ושוב בא היום הזה בשנה,
יום הזיכרון, היום הלאומי,
בו אנחנו סוגדים לשכול.
מחבקים אחת לשנה,
חיבוק קולקטיבי גדול ומנחם,
את המשפחות השכולות,
הכואבות, המתאבלות, המדממות,
ש׳נתנו׳ למדינה את היקר להם מכל.
(וסלחו לי על הציניות,
כאילו שמשהו שאל לרשותם,
וכאילו יש בחיבוק שלנו איזו נחמה...)
ושוב בא היום הזה בשנה,
יום הזיכרון, היום הלאומי,
בו, אנחנו מספרים ללא הפסקה,
על החיים שנגדעו באיבם.
׳הוא לא ישוב...׳, ׳והחיטה צומחת שוב....׳
אנחנו מנציחים אותם, אחד, אחת,
את יפי הבלורית והתואר.
אנחנו מקריאים בחיל ורעדה את
׳הרעות׳ ואת ׳מגש הכסף׳,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים...׳
ושוב בא היום הזה בשנה,
יום הזיכרון, היום הלאומי,
בו, אנחנו מתענגים על המוסיקה היפה של האבדון,
שגורמת לנו להרגיש, הכי ישראלים, הכי ערכיים,
הכי יפים.
פס הקול של חיינו,
שמחבר ומחבק אותנו בעבותות של שיכות,
כאבן ריחיים על צווארנו הנושמים, הפועמים.
ואנחנו שוכחים,
שדווקא ביום הזה,
צריך לדבר על קדושת החיים.
ושוב בא היום הזה בשנה,
יום הזיכרון, היום הלאומי.
בו, אנחנו מהסים את שריטות המלחמה,
של הלומי הקרב שחיים - מתים, בתוכנו.
אנחנו משתיקים את קולות הכיבוש המשחית,
אנחנו נאלמים דום לנוכח האלימות הגואה בחברה הישראלית.
אנחנו מטאטאים מתחת למארג חיינו את שיעור ההתאבדויות בצה׳ל,
שמעז להרים ראש ולזקוף קומה בסטטיסטיקה האומללה.
אנחנו לא מדברים על האבדות של הצד השני,
זה פשוט, יותר מידי שמאלני.
ושוב בא היום הזה בשנה,
יום הזיכרון, היום הלאומי.
והלוואי והיינו מקדישים אותו,
לזיכרון ושיח על שלום, על תקווה,
על כל מה שהבטחנו לעצמנו,
לפני שבעים ושתיים שנה, במגילה.
שלום בית.
שלום ואחווה בין כל אזרחי המדינה,
חברות ושותפות בין כל המגזרים.
וכן, שלום עם שכנינו,
כי אין מה לעשות,
שלום עושים עם אויבים.
שלום היא לא מילה גסה,
שלום הוא חזון,
שלום הוא חלום.
וכדרכם של חלומות,
הוא לא אמור להתגשם בדיוק, כהווייתו.
גם שלום מעט,
עדיף על כל מלחמה או מבצע.
בואו נחזור לשיר את ׳שיר לשלום׳,
בואו לא נלחש תפילה,
בואו נשיר אותו בקול רם ובגרון ניחר,
בכיכרות, ברחובות,
ברשתות החברתיות,
כי במותם ציוו לנו אותו.
