Wednesday, November 28, 2012

שנות השמונים התעופפו להן כמו הקוקו שלי ברוח



בחוץ לכולם היה שיער נפוח עם תלתלים ופן בפוני,
חותלות, טייץ וחולצות שק,
גזורות בצוואר, וחושפות כתף עירומה ויפה.
מסביבי, האזינו למוזיקה של מייקל ג׳קסון ו air supply
ניל יאנג ו big in japan ,
ובסופישבוע ביקרו בקולנוע דן.
שנות השמונים שהיו ואינם, נוף ילדותי, אוירת נעורי.
שנות השמונים עברו עלי בתוך חממה.
סיפור מסגרת עוטף סיפור קטן.

את שנות העשרה שלי חוויתי בתוך בועה קטנטנה,
קן רמת יוסף בבת ים.
חולצה כחולה, שרוך אדום,
פעמיים בשבוע פעולה,
ועוד פעם הרקדה,
׳הרועה הקטנה׳, ׳אנשי הגשם׳ ו׳הורה ממטרה׳.
ערבי שירה בציבור,
׳חולצה כחולה והיא עולה׳,
ערב סרט,
טקס ליום השואה וטקס ליום הזיכרון,
וגולת הכותרת, ׳חג המעלות׳.
חידון שנתי על ערכים ועקרונות,
שגם אם תעירו אותי באמצע הלילה אפליא לזכור,
׳לעבודה, להגנה ולשלום׳
׳ציונות, דמוקרטיה ושוויון׳.
ויכוחים אל תוך הלילה על כן או לא נסיגה מלבנון....
(אז עוד לא ידענו שעם השנים, יתחלף שמה
של המלחמה של דורינו למלחמת לבנון הראשונה,
ואח"כ עוד תבואנה שתי אינתפיאדות ואינספור מבצעים עם שמות רציניים ומלחמת לבנון השניה, שתפחיד כהוגן את כל האומה.)

מסיבת פורים הוללת,
קיץ בקייצת,
מעפילים, חומה ומגדל,
טיול יפהיפה למדבר יהודה,
קומציזים בחוף הים,
קורס מד״צים,
אהבות ראשונות,
אכזבות,
ידיים נוגעות,
לב פועם ומתרגש,
אופנה ייחודית לבני הקן, כמו סימן היכר,
שרוואל, סווטשירט בלוי עם הדפס סמל התנועה,
מוקסינים בחורף וסנדלים בקיץ עם בהונות חשופים
ומכנסיים קצרצרים (אח, היו זמנים!)
ג׳ינס עם חולצה לבנה לטקסים ונעלי בובה,
למראה ׳מושקע׳ ו׳חגיגי׳.

ימי נקיון,
פרידות משכבות שעזבו והתגייסו,
׳היה לי חבר, היה לי אח׳,
טעויות מצערות של נעורים,
משובות מבדרות של מתבגרים,
טוב ורוע של ילדים.
קומונה עם קומנרים חדשים,
(היי, יש אחד חתיך;-)
מריבות עם השכן, שגר בסמוך וכל פעם שהוטרדה מנוחתו, 
הבטיח בהן צדק ש׳ישרוף את המועדון׳.
׳היידה שמש, היידה ים, היידה יופי לבת ים...
רמת יוסף, בת ים הוא הקן הכי טוב בעולם...׳
קהילה, בית, חברות.
חלפו שנים, גמעתי מרחקים, 
הקן, שהיה פעם מרכז חיי,
התרחק ונשכח,
וגם הזכרון, הולך ודוהה.
מדי כמה שנים, בביקורי מולדת, 
נושאות אותי רגלי לשכונה הקטנטנה
ואל הקן, שהייתי מגיעה אליו בנעורי, ללא נשימה ובריצה.
עם השנים, נוספו שם מבנים, ונבנה קיר אקוסטי, שיפריד מהכביש. אותו כביש שבילדותי נראה כמו שדה חול עצום, ששמש למשחק שני דגלים, נקרא היום, נתיבי אילון דרום, 
ומככב בכל דיווחי התנועה והחדשות.

שינה פניו הקן הקטן, וגם אני השתנתי וחברי.
שנות השמונים התעופפו להן ואינן,
ואנחנו כבר באלף אחר,
בסיפור חדש ובמקום מרוחק.
אבל אני עדיין אוהבת ׳שירי תנועה׳,
יעידו למבוכתם, בן זוגי וילדי.
מאמינה גדולה בדמוקרטיה ושויון
מתפללת שיבוא שלום.
ולפני כשנה, נקלעתי במקרה להרקדה,
רגלי הובילו אותי מעצמם וליבי פעם בחוזקה,
כאילו לא עברו למעלה מעשרים שנה.
׳עלה והגשם׳
׳עלה נעלה׳,
ברכת התנועה לכולכם חברי.



Thursday, November 22, 2012

סתיו בחלוני



 
שלכת בצבעי אש, צהוב, אדום וכתום בוהק.
דלעות בשלל גדלים וצורות,
מחוספסות, חלקות, מצולקות, כעורות.
טפטוף של גשם ראשון
והתכנסות במעיל חם וארוך.
מגפיים נוקשות, צעיפים, כובעים,
מרק מהביל, סרט במזג סגריר.
התכרבלות בבוקרו של יום,
העונה הזאת כולה משפחתיות וחום,
העונה הזאת כולה ביתיות ו home sweet home.
הסתיו הזה על אף שהתמהמה,
נוקש עתה בחלוני.

 
וכך בבוקרו של יום ראשון, יצאנו לטיול עונתי,
חמושים במגפיים (לא מפאת הגשם, כי אם מפאת הבוץ) כפפות (לא מפאת הקור, כי אם מפאת הקוץ...), וסלים. טיפסנו במעלה הskyline, בדרכנו לקטיף ערמונים. השמש ניצנצה בין העצים, השלכת האירה לנו פנים. הילדים, נחושים למלא את סליהם באגוזים, היו בעננים. 
ואנחנו, התענגו בחמימות על חבורה איכותית, סנדויצ׳ונים גורמיה,
ומזג אויר סתוי נפלא.


 
 
אחרי קטיף מוצלח, ותשלום לפי משקל, 
לא לפני שהעמסנו גם מחבת מתאים, ודבש מכוורות מקומי.
המשכנו ל Stanford University
ידענו שמדובר במעוז החוכמה, 
אבל לא ידענו שזוהי פנינה.
חפש את המטמון, בהנחיית הילדים בגן הפסלים, פפואה ניו גיני, לומדים ומשכילים על תרבות רחוקה, 
תוך כדי הנחיות נלהבות של ׳חם/קר׳.
טיול אופניים במקווה מים, אגם לגוניטה, 
וחוזרים לבית חמים, לארוחה מאוד מאוד עונתית. מרקים, קדרות בשר, וסלטים אנינים במיוחד. 
באח המבערת, יתפוצצו להם הערמונים.
והמארח יגיש לכולנו משקה שיכר חם, כדי שנכנס לאוירה.

 
 
זהו יקירי, הסתיו נוקש עתה בחלוני, 
כמו אורח, הביא תשורות ומזכרות, 
למחזוריות של הטבע, לצמאון של כולנו
ללגום לרוויה מרק חם, או זמן רגוע,
של שקט ושלווה.
וכמה אנחנו ברי מזל על חברותא טובה,
על חום ומשפחה, על אמא אדמה ופירות העונה,
שתמשך השיגרה המבורכת, כאן ושם,
ונאמר, אמן ותודה.
חג הודיה שמח!
 

Thursday, November 15, 2012

ליבי במזרח



ואנוכי בסוף מערב,
כתב את זה מזמן, ר' יהודה הלוי.
איך כותבים פוסט שבועי,
כשתושבי הדרום יושבים במקלטים?
איך מחברים מילים למשפטים ובאילו תמונות לבחור,
כשהלב רואה חדשות ורוצה לבכות?
השבוע, בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לכתוב,
רציתי לקחת הפסקה.
אתנחתא.
לשתוק.

אין לי שום דבר חכם להגיד,
שום מליצה, שום מילת עידוד או נחמה.
נהפוך הוא, אני מרגישה נביאת זעם בעירי,
וחוששת, שעוד צפויים למולדתי ימים קשים.
׳היונה הלבנה כבר זקנה׳, אמר יהונתן גפן
כבר לפני שלושים שנה, יכול להיות שהיא מתה מאז?
צר לי שאיבדנו שליטה, צר לי על החיים בצל אזעקה,
צר לי על ילד קטן שישן מפוחד, 
צר לי ששוב השתבשה השיגרה.
צר לי שישובי הדרום, הפכו בן לילה, לחזית במלחמה,
צר לי על ההרס והחורבן, 
ומביך לי, כמו תמיד בימים קשים, לכתוב את הפוסט הזה מכאן.
(כן, ללא ספק, קללת היורדים, מגיע לנו.)
כל כך רציתי לכתוב פוסט ציורי ומרומם נפש,
לתאר מקום קסום, לספר על תובנה, מחשבה,
לפזר חום ואהבה, ולא, לא באה לי שום הארה.
אז סלחו לי יקירי על הפוסט המדוכדך והקודרני,
והצטרפו אלי בתפילה לימים טובים,
׳עוד יבוא שלום עלינו׳,
בזה אנחנו חייבים להאמין.

Thursday, November 8, 2012

San Luis Obispo





אנחנו פותחות את היום נמרצות, השמים כחולים,
ההרים מסביבנו מוריקים, הדרך נפרשת ומתגלה לעיננו,
במלוא הדרה, הלב שלי מזמר ושר, אני שמחה.
תשע נשים, כמעט תשע שנות חברות.
חברות נינוחה, מעשירה, לא מלחיצה, לא צפופה.
תשע נשים שונות זאת מזאת, 
ויחד עם זאת מאוד דומות.
הMNO שלנו נפגש אחת לכמה זמן, סביב ימי הולדת, חגים ועניינים משותפים.
לעיתים, חולפים שבועות ארוכים בטרם נתראה. 
אבל איכשהו, כשאנחנו סופסוף מוצאות זמן להיפגש,
מתקיימת אוירה נפלאה של פתיחות, כנות, שונות והכלה.
אחת לשנה, אנחנו משתדלות,
להחליף תמונת נוף. 

וכך, אנחנו מבלות שלושה ימים קסומים לחוף הים,
צועדות במרץ, מבשלות, אוכלות, מנהלות שיחות נפש,
ועוד כוס יין, טבילה בג׳קוזי, ריכול קל, ושוב,
שיחה פילוסופית ברומו של עולם.
וביום השני, Betn מפתיעה אותנו ביום טיול מאורגן.
סיור הסטורי קולינרי בSan Luis Obispo השכנה.
אנחנו משכימות קום ונפגשות עם יול המדריך,
ליום עתיר קלוריות וסיפורים.
את הסיור הנפלא, אפשר להזמין דרך Central Coast Food Tours
יול פוגש אותנו בMama Ganach Chocolates
בחנות שוקולד בוטיק קטנטנה, עמוסה בחפצי אמנות,
תמונות ויצירה. אנחנו מתישבות על ספת וינטאג׳ ישנה,
ונהנות ממילק שייק נפלא, טועמות שוקולד איכותי,
אורגני ואנין, לומדות על פולי הקקאו של מונטסומה,
על החמדנות של קורטז, ומתמכרות לחום המתוק המספק.

ב Jaffa Mediterranean cafe , אני מרגישה בבית.
עדנאן מכבד אותנו בפלאפל מקומי שוארמה, חומוס, טחינה וסלט ערבי. הוא מתלהב מהמולדת המשותפת לשנינו, מספר לי שנולד בנצרת, שמשנות השבעים הוא כאן. הוא מהלל ומשבח את מירי, השפית של המקום,
יהודיה מרמת הגולן ויד ימינו. 
עכשיו תגידו אתם, אם זה לא שלום? 
ואם כבר בשלום עסקינן, המקום הבא, כולו נשען על עצי הזית וסגולותיו,
We Olive. לחנות הנפלאה הזאת התוודעתי לראשונה לפני מספר שנים,
אז הייתה רק אחת בPaso Robles הרחוקה. היום, יש כבר שבע חנויות של We Olive, ועוד היד נטויה, חוויה חד פעמית של אנינות ובריאות.  
אני יוצאת מגדרי, טועמת מינים רבים של שמן זית הישר מהכוסית, מסתבר, שזה מאוד בריא.לומדת על סוגי כבישה, ומצטיידת לשנה שלמה,
שמן זית ובלסמיק בטעם אפרסק, קרקרים וטפנד.
עכשיו, אני רק רוצה כבר לארח, ולחלוק את הטעם והריח.

אנחנו מתרשמות מרחובות העיר, מציצות על בית הקולנוע,
בסגנון ארט דקו משנות הארבעים.
מתלהבות משעון רחוב, שמבקש אותנו, 
'spend time with those you love'
ואני מרגישה, שזה מה שאני עושה, ממש עכשיו.
אנחנו עומדות בקרן הרחוב, ומתפעלות מסגנונות הארכיטקטונים שונים ומרשימים מאוד, ממבני אבן אדומים בסגנון החוף המזרחי, ארט דקו וגם כאלה פוסט מודרנים. אקלקטיקה, שונות, הרמוניה מסביב, זה בדיוק מה שצובע לכולנו את החיים.

יול מוביל אותנו עם סיפורים רבים לתחנה הבאה, ושם ממתינה לנו הפתעה.
Black Sheep Bar & Grill , המקום, בבעלות צרפתיה אנינה,
שטוענת שהיא הייתה הכיבשה השחורה במשפחתה.
לך תבין, מה זאת השראה:-)
אנחנו מתפנקות בכוס בירה מקומית, על כסאות בר מוגבהים,
בפטיו אחורי, עם קירות brick אדומים,
נהנות מ mac & cheese מאפה בית איכותי.
ולקינוח, יול שולף לכבודינו מסטיק בזוקה. באפי, מדגדג הזכרון והריח, כמו רמז אפי מפענח. והמדריך הנלהב מוליך אותנו אחר כבוד, למקום בהחלט לא מעורר תיאבון.
רחוב קטנטן וריחני, מקושט במליוני מסטיקים ישנים.....
מודבקים על קירות רחוב, בשלל צבעים וצורות.

ועכשיו לMission היפה, שנבנה ב1772 על ידי המסיונר Father Serra 
אנחנו מקשיבים להיסטוריה מקומית, ויוצאים לפטיו לבדוק את הפעמונים,
באר מים, adobe bricks, קשתות, גג רעפים אדום,
אכן, מסיון, לפי כל ההגדרות.
ומשם לפגישה עם ג׳ון, מ Alegria , לטעימות של יינות.
לומדים על יין מספרד ופורטוגל, לצד, פלטת גבינות וזיתים נ פ ל א ה!
כטוב ליבינו ביין, אנחנו מתפתות לרכוש יין איכותי במחיר הגיוני,
קעריות קרמיקה של אמנית מקומית ואגוזים מסוכרים ומומלחים,
שג׳ון מדגיש שזה הולך נפלא כמעט עם כל תפריט וכל הגשה.
בר יין מודרני מדליק במיוחד, עם גבינות שעשו דרכן מאירופה הרחוקה,
מוסיקה ברזילאית מתנגנת ברקע,
וכולנו בהחלט ברגע.
עוצרות לתמונה, פשוט כדי לנצור לתמיד את החוויה.
ומיד ביציאה, נתקלות במשתלה קטנטנה, שמוכרת ללא רווח, תוצרת ירוקה של פגועי נפש. פרחים בשלל צבעים, מסלעות ופכפוך מים, שמשובב את הלב והעין. ועוד חנות מתוקה trio, לבגדים ואביזרי בית ואופנה במחירי סוף עונה, לוק של Antropologie , עיצובים מפתיעים,
וואו, כמה החיים יפים!
קינוח אלוהי של שוקולד ואגוזים, נאכל בפטיו הקטן, הנסתר מן העין של Luna Red, כסאות אדומים מתריסים, אנחנו נפרדות לשלום מהמדריך יודע הכל. הסיור, אמור היה להיערך כשלוש שעות, אבל יול, התרשם מהחבורה התוססת, משמחת החיים המדבקת, חמש שעות בילינו במחיצתו, טועמים ולוגמים ידע וחויות.

בדרך לאוטו, אנחנו נעצרות שוב לעוד חנות נהדרת, French Quarter
ואף אחת באמת לא צריכה כלום,
ושוב מתחדשות, כי כמו שרותי תמיד אומרת,
׳להשאיר בחנות, עולה יותר...׳, אני משכנעת את עצמי ומתרצת,
בעוד המוכרת אורזת.
אנחנו חולפות ללא עצירה על פני חנויות נפלאות,
מאפיה עם טעם של עוד, Splash Cafe, ועוד מלון קטנטן,
שהתאכסנו בו מזמן, Petit Soliel, צבוע כולו בכחול וצהוב בוהק.
כן, יש כאן בהחלט ניחוח צרפתי במבטא זרוק ומקומי.

ושוב לחוף הנפלא של Morro Bay היפה,
צועדות במרץ, מנופפות לדולפינים לשלום,
שוטפות עיניים בגולשים חטובי כתפיים,
נושמות אויר הרים, מתענגות על אחוות נשים.
ואני חושבת לעצמי, בשנה שעברה, לימדו אותי הבנות,
לקחת סיכונים, לבחור קצת אחרת מהדרך שלי.
הפעם, אני מאמצת בחום רב את דבריה של 
Cheryl ומבטיחה לעצמי בשנה הקרובה,
לעשות יותר ממה שעושה לי טוב ופחות ממה שעושה לי לא.
איכשהו, אני תמיד חוזרת עם סל תבונה,
רגועה ויפה, אחרי זמן בצוותא
עם הנשים הכי חכמות בעולם.

Thursday, November 1, 2012

החיים הם רצף של תקלות



כך א׳ נוהג לשנן לי השכם וערב,
כשאני מתלוננת, על תקר בגלגל, על איחור של השרברב,
על מחלות ילדים ושאר תלאות החיים.
החיים, הם אכן רצף של תקלות
אבל גם רצף של אירועים שמחים,
רגעים מרגשים, זמנים טובים, חוויות,
טיולים, אהבות, דברים טובים.
זה כמעט לא אנושי, לא להתבאס מתקלה,
ואני מודה ומתוודה, שאני חוטאת גם בזה
ולא רק בכתיבה.



בתקלה האחרונה שאירעה לי, 
ביוב סתום ומערכת ניקוז לא מתפקדת, 
עולה על גדותיה עם ריח בהתאם ומראה לא מלבב,
בבוקר חנוכה, כשבו בערב, מסיבה רבת משתתפים מתוכננת....אולי זה בזכות השפעת ברזיל דאז,
מצב הרוח המרומם והחיוך העמיד,
אינני יודעת איך זה קרה ומה הסיבה,
אבל בפעם הראשונה בחיי, הצלחתי לפתור את הבעיה,
בלי הכעס, העצבים, התלונות, 
וכל אותם שותפים טבעיים לתקלות.
בחרתי, להתרכז במסיבה, באורחים, בתוכנית, באוכל, בשמחה.
וראה זה פלא, זה עבד.
בעזרת שרברב מיומן, 
הסדר בא על מקומו בשלום,
ואנחנו, התפננו בערב לחגוג.




תזכורת קלה, לעובדה, שהחיים הם אכן רצף של תקלות.
אבל אם אנחנו נכנעים לכך או לא,
זה כבר בשליטתינו ואחריותינו המלאה. 
ועכשיו משימה לקהל הרחב, 
(בין המשתתפים האמיצים, יוגרלו קפה ועוגה;-)
מי מתנדב להזכיר לי את הכלל בתקלה הבאה?

אה, ושויץ קטנטן...את הקינוחים הצבעוניים, הכנתי במו ידי, הם עונים על קרטריון שרון, פשוטים, מהירים ומרשימים המון, מי רוצה את המתכון?