק בפלנטינג , בת הדודה של הבננה,
אני לא נוגעת,
אני לא נוגעת,
גם לי יש גבולות, ולפרי הזה,
אין בליבי רגשות.
אין בליבי רגשות.
ארוחות בוקר ויין של ערב בZest המהודרת.
עצירת קפה בצריף עץ מתקלף עם טרסת עץ על המים, Patys.
מוסיקה חיה בSeven Miles Beach,
בbourboni וב Woodstock ,
נסיעה הזויה עם מי שנראה כמו סוחר סמים,
אבל עד מהרה מתגלה שהוא
an history geek, ממש כמותי.
an history geek, ממש כמותי.
אני לומדת על ג׳מאייקה האמיתית,
על עצמאות מאוחרת מהבריטים,
ועדיין לא עד הסוף, ולא ממש,
שכן נציג המלכה האם,
עדיין נוכח, מכתיב, מנצל ומבקר.
ועדיין לא עד הסוף, ולא ממש,
שכן נציג המלכה האם,
עדיין נוכח, מכתיב, מנצל ומבקר.
שישה ימים של טוב צרוף,
באים די מהר אל סופם,
באים די מהר אל סופם,
ושוב אני מהרהרת במשפט,
שפתח את חופשתנו כאן,
We don't have problems in Jamaica"
"...we simply call it a situation
האם באמת ג׳וזף רואה כך את העולם?
אולי זאת דרך חדשה לקרוא לכוס המלאה?
האם יש כאן יותר מהגדרה?
או שזאת פשוט עוד קלישאה.....
האם יש כאן יותר מהגדרה?
או שזאת פשוט עוד קלישאה.....
