Thursday, March 31, 2016

מהבירה באהבה






הילד עזב, 
המשיך לפרק הבא,
מהקן של הבית,
לציפור הנפש של אמריקה,
ללב ליבה,
לבירת הבירות,
לזאת, שקורה בה הכל.
ואני מוכרחה להודות,
שבין לבין, בין דמעות, געגוע ופרידה,
יש המון שמחה וגאווה,
ושוב, כמו בהפוך על הפוך, החיים מזמנים קריצה,
כמו שהבאתי אותו אל הפלא, ששמו ניו יורק,
ואחר כך, גררתי אותו לקליפורניה,
שלנצח תהיה עבורו בית.
כך הוא מוליך אותי אחריו, מזכיר לי נשכחות מאז.
כשחיי ומשפחתי במערב, אני משאירה חלק מליבי איתו במזרח.
הוא מחזיר אותי בהתלהבותו אל החוף המזרחי, 
לעונות השנה, שכל אחת מביאה את קיסמה. 
לשלכת אדמונית, לסקורה ורדרדית, לחורף מושלג, לבנבן ואמיתי, לצינה, שחודרת את נשמתי.
הוא משיב אותי לקצב המסחרר של החיים,
לקשיחות האנשים וזאת של מזג האויר,
לסטייל ולאופנה של עיר גדולה.
הוא מוליך אותי אחריו,
למקום, שבו החלום האמריקאי החל, 
להסטוריה, לערכים, לחברה, שאני כל כך מעריכה,
לבירה, שהיא כל כך אחרת מכל בירה שאני מכירה.

חמישה ביקורים בשנה האחרונה בבירה ובעיירה השכנה, ויופי של הפתעות בGeorgetown המקסימה,
ואם כבר הגעתם עד לכאן,
עכשיו ממש זאת העונה, 
הנה לפניכם הרשימה.




Georgetown 

ובכן, קצרה היריעה מלהכיל, העיירה מתוקה להפליא, האונברסיטה מרשימה, הבנייה הפאדרלית צבעונית ומלבבת, בית אבן היסטורי בן מאתיים שנים, התעלה Chesapeake & Ohio Canal, קורצת בפינות חמד לפיקניק עירוני, גשרונים ציוריים, חוצמזה, כל החנויות הכי מפתות, מסעדות, בתי קפה ומלונות בוטיק, וטרם דיברנו על הנמל...!

 Washington Harbor 
על משקל ׳כל בית צריך מרפסת...׳ של מיטרני,
כל עיר צריכה שיהיה לה נמל,
אם לא נמל, אז חוף ים,
אם לא חוף ים, אז לפחות נהר, 
אם לא נהר, אז שיהיה נחל.
רק לא אכזב...:-)
הטיילת על הפוטומק והנמל, מביאים לעיירה ניחוח נינוח ואויר רענן. זוגות אוהבים, משפחות עם ילדים, סטודנטים נחפזים, רוכבי אופניים ואצנים מתאמנים, ונבחרת הקייקים של האונברסיטה חותרת במרץ לעתיד. סירות מתויירות מציעות זוית חדשה על העיר, ואם הגעתם בעונה, נסו את סירות הפדלים.

Baker & Wired 
בית קפה איכותי במיוחד,
באווירה סטודנטיאלית וזרוקה,
מאפים נימוחים בפה, קרואסונים פריכים ונפלאים,
מקום לשבת בפנים וגם בחוץ,
להתענג על אנשים צבעוניים וקפה חזק וריחני.
ואין מה לעשות, במקום בו משתרך תור ארוך,
כנראה ששווה לעמוד:-)

Farmers, Fishers & Bakers 
מסעדה שיש בה הכל מכל,
לצהרי היום מול המיים והמזרקה בכיכר התוססת,
או לשעת ערב מאוחרת. 
גאוקמולה, שכותשים במקום עם המון צ'ילי ולימון,
צדפות, שרימפסים, סטייק עסיסי או סלט, 
ליד כוס יין, לחיים ולאהבה...!



Luke's 
את המסעדונת בגודל קיטון,
א׳ מצא, מסתבר שמדובר ברשת ידועה למביני עניין.
סנדויץ', שעולה על גדותיו בלובסטר וחמאה,
(יש גם אחד עם שרימפס לחובבי הג'אנר)
מלפפון כבוש בצד, ושקית צ׳יפס מרשרשת ליד.
מאוד ניו אינגלנד ו׳מיין׳ סטייל, מאוד casual,
כיף וטעים, זול ומזמין. 


I Thai 
מסעדה אסיאתית נהדרת, שלבטח לא הייתי מעולם אליה נכנסית, פשוט כי הכניסה קצת מבאסת.
אבל אחרי שמטפסים בגרם מדרגות עגמומי,
מתרחב הלב למראה פטיו מקורה וחינני. 
מנות תאילנדיות כמו בקופיפי,
מוגשות בתוך אננס גדול ומרשים,
סושי מפונפן ונודלס', פאטי, שחבל על הזמן.
חכו, חכו, והשאירו מקום לקינוח,
אורז חמים בשומשום וחלב, ולידו מנגו חתוך דק, דק,
ייעשו את דרכם אל השולחן בידי מלצרית חייכנית ויפה, ואני בדמיוני חושבת כמה נחמד לשבת כאן, כשפתיתי שלג מעטרים את הגג.


Fiola Mare
היא מסוג מסעדות, שכמעט צריך למשכן את הבית, ושלושה מלצרים על כל כוס יין. מוכרחה להודות, שעם השנים, זה נראה לי יותר טרחני ופחות חינני, ארוחת טעימות מלווה ביין או מנות אנינות בהחלט חד פעמיות, ממש על הפוטומק, לאירועים מיוחדים או חגיגות. 

The Grill Room, Hotel Capella
את הארוחה הזאת, ככל הנראה אזכור כל חיי,
את הרוח הנעימה של שלהי הקיץ,
את הלב שעולה על גדותיו בגאווה ובאהבה,
לפני שמשגרים אותו אל הלא נודע,
את הנסיכה הירדנית היפה, שישבה בשולחן ליד,
את קשקוש הצלחות, את כוס היין,
את הסלמון, הסלט והסטייק,
ובעיקר את הלחיים!




 Washington DC


טיול אופניים, חובה לכל המונומנטים וכן, פחות כיף אבל אפשר גם בהליכה. Big Wheels Bike,  על אף שבכל רחבי העיר והעיירה, פרושות תחנות להשכרת אופניים, אנחנו בוחרים לשכור אופניים דווקא כאן, כי הם באים במידות ובעיקר כי משכירים כאן יש קסדות. באביב שעבר התבשמתי מהפריחה הצבעונית שקישטה את המונמונטים, ואילו הפעם סיור מעמיק עם עצירות וכניסות לאתרים (קחו מנעולים!)
הקטנה מדוושת במרץ ונלהבת לגלות במרחק רכיבה קלילה, את כל האטרקציות בבירה.
אנחנו מטפסים במעלה המדרגות לראות את פסלו של לינקולן, רם ונישא, מרגש במיוחד. מדוושים לאורך המול, המונומנטים, The National Mall, הבית הלבן, האנדרטה המרשימה לקורבנות מלחמת העולם השניה, הקפיטול, האנדרטה של ג'פרסון, האובלסיק,
ושוב לוכדת את עיני מכולן, דווקא את האנדרטה החדשה, מעוררת המחשבה של מרתין לותר קינג,
מלאכת מחשבת באבן.
כן, אני יודעת, גם על זה כבר כתבתי בעבר, 
אבל אני נלהבת בכל פעם מחדש מהבירה.
עיר, שכולה, הוד והדר, הסטוריה ועבר (קצר:-),
עיר, שערכים וחזון נושבים משדרותיה המפוארות, 
עיר, שמי שיסייר בה, יחוש את עוצמת השלטון,
את הדמוקרטיה ואת עיקרון הפרדת הרשויות,
את הרבגוניות התרבותית, את כור ההיתוך,
את החופש, החובה והזכות,
את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, 
שפעם הייתה בה עבדות, 
והיום מכהן בה נשיא שחור,
ומי יודע מה יילד יום, תהיה לנו נשיאה,
או נשיא אדמוני בוטה וראוותני?




National Historic Museum
אין לתאר את השמחה וחדוות הלמידה בעיניה של הקטנה, המוזיאון הזה הוא ממש חגיגה!
פוחלצים בגודל טבעי, ג'ירפות, אנטילפות ופילים.
שלד של דינוזאור, ותערוכה מרתקת ממוחשבת, שמדמה את האדם הקדמון בדמותינו.
אני מתבוננת בבנות, וחושבת בליבי, שיום במוזיאון, מכל סוג שהוא, מעשיר ומלמד לא פחות מיום בכיתה, ומיד מבליחה בי מחשבה, אני צריכה לעשות את זה יותר, פשוט "לגנוב" אותן ליום של תרבות והעשרה בסן פרנסיסקו השכנה.


National Gallery of Art
אוסף מרשים שכולל מגוון יצירות מפורסמות, מאמנות ימי ביניים, לתקופת הרנסנס, לאימפרסיוניזם ולאמנות ארצות השפלה, 
ח ג י ג ה! רפאל, מונה, מאנה, סאזן, ואן גוך, רמברנט וורמיר, הרקדניות של דגה, ועוד, ועוד.
אגב, בזכות נטלי, אני למדה, שעד לא מזמן כיכבו כאן גם 'האחיות בראון' (ראו פוסט משנה שעברה), כך שעל אף שמדובר באוצר בלום של ממש, הרי שעבודת האוצרות היא עדכנית ויש בה התייחסות לאמנות עכשוית.

Air & Space
אומנם המון מטוסים חלפו בשמיים מאז טיסתם הקצרה של האחים רייט, ובכל זאת, תחום התעופה מעורר תמיד המון מחשבה, על דמיון ומעוף, על מדע וטכנולוגיה. מוזיאון שהוא כולו hands on, ומזמן חווית למידה פעילה, סרטים מקסימים, ניסויים והפעלות, 
מומלץ מאוד, מ א ו ד.

Hirshhorn Sculpture Garden 

גן הפסלים המלבב הזה, נחבא אל הכלים, והוא הסוד הכי שמור בעיר, רודן ומאטיס, ועוד רבים וטובים אחרים, חובת עצירה קלה, לכוס קפה בשדרה, למנוחה ורגיעה מול המזרקה, לאמנות נפלאה ומגוונת, בדרך מפה לשם, אתנחתא מקסימה.

Holocaust Memorial Museum
מן הקל אל הכבד, והמקום הזה כבד ביותר.
פוסט מיוחד עוד יוקדש למוזיאון השואה, שמזמן חקירה מעניינת אל שורש הרוע.
ילדים צעירים (בגילאי עשר ומעלה) ימצאו עניין בתערוכה קטנה ואיכותית, 'הבית של דניאל', שואת יהודי אירופה, מנקודת מבט של ילד, ריפרוף הסטורי, ודיון בגובה העיניים.
למבוגרים ומתבגרים, צפויה חוויה מטלטלת ומעוררת מחשבה, במוזיאון שהיה הסנונית הראשונה במוזיאולוגיה מהזן החדש.

אם הגעתם עד לפה, שווה לבדוק מה מציג ב Ford's Theater, (אגב, כאן נרצח לינקולן) או בKennedy Center, סיור הסטורי בבית הקברות ב Arlington גם עשוי לעניין, במיוחד בפן התרבותי של שכול והנצחה. סיורי אופניים, סגוואי וטיולים רגליים, מוצעים מדי יום בעיר, ושווקי איכרים פעילים מדי סופשבוע ב Eastern Market, ומדי יום רביעי במידשאה באוניברסיטה. 




















עוד מהארכיון,

סקורה בבירה
http://designbysharon.blogspot.com/2015/04/blog-post_30.html

מה כבר קולג'?
http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/11/blog-post.html

היה לו חלום
http://design-by-sharon.blogspot.com/2015/01/blog-post_22.html

Thursday, March 24, 2016

בגמילה




׳שרוני, נראה שאת ממש בגמילה, שלחתי לך הודעה במסנג'ר לפני יומיים ולא ענית....׳
׳בסדר, את מחרימה את העולם המקביל, אבל היה לי יום הולדת, ולא כתבת לי שיר, מחכה.....׳
׳נו, איך הולך? את בסדר? שקט מכיוונך....׳
'אז ספרי, איך זה מרגיש, ואיך נתקשר עכשיו?'
׳אמיצה אישתך...׳ אומר ד׳ לא׳,
ואני תוהה, מה אני באמת אמיצה או נאיבית? 
בכלל לא בטוחה.


שבוע בלי, לא פשוט.
האצבעות שלי הולכות מאליהן, במקומי,
כמו בפרסומת ההיא של שנות השבעים,
(׳כמה חידושים והמצאות מאז דפי זהב׳,
אני חושבת לעצמי ביגיעה, ׳ואיך לעזאזל הסתדרנו אז...?׳ )
ובכן, כמעט בכל דקה פנויה, 
בכל המתנה, בכל שקט כפוי ומבורך,
אני מנסה לזפזפ לשם לאפליקציה ההיא, הכחולה,
שהאות f, מככבת בה, ולא סתם:-)
כבר שבוע, שהעין שלי לא מאמינה למהלך אצבעותי,
כי בהמלצת ד׳, א׳, ע׳, ר׳, ג׳
ועוד חכמים/ מנוסים/ מכורים/ נקיים/ בגמילה,
האפליקציה נמחקה כבר בשבוע שעבר. 
אקט שהוא בבחינת, 
׳בפני עיור לא תשים מכשול....׳
או בפני מדיאטת לא תשים עוגה,
ובפני נרקומן לא תשים מנת סם,
ואני, הלא כבר מבינה,
איך הפכתי משתמשת קבועה, 
איך נפלתי ברשת.
חברים! 
בשמחה מהוססת, אני מכריזה, 
שאני כבר שבוע גמולה, נקיה, 
והשקט, פשוט נ פ ל א !

מבול של תגובות הרעידו אותי, ריגשו,
אתגרו, העלו מחשבות וחממו את ליבי.
ואם יורשה לי להודות,
באופן אמביוולנטי ולא קוהרנטי בעליל,
התגובות הוכיחו לי שאני בכיוון הנכון,
ויחד עם זאת, גרמו לי לספק אחד גדול.
כי מה יהיה עכשיו?
האם בכלל אצליח במשימה? 
איך אשאר מעודכנת, קשובה למה שקורה מסביבי,
אם אני פורשת מכיכר העיר? ממרכז העניינים?
האם, בניתוק שכפיתי על עצמי, 
לא כרתתי באימפולסיביות את הענף שלי?
ומה עם התגובות? השיח הפורה והמפרה? 
את חלקן אפגוש בשבוע איחור, 
זה עדיין יהיה רלוונטי? שווה?
׳רחוק מן העין, רחוק מן הלב....׳,
האם אני לא מתרחקת? 
משל המערה של אפלטון מהדהד לי בראש,
מהם הצללים? איפה האורות?
מהי התרבות? זאת שמופיעה על הקיר?
ומה נהיה איתי, הפכתי לאסיר?
אפילו הסמנטיקה מדוייקת להחריד.
שוב ושוב, נפלתי לאותן הקלישאות,
׳אם אתה לא שם, אתה לא קיים...׳
שוב כפרתי בעובדות, ערערתי, הרהרתי,
בדיאלקטיקה חקרנית, ב over thinking,
שכל כך אופייני לי, שוב אמרתי לעצמי, 
שאני ממש קיימת,
והשבוע עוד יותר מתמיד.
אפילו יצא לי להחליף חלק מהשיח הוירטואלי,
להליכות בגבעות,
מה שטלי קוראת בחינניות walk & talk,
לכוס קפה, מאפה ודיאלוג, 
ויש לי בקנה עוד תוכניות ורעיונות,
לזמן איכות אמיתי, ממש פה.

אבל אולי מה שהכי כשגיליתי בשבוע האחרון, 
שאני לא לבד, ויחד עם זה, שאני הכי לבד.
הרשתות החברתיות מסתבר ממכרות,
מפילות ברשת אשליות של חברתיות וגיבוש,
ובהפוך על הפוך, שלא במפתיע, 
מרחיקות אותנו מהאהובים עלינו,
גוזלות את זמננו, 
גורמות לתחושת בדידות וניכור.
המון, המון, ה מ ו ן שיחות ומחשבות ליוו את הימים שלי והלילות,
חלקן התרחשו קבל עם ועדה, בכיכר העיר,
 חלקן ביני לבין עצמי,
חלקן מאחורי דלתיים סגורות, בפרטיות,
בכנות, לעיתים אפילו כואבת. 
שוב גיליתי שמילה טובה, שמחווה יפה,
יש לה אפקט מדבק (ת ו ד ה !)
ובפעם המליון למדתי, שכשאני כותבת מהלב,
את הקול שלי, חף מעטיפות וסוכריות לקישוט,
הוא מייצר שיח כנה.

ביום שישי האחרון, עשרים וארבע שעות לגמילה,
(בשלב, בו ספרתי כל דקה)
כאילו יד מכוונת, 
מפגישה אותי עם פרלמנט חינני ונשי, בקפה השכונתי. 
השיח כמובן, על כאן ועל מה שהתרחש שם, 
על הפוסט המתריס, והשקט, שגזרתי על עצמי. 
אני שואלת את החבורה העליזה, 
האם יתכן שממש עכשיו,
בזאת השיחה, אני שוברת גמילה? 
הן צוחקות והכי מבינות. 
שעה אחר כך, י׳ היפה מספרת לי, 
על מאמר שקראה,
והתפרסם בדיוק באותו יום, 
מסתבר שהביקורת שלי בטלה בשישים,
מול הסכנות האמיתיות של הרשתות החברתיות,
במיוחד זאת עם הf הכחולה.
משהו, ככל הנראה כבר הכריז מלחמה,
׳צוקרברג מבין רק כוח....׳,
דרור גלוברמן כתב.
(גלגלו, נכונה לכם הפתעה)
ועוד תובנה, לפתע מתיישבת,
גם מול הילדים שלי, אני צריכה להיות,
'נאה דורשת, נאה מקיימת'.
לחברי הישראלים, לכו לשמוע את עמיר גפן,
מרצה בהומור ובחן על 'חורים ברשת'.

בכנות ועם יד על הלב,
קשה להיגמל מהרגל מגונה,
מעציבה המחשבה, שאני מחמיצה או מפספסת, 
הכי מבאס להפסיד ברכה או חגיגת יומולדת.

אז כמו שהבטחתי,
באתי לבקר, אחרי שעת כושר,
כשלצידי, כוס קפה. 
באתי לביקור וגיליתי,
שעולם כמנהגו נוהג,
שהפייס לא נעצר,
אבל שירדתי בתחנה הנכונה.
נפגש בשבוע הבא?
מבטיחה לכם נושא חדש לשיחה.
אה, ו ת ו ד ה,
אתם יודעים על מה! 





Thursday, March 17, 2016

תעצרו את הפייס, אני רוצה לרדת





האמת היא, שזה לא הפתיע אותי,
כמעט כלום.
שנים החרמתי את הפייס,
היה לי המנון סדור  נגדו,
וכשזינקתי  פנימה לרשת החברתית,
הייתה זאת 'קפיצת ראש' אמיתית,
וכמו כולם, היא לכדה גם אותי.
('ידעתי', חשבתי באכזבה עצמית,
ואפילו כתבתי את זה אז, ׳כאשר יגורתי בא לי...׳)

ובכן, דבר לא הפתיע אותי,
איך מצאתי חברים מהתנועה והתיכון,
איך התאהבתי שוב בתלמידים לשעבר,
בקולגות מימי באר טוביה העליזים,
בקולות מניו יורק הקרה,
בחוויות מבת ים המהבילה,
בריחות הדרים מרחובות,
איך קוצר המרחק בין ניו יורק לפריז,
בין סן פרנסיסקו לתל אביב.
איך פגשתי פתאום באופן תכוף,
במשפחה המורחבת המפוזרת לכל עבר. 
דבר לא הפתיע, כמעט שום דבר, 
במה, שלמדתי על החיים שלי כאן,
על דברים שרואים רק מהמסך.
דבר לא הפתיע אותי,
איך נשביתי בקסם האור המרצד,
איך התמכרתי, לחדשות ולעדכונים, 
של קרובים ורחוקים.
איך התאהבתי בתגובות ובליוקים,
איך מצאתי לי פלטפורמה נפלאה,
להפיץ את ה'בייביבלוג' שלי,
לחלק טיפים, המלצות ומחמאות,
לברך להתברך, להריח, להתבשם, 
להתענג על תמונות משפחתיות יפות,
על נופים קסומים ומנות מפונפנות.
אחלה מימד, יופי של מקום,
הזמן לא עומד בו מלכת,
והעולם מסקרן ו ג ד ו ל!
מצאתי לי נתיב נוח, 
לא ממש מחייב,
להתעדכן, לתקשר,  
ללמוד על מה שקורה מתחת לאף,
אירועים, חידושים והמצאות, 
טיולים, פסטיבלים והופעות.
ראיתי איך חברויות מתבססות,
התלהבתי מיצירתיות מקומית ועזרה הדדית,
והייתי לחלק מקהילה וירטואלית ייחודית.  
שאלות, תשובות,
התייעצות ובקשות.
אנשים נפלאים חצו את המסך,
והתיישבו לקפה אצלי בסלון,
מועדון קוראות ובלוגריות חברות, 
אפילו זכיתי בסיור מתנה וכתבו עלי בעיתון,
(זוכרים את חגית אברון...?)
הכל טוב, 
מה לא?

אז זהו שלא.
ואולי זה רק אצלי, 
בהדרגה, השתלט הדבר הזה,
על כל דקת פנאי, 
שתה אנרגיה, כאילו אין מחר, 
מייצר רעש רקע, מפריע כמעט כל הזמן.
היום אני יודעת,
שהנה אימצתי לי עוד מדיה מיותרת, 
כמו המייל, דפי העיתונות והחדשות,
השיחות בניד והווטאספ,
(זה ברכה או קללה שאין לי עדיין אינסטגרם?) 
עוד ערוץ לפקוד מדי יום, 
כמה פעמים ביום,
לפעמים בעיון רב, 
לפעמים בהסחת הדעת,
ותמיד, כאילו בלי מאמץ, בדרך אגב,
אבל בדיעבד, במקום משהו אחר,
הרבה, הרבה , יותר כיף.
פתאום שמתי לב,
שאני שהייתי אלופת ה׳תיקתוק׳,
מתקשה לסיים משימה פשוטה,
פשוט כי אני מזפזפת בין שם לכאן,
גם כשלא באמת, אפילו רק במחשבותי. 
(אני יודעת שאני מצטיירת כרבת הספקים,
ובכן, לפני טרום עידן הפייס, הייתי מלכה,
עכשיו אני נוטה לשפחה חרופה;-)

קצת כמו שילד לומד מיומנויות חברתיות בעולם האמיתי,
למדתי אני (באיחור לא אלגנטי) על העולם המקביל.
ובכן, אחרי שהאמנתי ל כ ו ל ם,
שהם מטיילים, במקומות שרגל אדם לא דרכה בם,
שהם אוכלים גורמה כל היום כדבר שבשיגרה,
שעל אף שהם בחופשה מתמדת, הם לא עולים במשקל,
אולי זה כי הם רצים מרתון (או רוכבים על אופניים) כל הזמן? אה, וכולם בחופשה ניצחית לצד קריירה ייחודית ומופלאה, כולם נראו לי מאוד מצליחים, הכי מאושרים,
או מאוהבים כל זמן....
(כן, כן, כבר העירו לי שגם אני נתפסת ממש כך:-).
ואז באה איזה התפכחות, 
שלא לומר התפקחות.
כן, כולנו יודעים היטב, 
יש דברים שרואים משם,  
יש דברים שרואים מפה,
יש דברים שלא רואים בכלל,
ויש את אלו שרואים ה כ ל.
הסקרנות הלא חיננית, שפשטה בכל.
כשחברה מתקשרת לספר לי על סקנדל,
שבמקרה, נעלם מעיני,
(כן, מודה ומתוודה, אני בדרך כלל די מעורה...:-)
אני מחייכת וחושבת לעצמי, 
איך פעם היה העולם הוירטואלי,
מראה של העולם האמיתי.
ואיך היום העולם האמיתי,
מעוצב לפי זה הוירטואלי,
עננת נפיחה אחת גדולה רעשנית. 

׳ההיא, כל הזמן בפייס׳, אומרת לי מכרה, 
בציניות מרכלת על ידידה אחרת, 
אני לא נשארת חייבת ומיד עונה,
'איך את יודעת, אם את לא שם?'
כמה אנשים אתם מכירים, 
שבקיאים היטב ברזי ספר הפנים, 
מעורים ברמת היום יום, 
משוחחים על כך בשיחות טלפון וסלון,
אבל יד לפה, או נכון יותר,
בהיעדר אצבעות על המקלדת,
הם שומרים על דום,

רואים ואינם נראים,
בדפים הוירטואלים.
נראים מורמים מעם,
מעל הרשת החברתית,
זאת, שנפלו בה כמעט כולם,
כן, לא ייאמן, כמעט כל העולם.

וכך, תוך שבועות, כבר למדתי לשחות בביצה,
וביצה, כמו ביצה, היא לא ממש נקיה.
'איך נפלו גיבורים?' אני שואלת את עצמי, 
זה די ברור, פשוט עשו להם 'לייק'.
עכשיו, כבר ראיתי את העולם בעדשה יותר כהה,
ראיתי,
את הצביעות, 
את החשבונאות, 
את התימרון, 
איך אמרה לי חברה טובה,
'מה ההיא כבר לא אוהבת אותי,
למה היא לא מגיבה......?'
ואיך חברה אחרת,
קראה אותי לסדר,
איך העזתי לעשות לייק למתחרה שלה,
אני הלא חברה רק שלה,
אה, ולמה אני לא ממליצה בבלוג,  
על שירותיה ומפיצה ברשת החברתית, 
כן, כן, ממש כך, 
משל הייתי ג. יפית.
קבלתי הערות אישיות, 
בסגנון, 'למה לא הגבת בפולמוס הפוליטי ההוא....?',
דווקא מגברת, שתמיד נאלמת,
ועד, 'את מחלקת יותר מדי מחמאות....', 
דווקא ממי שאין לה בארסנל, הרבה מילים טובות.
נדהמתי לראות נשים בשלות וחכמות,
מנהלות מלחמות בעולם המקביל,
מבטלות חברויות, נעלבות, מחקות, מחכות,
מתפייסות, מתחנפות בהמון לבבות,
כאילו נשארו אי שם בימי הנעורים והתיכון.
ראיתי איך כולנו, מי בפשטות מי בתחכום, 
מבקשים קצת תשומת לב,
חיבוק, ליוק, הערכה ואישור, 
ואני תוהה, מה חסר לנו בחיים, בתוך הנפש, בפנים, 
שנמצא שם בספר הפנים? 
הדהים אותי, איך המימד הזה,
מעצים פי כמה וכמה, את מה שקורה על פני האדמה.
איך אנחנו מקנאים, שופטים, מתאהבים,
שונאים, מחבבים, מחטטים, 
ואולי הכי נורא,
כמה אנחנו מאמינים למדיה הזאת,
שביננו, ועם יד על הלב, אין בה ממש אמת.

שנתיים, שלוש, עמדתי בפרץ, לכולם כבר היה,
ורק אני חשבתי לעצמי,
שאולי ׳אם אין לי פייס, משמע איני קיים׳,
ולפני שלוש שנים, 
נפלתי גם אני לתרמית הגדולה של המאה,
ועזבו את זה שנפלתי, 
הפכתי משתמשת קבועה. 
׳בפני עיוור, לא תשים מכשול....׳ נאמר,  
הפייס הפך עבורי למירוץ מכשולים, 
מהנה, ממכר אבל גם מייגע ומסחרר. 


חברים יקרים, אני נפרדת מכם היום,
ברגשות מעורבים ובצער גדול,
לא תהיינה ברכות יומולדת אישיות בחרוזים, 
לא תגובות, לא ליוקים, לא חיבוקים,  
לפחות, לא וירטואליים,
לא עוד.
ואיך אומרים כשנפרדים,
זה לא הפייס, זה בטח לא אתם, 
זאת ממש אני.

מה כן יהיה? 
יהיה יותר זמן למה שחשוב,
לסייסטה, למדיטציה,
לכוס יין של ערב, 
אולי לעוד משהו חדש? 


וכן, יהיה פוסט שבועי!
מדי יום חמישי,
כמו בחמש השנים האחרונות,
כמו לפני שנפלו גיבורות,
כמו שעון, בלי איחורים, בלי עכבות.
וכן, הוא יפורסם גם בפייס, 
תרגישו חופשי להגיב, כאן או בפרטי,
(זה תמיד משמח אותי, לא חייבים עם לבבות וורודים:-)
אני אבוא לביקור, 
אחת לשבוע לפגישתנו הוירטואלית, אחרי קפה טוב וג׳ים,
לבושה היטב, נינוחה ומחויכת. 
ואם תתגעגעו למחמאה חמה,
לברכה אישית ופרטית, 
לסתם מילה טובה, 
או לדעה ישירה וכנה,
אם תרצו המלצה מהבלוג, 
או להשוויץ בתמונה של המשפחה,
בואו נעשה את זה כמו פעם,
לא כל כך מזמן, 
תשלחו לי מייל? 
תרימו טלפון?
נצא להליכה?
תבואו לקפה? 

אני בוודאי אתגעגע,
ובטוח אהיה פחות מעודכנת, 
סומכת על קרן האור ונטע קצינת התרבות,
לעדכן אותי במה שחשוב. 
ומשפט קצרצר לסיום, 
זוכרים כמה החיים יפים? 
ובכן, הם מתרחשים ממש כאן, עכשיו,
בסלון, במטבח, או בחדר השינה,
אז סגרו את הפייס,
עזבו את הטאבלט והנייד,
ולכו לתת לו / לה נשיקה,
א', זה בשבילך!