"אבל
הדבר הנורא מכול היה קולו של מקס ממן, הקשר במעוז חיזיון, פקיד בנק
מירושלים, שהתחנן על חייו,
שיבואו להציל אותו. זעקותיו בקשר שברו את כולם:
'תצילו אותי, בואו, איפה חיל האוויר',
עד שקולו נדם. מי שהיה שם ושמע את קולו, זה הקול שילווה אותו עד יום מותו....״
איתן הבר כותב על דוד שלי, הקשר של מוצב חיזיון,
שקריאותיו לעזרה בקשר, מסמלים יותר מכל,
את ההפתעה, את החורבן,
את האסון של המלחמה ההיא.
פעוטה בת שלוש הייתי אז,
עיניים חומות סקרניות, מלוכסנות, תלתלים סוררים,
עולם דמיון מפותח, ושפה עשירה במיוחד.
חווית ילדות וסרט צילום שנצרב אצלי בזיכרון,
זכרונות דהויים, בשחור לבן וצבעים עמומים,
בליל קולות, שיחות מבוגרים, סיפורי משפחה,
רסיסי זיכרון מהולים בשיכחה,
מה שבאמת חוויתי, מה שלמדתי אחר כך, ההשלמות של עכשיו.
שנות השבעים, שירי כוורת ברקע, הגששים, ילדות חילונית בחולון,
שיכונים בני ארבע קומות, בתי רכבות, המולת ילדים,
גינות ציבוריות, חיים בשכנות, מדינה בהתהוות.
תמונות של נשים במיני קצרצר תספורות נפוחות ומשקפי שמש גדולות,
גברים בחולצות עם הדפסים צעקניים, פתוחות כפתור, פיאות עבות,
מבוגרים במשקפיים עם מסגרות כהות,
סוסיתות כרמל דוכס, מפיברגלאס חבוטות, וגם סקודה ופיאט בכבישים וברחובות,
פשטות, משפחתיות, תמונות עם שוליים מזוגזגים, מצהיבות, קטנות, מטושטשות,
תמימות וציונות.
יום כיפור, עבורי הוא יום של חשבון נפש,
ושם קוד למלחמה הארורה, המלחמה ההיא,
שאיימה להכחיד אותנו, שלימדה אותנו מהו חטא האופוריה והיוהרה,
שתפסה אותנו לא מוכנים, שהולידה ועדת חקירה, ששינתה סדרי מדינה,
שלקחה חיים של צעירים רבים, בינהם הדוד שלי.
זכרונות דהויים ראשוניים וחיים של פעוטה,
שלובים במה שקראתי ולמדתי על התקופה.
טראומה של ירידה למקלט חשוך, של האפלה,
של חודשים ארוכים במחיצת אימי וחברותיה.
רק נשים היו אז בסביבה, נרתמות לעזור זאת לזאת,
להחזיק את העורף, לתמוך במשפחות שנשארו מאחור.
אחוות נשים, שחולקות געגוע, דאגה, הישרדות.
ימים ארוכים נטולי אבות וגברים, כולם מגויסים.
תמונה של אחי התינוק, תכול העיניים בסלקל פלסטיק לבן,
נישא בבהלה למטה למקלט, רק בן חודשיים, וכבר חווה מלחמה.
זכרון משעשע שלי ושל רינתי, ישנות חבוקות במגירת מצעים נשלפת מתוך מיטה.
ושל אילו (החברה הכי טובה של אמי ואמא של רינתי מהפעוטון),
כירסה בין שיניה אצלנו בדירה.
על כוס קפה, יושבות שתי נשים צעירות ושזופות,
מהסות זאת את זאת, ועוברות במיידי לשיחה ערה באידיש,
משדרות עסקים כרגיל,
׳הכל בסדר׳, הן אומרות, ׳אתן איתנו כאן בטוחות׳.
לילות של אזעקה, רגליים קטנטנות מטופפות להעיר את אמי,
הלומת שינה, מותשת מעבודה ותינוק קטנטן, היא לוחשת לי,
׳לא נורא, נרד באזעקה הבאה...׳
ושוב קולות סירנה, עולים ויורדים, והיא נחפזת לאסוף בקבוקים וחיתולים,
אילו אוספת אותי ואת רינתי, מושיטה לנו יד איתנה,
בפיג׳מות צבעוניות, אנחנו נחפזות במדרגות האינסופיות, לאור נרות,
למקלט הטחוב והצפוף עם שכנים מבוהלים.
שעות ארוכות, נים לא נים, עירנות חלקית, ורחל השכנה המרוקאית,
מקוננת, בוכה, סוערת, זועקת ומתפללת לשלום חיילי צה״ל בחזית.
׳שאלוהים ירחם עליהם״, היא נושאת תפילה במבטא,
ולא יודעת שתחינתה לא נענתה,
שהמלחמה הארורה הזאת, עלולה לשנות גם אמונה.
ועוד תמונה, הפעם מהאלבום המשפחתי,
עם דודה מישל ואוסי, בת דודתי בת החמש,
ביום כיף בספארי, טרם ידעה שהיא יתומה.
שתי אמהות צעירות, בנות עשרים פלוס, אופנתיות ויפות,
חובקות ילדות, ואני ואוסי מרוצות במיוחד מתשומת הלב,
שמורעפת עלינו והחוויה, נהנות מהפוגת המלחמה.
ועדת אגרנט, גורודיש, גולדה, דדו ודיין עם הרטיה,
אריק שרון בשיא אונו עם תחבושת גדולה,
לחישות של דאגה ושיחות מהוסות של המבוגרים,
על מה שקרה למקס, עכשיו כבר כולם יודעים, הוא נעדר.
שבועות ארוכים של טלטלה בין ייאוש לתקווה,
של הפסקת אש, של החלפת שבויים, של ׳כאן קול ישראל מירושלים׳,
של שדרני חדשות חמורי סבר, של עיתונות קודרת,
ופניה של ממה, מוכת האסון,
כשהבינה, שבתה הצעירה, הפכה בן לילה, לאלמנה.
אחר כך ישמיע משרד הבטחון לדודתי,
קטעי הקלטות, של זעקות השבר והקריאה לעזרה,
קטעים מצונזרים, עדיין לא חושפים את המחדל.
תמונות, תמונות, של אבא שלי בזקן מוזנח, בא הביתה אחרי שבועות בתעלה,
מהתופת, מהקרבות והדם, ריח הגופות השרופות באפו, הוא מניף אותי אל על.
ושחר אחי התינוק, בוכה למראה הזר הדוקרני, שמכריז עליו אבהות מידית.
סיפורי הקרבות, התעלה, הגשרים, הדוברות, שובכי היונים, תעלות המים המתוקים,
תמונות מאובקות של לוחמים פרועי שיער במדים, של מדבריות סיני,
של טנקים נטושים ונגמ״שים, של ׳שלום ולא להתראות אפריקה׳.
רק כשאגדל, יספר לי אבא על חיילנו וחללנו, על המכה שחטפנו,
אבל גם על השבויים המצרים, המפוחדים, הפצועים והמותשים,
על החסדים הקטנים שעשה איתם, כי אדם הוא אדם,
וצריך לשמור על הצלם, גם במלחמה.
מדליה לצולחי התעלה, לאבי החובש הקרבי, תעטר שנים רבות את המזנון בבית הורי.
אני עדיין נתקלת בה כל ביקור, היא מונחת אחר כבוד באותו המקום, זכר למלחמה ארורה מאוד.
הרדיו ימשיך להשמיע שירי נכאים עוד תקופה ארוכה,
׳לו יהי׳ יהפוך להמנון המלחמה.
בשש אחרי המלחמה, תערך בדירתנו הצנועה, ארוחה.
סבי וסבתי הפולנים, ניצולי השואה, ה׳אודים העשנים׳,
יבואו להתענג על הנכדים, לחבק, יחלקו שוקולד פרה עבה במיוחד, יגרגרו לשחר,
ויזכירו לכולם, שהוא נקרא על שם יששכר, בנם הצעיר, ששכלו רק לפני שלוש שנים.
׳עד ששחר יגדל, כבר יבוא שלום׳, יסכימו כל המבוגרים, בנאיביות יתירה ואופטימיות ללא תקנה.
ובינתיים, יחלפו שנים, וההקלטות של מקס, ידלפו בהדרגה,
בהתחלה, מצונזרות, מדודות, אחר כך,
יותר מפורטות, קשות לשמיעה,
משהו יספר על מקס, מזמר קטעי חזנות ליום כיפור, על גדות התעלה.
אוסי תחכה לאבא שלה, תחפש אותו בבית הספר, בצבא, בכל מבוגר,
וכולנו, כל הבני דודים, נתבקש להיות יותר סבלניים איתה,
כי את היקר לה מכל, היא נתנה למדינה.
כשאגדל, כבר אשמע במו אוזני את ההקלטה מסמרת שיער,
של הקשר של מוצב חזיון זועק לעזרה, של הדוד שלי הולך אל מותו,
ומבין שהמדינה הפקירה אותו.
כקצינה צעירה בצבא, אתקל במורשת הקרב של החווה הסינית,
של עמק הבכא, של כח צביקה, כבר אהיה מבוגרת דיי להבין,
את המאורעות הרעות, שנפתחו על ארצנו הקטנה מצפון ודרום.
ושנים רבות אחר כך,
כשאקרא בנסיבות אחרות, את ׳אישה בורחת מבשורה׳,
אתקל בהפתעה, בסצנה המחרידה של מקס ממן מתחנן על חייו.
אחרי עשורים של בדידות, זכתה דודה מישל באהבה שניה, בדמות המלאך מיכאל (נפלאות דרכי האל...)
היא עדיין חזקה, נערצת, אהובה ונדיבה, ובעיני, היא, אלמנות צה"ל ויתומיו, הם, הם הגיבורים של המלחמה.
אוסי גדלה להיות אישה מרשימה, בחרה בחיים, בחיוך, והקימה משפחה מקסימה.
את ההקלטה של מקס ממן, הקשר של מוצב חזיון, אפשר למצוא בגלגול בייתי בגוגל, או בסרט הדוקו, 'מלחמה במצלמה ביתית'.
אילו
ואמא שלי עדיין חולקות אחוות נשים מיוחדת במינה והרבה חוויות וסודות, בשפה
שרק שתיהן מבינות.
את רינתי, אני אוהבת לנצח, חברתי מהפעוטון, שותפתי לשינה
טרופה של פעוטות מבולבלות בלילות אוקטובר שבעים ושלוש.
אלון, נולד כבר אחרי, קסם של
ילד, היום הוא איש עסקים, נשוי ומוצלח ביותר.
שחר הלך לצבא, למרות התחזיות, שעד שיגדל כבר יבוא שלום. הוא אחז
נשק ולגאוות אבא שלי וכל המשפחה, היה לקצין מאוד מוערך.
יגידו ש'ניצחנו' במלחמה ההיא, ואני אחשוב שהרבה גם הפסדנו. כל כך הרבה חיים, אובדן של נעורים.
'הרווחנו' תחושת נכאים וטראומה של מדינה, שתפסו אותה 'בלי התחתונים'. בתודעתנו הלאומית, נצרבה תחושת חוסר אונים, הפתעה, תסכול ומועקה. בין לבין, הפעוטה שהייתי, והאמא שאני היום, אני עדיין מוצאת את עצמי שואלת,
אם אפשר לברוח
מבשורה? מגורל? ולנוכח רוחות המלחמה, שמנשבות ממש עכשיו מהשכנה הצפונית,
אני מקוה, באותה הנאיביות חסרת תקנה, שעוד יבוא שלום עלינו.
לחיינו, לזכרם.
"חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ, שִׁבְעַת יָמִים: בְּאָסְפְּךָ--מִגָּרְנְךָ, וּמִיִּקְבֶךָ.וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ: אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ,
וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה,
אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים, תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם,
אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה: כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל
תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ, אַךְ שָׂמֵחַ."
