בלדה לאישה

"אֲפִלּוּ הַסְּפָרִים בַּחֶדֶר,
הַסָּגוּר וְהֶעָצוּב,
כְּבָר יָדְעוּ: הִיא לֹא בְּסֵדֶר,
הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב.
עוֹד פּוֹרְחוֹת הַרְחֵק בָּעֵמֶק

שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר.

אָךְ לַמְרוֹת הַכֹּל,

הַכֹּל נִגְמָר."

בלדה לאישה/ תרצה אתר 1977

דמעה מנצנצת לי בזוית העין, כשנתן סלור הבן של תרצה אתר שר ׳אהבתיה'. פתאום נראה, כאילו הילד שבו, מנהל דיאלוג עם אימו, שהלכה לבלי שוב. 
ליבי נכמר על הילד הקט, שהתייתם מוקדם מידי. אני מתבוננת בו היטב, עיניו משוכות מטה, ריסיו כהים, ואף על פי, שחוש הומור לו, לנתן, ובת שחוק דרך קבע על שפתותיו, אי אפשר שלא לחוש בכאב הנטישה, שלא הקהה הזמן, בגעגוע, שלנצח שם. 

ליבי יוצא אליה, אל נפשה המיוסרת והענוגה של תרצה אתר.
ליבי עולה על גדותיו בהנאה על קסמה של שפה, שירה עברית נפלאה. אני קשובה, קשב רב, לגילוי הלב הלירי, שבין האב לבת. אלתרמן המיתולוגי, גדול משוררי האומה, בתפקיד של ׳אב מגן ושומר׳, לתרצה אתר, השחקנית, המתרגמת, המשוררת, הסופרת, הפזמונאית המחוננת, ׳הנשמרת׳? 

ובעיקר, נחמץ ליבי לכאבה של משפחה במשבר,

לכאב, שאין לו מזור, לאב שאכל בוסר, שסבא ונאף, וביתו, יחידתו, 
זאת אשר אהב,

ראתה, העריצה, 

ונשבר לבבה. 

מימיני, יושבות שלוש חברותי, מסיפור אחר, והן נעימות לי מאוד. ליבי טוב עלי, בצהרי אותו היום, באפלוליות האולם, בצינת המזגן. על הבמה אוסף של כשרונות צעירים, אורית פלג, אסנת זיביל, איתי אורן, ונתן סלור, הם שרים ומספרים את אתר. ׳בלדה לאישה׳, קוראים למופע הקטן, בקפה תיאטרון של הקאמרי.

שלל קטעי פרוזה, תרגום, ספרות ילדים, שירה ופזמונים. יצירה נפלאה פרי עטה של אתר, נכסי צאן ברזל, שערכם לא יסולא בפז. שירה, שהקדימה את זמנה.

היא כינתה עצמה ׳פיזמונאית׳, בצניעות או בחוסר בטחון? ׳והלא יש להתפרנס....׳, כך אבא אמר. כתיבת פזמונים, תרגום, ועריכה, האם משתווים הם בערכם ליצירתו של הענק? האם כתבה בצילו המאפיל של האב? מי הייתה לולא הוא, מי היא על אף הוא.

מהו כישרון? ניצוץ גאונות עטוף ביצירתיות ייחודית? מתת אל? נפלאות הגנטיקה? או תולדת השפעה וסביבה? ומכאובי נפש, האם הם הכרחיים ליצירה? 

׳אני חולם על נעמי׳, ׳גשם הקשב לילדים׳, ׳שבת בבוקר׳, ׳אהבתיה׳ המדמיעה, ׳תפילת יום הולדת׳, ׳שיר ליום חג׳, 'הלילה הוא שירים׳. 
אוצר בלום מתפרץ על הבמה ביום קיץ חם, ברגש, בחסד ורחמים. אחת בדורה, הייתה אתר. 

ליבי מרקד לנוכח הצלילים הגולשים אל האולם הקטן, נינוחות נעימה משתלטת על כל אברי, שירה עברית, תרבות ישראלית היא שלי. עכשיו, כמנהג פולנייה אמיתית, צר לבבי, שא׳ לא איתי, שעה שהתרוממות רוח ועדנה נוגה אוחזות בי במצבטי אהבה. 

תיאטרון הוא מדיום מורכב, קפה תיאטרון הוא אף יותר מסובך. 

ליבי הולם תמיד בהתרגשות יתירה כשעולה המסך, סקרנות גדולה משתלטת עלי. אבל כשאני דומעת בתיאטרון, אני יודעת, שאירע כאן דבר, שהקסם הזה כוון אל ליבי, וננעץ שם כתער חד. 

הרבה לב יש במופע המוסיקלי הזה, הרבה נשמה, שפע כשרון ואינספור אהבה. ואני יוצאת משם נחרצת, לחקור את דמותה הזעירה של המשוררת הצעירה. לקרוא בשיריה, לפזם פזמוניה, ללמוד עליה, על יחסיה, על חבריה, על ימיה, על אביה, על אימה, לנסות לפצח את העננה שאפפה אותה. 
אישה צעירה, אם, בת, רעיה, אמנית,

מי היית? מי לכד את נפשך?

האם בחרת כמו ציפור לעופף? 

״שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,

שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,
מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ,
מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָמַיִם,

מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ

וְהַמֵּמִית כְּמֵי בְאֵר וְאֵשׁ כִּירַיִם.

נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שְׂעַר רֹאשֵׁךְ,

עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ......״

״הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ

פִּתְאוֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה.
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד,
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה?
אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן
וְאֵשׁ וָמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?

אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ

כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְתוֹךְ כַּף יָד?

אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוּף וְרַעַד רָב

כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂה אֶשְׁנָב?....״

שיר משמר/ נתן אלתרמן 1965

שלושה שבועות אחרי, תחת כיפת השמיים,

בספריה הלאומית, בגבעת רם, בבירה, 

אני מחובקת איתו, צופה בדוקו של ׳ציפור בחדר׳.

אחד הסרטים התיעודיים הטובים, שאי פעם נעשו. סיפור חייה, יצירתה ומותה של אתר. הסרט ענוג ורגיש, בוחן את שירתה, את שירת אביה, את הדיאלוג המתפתח, המתהווה, בהקשר ההיסטורי, התרבותי. אבל אולי הכי, יש שם איזה פסקול אינטימי, אישי. 

כאילו פסענו פנימה אל הפסיפס המשפחתי העדין. 
כאילו הלכנו בלאט בתל אביב, במשולש הרחובות על שם אלתרמן, מרכוס ובינדר. 

כאילו צפינו בתיאטרון, קראנו שירה, בחנו אמנות. 
כאילו ישבנו בכסית, מצוטטים לרכילות מקומית. 
כאילו הכרנו את כל הבוהמה של העיר.

כאילו נכחנו, נפקדנו, בנקודות חייה של אתר,

בוחנים בעניין תצלומים מחויכים, שוקעים בעיניה היפות, שומעים את קולה המתוק, מתחקים אחריה, לומדים אותה לעומקה ועדיין איננו יודעים עליה דבר. 

קוטלר, אלמגור, מירון, אברהמסון, אנסקי ואחרים, 
מספרים ונזכרים, 

ואני רק רוצה עוד, 

צמאה לעוד אלומת אור,

שתאיר את ה׳אניגמה׳ של אתר, 

ולא די לנו כלל וכלל.

הסרט מסתיים, אני נושאת עיני אל השמיים, 

חשה בצינה הירושלמית, לקול מחיאות הכפיים.

יוצר הסרט עולה אל הבמה, וסלור לצידו, 

מנהל שיחה עם הקהל, מספר בגעגוע על אמא שלו. 

עכשיו הוא שר את ׳בלדה על נערי שגדל׳, 

שוב נמס לבבי, שוב מצטעפות עיני,

שוב אני נדהמת איך המילים חקוקות על ליבי, 

מילות אהבה של אם לבנה. 

עכשיו כאור הירח מעלי,

מתבהרת לי מחשבה, 

אין זה משנה כלל וכלל,

אם נטלה את נפשה בכפה,

או הייתה זאת תאונה.

כשרון מנצנץ לדורות, לנצח נצחים,

ענווה, רגישות, דיוק, חולשה, גאונות,

טרגדיה גדולה,

וסיפור קטן, גדול על אהבה והחמצה. 

שבועיים אחר כך, בנסיעה מכאן לשם,
כש׳שיר משמר' מתנגן בגלגל"צ בין מזרחי אחד בחסות השרה, לשיר קייצי חלול ונעים אחר. 
אנחנו מביטים זה בזאת בלאות, ללא מילים, של מי שמיטיב להקשיב. אני לא יכולה שלא לחשוב על הרמז האפי המפענח של שיר משמר, על איך ניבא לה את סופה, על צלקות הנפש, שאין להן מזור, על איך המושיע הגדול יכול לעיתים להיות המכשול האימתני. על יחסי אב ובת, שיש בהם עוצמה והשפעה, ברכה וקללה. מחשבות צפות ומתערבבות בחוט הדק שבין הלב לראש. אני מתקינה את משקפי השמש הגדולות ושוקעת שוב במילים המוכרות.

'למה אתם שותקים'? עולה קול הקטנה מאחור,
'זה השיר, שכתב אלתרמן לביתו, תרצה אתר', אני עונה 'והשיר מרגש אותנו מאוד.....' 

הקטנה מיד משיבה, 'את תרצה אתר, אני מכירה, היא כתבה את ה'אריה שאהב תות', נכון?׳

׳נכון׳.
נמסתי.

אם צלחתם את הפוסט הפואטי הזה, וקראתם והגעתם עד לכאן, 

קבלו נא סט המלצות, חוצות מסכים ויבשות. 

 'בלדה לאישה ', 'בלדה לאישה', מופע מוסיקלי, קפה תיאטרון.

 'ציפור בחדר', 'ציפור בחדר', סרט דוקומנטרי נפלא!

'פתאום כבו כל האורות' / 'פתאום כבו כל האורות', ספרה של תרצה אתר אוסף מעזבונה 

'פסטיבל דוקו.טקסט', 'פסטיבל דוקו.טקסט', פסטיבל חדש ואיכותי, מסורת שאני ששה לאמץ, מדי קיץ בספריה הלאומית, סרטים ובונוס, מוסיקה, מחול, מפגש, תחת כיפת השמיים ובחינם! 

ואם תצליחו לשים רגליכם למופע, שהלוואי ויכבוש שוב את הבמה, המלצה של קרן של רותי המקסימה. ׳בגלל הלילה׳, הוא מחזה של דמות אחת, חמש שחקניות, חוקרות את אתר בשלבי חייה השונים, ילדה, נערה, בחורה אבודה, אישה, אמא. 

הרי לא אשלח אתכם לשבוע טוב ומיטיב ללא טעימה מוסיקלית, שיהיה בעונג, ברוגע ובנעימים.