הפתיינית

ראיתי אותה,

צדה אותו בעיניה,

מעופפת מעליו, כמו הייתה ציפור חופשיה משחרת לטרף.

נעצתי בה מבט, כשהזדקפה על בהונותיה היחפות,

וציפורניה משוחות דם אדום, לנשקו לשלום.

התבוננתי בעיון בשפתותיה, רטובות, בשרניות, ערפדיות.  

ראיתי, איך היא מעוררת את נעוריו, מתרדמה ארוכה.

נבוכתי למראה שימלה שיפונית שקופה, מחשוף עמוק,

מה שפעם קראו ׳בייבידול' ויצא אל האור מחשכת חדר המיטות.

כל ׳התרגילים׳ הכי בסיסיים של המין הנשי,

כל האמצעים היו כשרים בעיניה.

היא רכנה והמתיקה סוד על אוזנו,

הוא חייך והאדים, כמי שנתפש בקלקלתו. 

שיערה הארוך ליטף את פניו, נגע, לא נגעה.

היא דיגדגה את סקרנותו, החניפה לגבריותו,

והוא נפל שדוד אל זרועותיה המחבקות.

נקרע מהאישה שלצידו, מאהבת נעוריו, מאם ילדיו, 

מטרדות החיים, מתלאות היומיום, 

הישר אל חיקה המנחם והמפתה כל כך.
בביתה, אגב, חיכה לה לשוא,  

איש אפור, עייף ומאוכזב,

פעם, למראיה, גם הוא היה נלהב.

אשת איש פתיינית, לכדה את החבר שלי.

זה קרה, כשרעייתו הייתה עסוקה בלעשות לביתו, לביתם. 

את ימיה ולילותיה, הקדישה  לילדיה, לטיפוח משפחתם, 

לעבודותיה, לעיסוקיה, לתחביביה, לצרכיה, לצרכיו.

היא עשתה את כל מה שכולנו עושות, כל מה שנדמה לנו שהוא must, במארג העדין, של הזוגיות, גידול ילדים וקיום משפחה. 

אני כותבת בעוצמה, מתלהמת, מתחממת ואז מזפזפת לאחור.

אולי אין זה הוגן להשחיר כך את דמותה של ה׳אישה השניה׳,

זה הוא האחראי, זה הוא שחיפש והוא שמצא.
והיא, ה'מאהבת' או ה'פתיינית', עמדה בדיוק בנעליה של אישתו, גם היא הייתה יגעה ועייפה, מתוסכלת ולא מאושרת בביתה. 
אם כך, מדוע אין בי טיפת חמלה אליה? איך ייתכן שאני באה חשבון עם אישה שאיני מכירה, שלא עשתה לי דבר? 
הוא החבר שלי, ארבעה עשורים של ידידות עמוקה, 
אני לגמרי מהצד של ה'חתן',
ולפתע, אין לי יותר בו עניין,
לא רוצה קשר עם שקרנים,
ליבי עם הצד הנבגד.

שני בוגדים מצאו את אושרם,

על חורבנם של משפחות, על דמעות ילדים,

סדק, קרע, שבר, חורבן, 

רעידת אדמה.

אחר כך מוכי אשמה, יהנהנו שניהם בהסכמה, 

שהם רק ׳קראו לילד בשמו׳, ש׳הכתובת הייתה על הקיר׳, ש׳זה מת מזמן....׳ ו׳שחיים רק פעם אחת...׳,

אז הכל מותר, מה לא?

ועוד המשיכו והצדיקו, שוב ושוב, לכל אוזן קשבת,

לכל מי ששאל, ומי שלא, 
'כמה קשה לקיים את מוסד הנישואין בעולם של ימינו.... עם שלל הלחצים שמסביב, ממש בלתי אפשרי....' 

הם יתנחמו זה בזרועותיה של זאת, 

ברית אוהבים של מי, שבגדו ביקר להם מכל.

הם יטרפו את החיים, כמו ילדיהם, כמו בני עשרה, 

בביסים גדולים של רעבתנות ותשוקה, 

נדמה יהיה להם, שהפעם זה לנצח, לחיים שלמים, 

זהו, הם פיצחו את המתכון, הם למדו את השיטה.

הנה הם שוב מרגשים, מרגישים, 

עובדה, עברו חודשיים והם עדיין ׳מאוהבים׳. 

אחר כך, יצנחו כמו כולם, לאותה השיגרה המשמימה, 

לברכה/ לקללה של הנוחות, של הבטוח, הידוע.

לטופוגרפיה המוכרת של היעד שנכבש. 

ראיתי את זה קורה, לא אחת, לא פעמיים גם לא שלוש. 
פעמים רבות הייתי שם, מחבקת מהצד של הכלה, 

וכן, שלא יהיו ספקות, גם מזה של החתן,
משני הצדדים, הבוגד והנבגד.

ראיתי את זה קורה לאנשים מרובעים, 
ל׳ממזרים בני ממזרים׳,

לאנשי אקדמיה ואנשי עסקים, 

לאנשים אפורים, לאנשים צבעוניים, 

לקונפרמיסטים, למרדנים,

ראיתי את זה קורה, 

למי שלא האמנתי, שיכול בכלל להתרחש.

ראיתי את זה קורה לזרים גמורים, למכרים, 

לחברים, לחברים קרובים.

זה מתקרב, אני חושבת לעצמי,

מקיף אותי, סוגר עלי, 

זה קרה, זה קורה, זה יקרה,

לאנשים נקודה.

׳סקס ללא חטא דומה לביצה בלי מלח......׳

ג׳יי אדגר הובר

אחר כך בשיחה מלב אל לב, על נאמנות ובגידה, 

יאמר לי החבר המאוהב,

ש'זר לעולם לא יבין את בדידותו של האחר...'

היה זה אחרי שיחת תוכחה ללא רחם,

על שקר ואמת, על חברות ונאמנות,

על רמאות, על הילדים, על צלקות לחיים, 

על מה שבין דוגמא אישית וחינוך,

על אחריות הורית. 

שוב ושוב, הוא חזר כמו מנטרה,

שלעולם לא אבין את בדידותו.

ואני, שרציתי לשטוח את ערכי בפומבי,

להעניק לו בחינם את ה׳שפיל הצדקני׳ שלי,

אני, שתקתי. 

נאלמתי דום.

לראשונה בחיי, נבוכתי במקור גאוותי.

הוא צודק, אני ממש לא מבינה.

והיה שם עוד משהו, שדגדג את האמת, 

משהו בסכנת הבגידה, הפתיינית, הפלרטטן, 

הסיפור הצהוב על החבר שנבגד,

משהו שם, גם ביקש להגן על יחסי שלי, 
באיזה חוסר היגיון מובהק.

הגן ואיים, הפחיד ושמר, עורר וערער, 

משך ודחה, הדליק וכבה, קרב ורחק, 

היתכנו כל כך הרבה ניגודים באותה הנשימה? 
איפה זה פוגש אותי? למה זה כל כך טורד את מנוחתי? 

׳ש: מהו סוד היחסים הממושכים? 

ת: הבגידה. לא המעשה עצמו, אלא סכנתו. לגבי פרוסט, זריקה של קנאה היא הדבר היחיד המסוגל להציל יחסים שההרגל הרס׳. 

אלן דה בוטון, ׳איך פרוסט יכול לשנות את חייך׳ מתוך ׳אינטליגנציה ארוטית׳ 

המון שאלות אני שואלת את עצמי, 

מהו סוד קסמה של הבגידה? 

שהרי האדם טוב מנעוריו. 

אף אחד אינו מכאיב בזדון לאהוביו.

אם כן, מהו סוד קסמה של הבגידה? 

הלהט המיוחד של האסור, הזרות או הסכנה? 

או אולי ייסורי החטא והאשמה,

המעבר החד שבין תענוגות בשרים למכאוב המצפון? 

ומונוגמיה, האם היא נכונה לעידן החדש,

זה, ששם את היחיד וזכותו לאושר במרכז...? 

ומהי מונוגמיה, האם היא חובה או בחירה? 
בעולם של דמוקרטיה יחסית, בקו הרצף של פוליאמורה, לחילופי זוגות וניאוף בהסכמה,
במאה העשרים ואחת, האם מונוגמיה היא הדרך, 

או שהגיע הזמן להחליפה באחרת? 

ואיך אפשר לגוון את מוסד הנישואין בלי לסכנו,

האם מי שמשחק באש, סופו להיכוות...?

האם אפשר להביא את הריגוש שבבגידה לזוגיות, מבלי לחוות אותה? 

האם אפשר למתוח קצת את הגבולות וההגדרות,

איך אפשר להדליק את התשוקה בתוך הבית,

מבלי לרעות בשדות זרים, מבלי להתכחש למצפן הערכי. 

׳האהבה לעולם אינה מתה מוות טבעי. היא מתה משום שאיננו יודעים איך להעשיר את מקורה....׳ 

אנאיס נין מתוך ׳אינטליגנציה אירוטית׳

סקרנית מטבעי ותלמידה שקדנית בקורס לסודות האהבה, 

מתגלגל לידי סיפרה החדש של אושרת קוטלר,

׳אהבה, תשוקה, זוגיות׳.

קוטלר מנסה לפצח את חידת ה׳דיאלקטיקה של האהבה׳. 

הספר של קוטלר, רק מדגדג את סקרונתי.

די מהר אני צוללת לספר אחר, הפעם, של אסתר פרל.

אני מקבלת עליו המלצה חמה מחברה חכמה. 

פרל בוחנת סוג חדש של תבונה מהולה בנסיון חיים, 

מן כלי הכרחי ב׳ארגז הכלים׳ לזוגות, 

היא מכנה אותה, ׳אינטליגנציה ארוטית׳.
אגב, הספר אינו אירוטי כלל וכלל,
הוא תוצר מחקר. 

אני מוצאת את עצמי חסרת מנוחה. 

קוראת את הספרים בנשימה אחת,

חוזרת, מסמנת, בוחנת ושואלת. 

גם קוטלר וגם פרל דנות במה שקורה לנו בשלב ה׳ביות׳,

איך אנחנו נעים מההרפתקנות של החיזור ל׳שבי המשפחתי׳.

הן חוקרות את המכשולים בדרכה של האינטימיות המודרנית,

והן מביאות גב מחקרי לכל מה שכולנו מכירים מאוד מקרוב,

מהסלון, מהמטבח, מחדר הילדים ומחדר המיטות. 

אני מקיימת שיחות עמוקות עם חברים, 

שיחות דמיוניות בראשי הסחרחר עם הפתיינית. 

אני מנסה לשאול את עצמי ועכשיו גם בקול רם,
האם לא ב'נפרדות', טמונה עוצמת הזוגיות?
ובזכות הבחירה? 

הוא לא שלי, כמו שאני לא שלו.

הוא בחר בי ואני בחרתי בו. 

המונוגמיה שלנו, היא לא שבי,

היא לא נכפתה עלינו, היא בחירה. 

אם כך, איך בוחרים אחד בשני כל יום מחדש? 

איך בוחרים בנו, בזוגיות, במשפחה, באהבה? 

כולנו יודעים, שזוגיות היא ריצה למרחקים ארוכים,

בשקט ובתחושת הבטחון נעימה, יש גם סכנה, יש מצב שהיא מערפלת ומרדימה. 

בתוואי הדרך הארוך, הפתלתל, הזוגי, 
נכנסים עוד המון משתנים, 

אז איך מקיימים מערכת יחסים לשנים?
האם זה בכלל אפשרי?

איך משלבים בין אחריות ורצינות, לשובבות ורוח שטות? 

איך מפנים את הזמן למלאכת האהבה?

איך מביאים את סודות הארוטיקה למרחב המוגן של המשפחה? 

איך מציתים את התאהבותנו מחדש? 

איך שמים את השיפוטיות בצד?
איך אני שמה את השיפוטיות בצד?

׳האש הקדמונית המקורית של הארוטיות היא המיניות. היא מגביהה את להפצה האדומה של הארוטיות, אשר בתורה מגביהה ומזינה להבה נוספת, רוטטת וכחולה. זו להבת האהבה והארוטיות, האש הכפולה של החיים.׳

אוקטביו פז, The Double Flame

כן, כן, ניחשתם נכונה,
עדיין בסימן הברן ועוצמת הלהבה,
איך משמרים את 'אש התמיד'
של האהבה?