Thursday, August 28, 2014

עוד טעימות בשרונית מדוברת






׳עוד לא לקחתי אותך לגרטווד', היא אומרת לי שבועיים לתוך הביקור.
היא, פז חברתי, סטייליסטית אמיתית.
ואנחנו מתקשות למצוא את היום והשעה.
בתחילת המבצע, כשכל המדינה מטווחת, 
מזדמנת לי נסיעה לאיזור השרון בואכה עמק חפר,
בלעדיה.
אני שמה פעמי ומצפינה לבית חרות,
לשעתיים של שיק וסטייל.
(על הנסיעה הזאת אודה היום בפה מלא,
כי ימים ספורים אחריה, כשצה׳ל בתוך הרצועה, כבר היה ברור שמדובר במלחמה,
כשחיילים נהרגים והתותחים רועמים, אובד לי כל חשק לשופינג או סטייל...)


׳לא פלא, שאת לא מגיעה לתל אביב...׳, אני אומרת לה בסיומו של יום,
יש לך כל מה שאת אוהבת, ממש מתחת לאף, 
ואפילו המחירים, הגיוניים יחסית למדינת גוש דן....׳
במתחם קטן, מה שנקרא ׳מתחמון׳, 
אני מיד מגלה עוד פנינות שרוניות, וכבר מתחרטת, 
שנחפזתי לפרסם את הפוסט ההוא.
לפניכם המלצות שרוניות מתוקות,
תמהיל של ישן וחדש,
מן ערבוב שאפשרי רק כאן.
שורשיות לצד מעוף ויצירתיות,
חקלאות ועבודת אדמה לצד אופנה,  סיפורה של ארץ ישראל הישנה והטובה,
עם עדכון של יזמות סטייל הזמן החדש,
והכל עם טוויסט של טעם משובח, 
לגזור ולשמור לימים טובים של שש אחרי המלחמה.



בית ויתקין


אתנחתא- ריהוט, שמזמין רביצה, בסגנון הספה המיתולוגית ההיא שהתקמצנתי לרכוש, של Roche Babois , אבל במחירים יותר שפויים. Mix & Match, שפע של אריגים, צבעים נפלאים, ואפשר גם ברגוע, באפור על גווניו, רהיטים מודולריים בסגנון מודרני וחם. למי שמתכנן סלון או חדר משפחה, כדאי להתחיל כאן.
גרטווד- זאת המעצבת החביבה על פז, היא הולמת אותה במיוחד. יופי של בגדים, שיק של עיצובים, תכשיטים נפלאים, תיקים של ׳כיסים׳, ונועה המוכרת, מבינה ומסבירת פנים.
גנדורא- החנות הזאת הפתיעה אותי מ א ו ד. ואם יש סיבה להגיע למתחמון, הרי היא זאת. הלבשה תחתונה ו Lingerie, שמלות שקופות עם אמרת תחרה, חזיות קטנות, תחתונים נפלאים, שמלות קייציות, גלביות, אסופה חיננית של פריטים, שלא תמצאו בשום מקום, הכי ישראלי, הכי שיקי, הכי מפה, ואפילו המחירים הגונים מאוד. ואם יורשה לי עוד מחמאה, חנות שכולה, פמיניזם לשמו. חזיות בלי ברזלים ובלי תומכים, כי נשיות מתחילה בנוחות, כך סבורים כאן.
משקפיים- כי תמיד רציתי משקפיים ומראה חכם, (ועכשיו, גם יש לי:-)
עיצובים מתוחכמים, צבעוניים ויפים.
עלמא-החנות הזאת נ ה ד ר ת ! המוכרת קצת מאכזבת, זירזה אותי עד שהכרזתי: ׳כך לא קונים...׳. אבל ביננו, יופי של דברים.
מאמא- חנות חדשה, וינטאג' שעשה את כל הדרך מהולנד, חגיגה לעיניים,
מחירים לטעמי, די בשמיים. מי צריך חנות וינטאג׳ כשיש שווקי פשפשים, ודודות באות בימים?



עין ורד  

הטרקטור בארגז החול

בזכות גילת, ביום אחר, הגענו לכאן להפוגת ממ״ד,
וואווו...  איך שהקטנה נהנתה!
כבר סיפרתי כאן לא אחת על האהבה לספריו של מאיר שלו, אבל ל׳טרקטור בארגז החול׳, יש אצלנו מקום של כבוד.
הודות לגילת (האנינה והמקסימה), אנחנו מצפינים לעין ורד, לגלות שיש באמת דוד אהרון, שהוא הדוד של הסופר, שהוא חצה את גיל שמונים, ושעוד מימיו בנהלל, הוא חובב טרקטורים ישנים. במוזיאון הצצה לאוסף מרשים (גם בקנה מידה בינלאומי) של טרקטורים נפלאים בשלל צבעים עוד מימי המנדט ומלחמות העולם. אנחנו נלהבים, הקטנה בעננים.
בקומה למעלה, תערוכה נפלאה של חפצים שעבר זמנם, מטחנות בשר, מכונות תפירה, פטפון, טלפון, פרימוס וצלמניה.
המורה להסטוריה, מפעילה את הילדים בשאלות מתבקשות, מה לדעתכם השימוש של חפץ כזה או אחר, ונדהמת לגלות שהדור שלי כבר נכנס לספרי דברי הימים ומככב במוזיאונים ובארכיונים.



חירות

חנן הגבן

כבר שנה שאני מפנטזת על ארוחה כאן,
כשדלית לביא לחשה על אוזני את המקום,
באותו בוקר בנות קסום בקיץ שעבר, בשרון.
בחצר בית אחורי במושב חירות, מוכר חנן הגבן את גבינותיו, גבינות צאן, ברי וקממברט, גבינת גאודה, תום ולבנה איכותית ביותר. יינות אנינים ולחמים מ׳אגדת דשא המיתולוגית׳, קצת ממרחים, סרדינים וספרי בישול מקומי. שולחנות ארוכים מקושטים במפות פיפיטה אדומות, טבולים בצמחיית פרא, מראה נטורל בדיוק כמו שאני אוהבת.
ה מ ק ו ם לארוחת בוקר מפתה מאוד, פלטת עץ גסה עם ירקות אורגנים מהגינה,
גבינות וכיכר לחם טריה, שמן זית, מלח ים, בנוף פרובאנסי/ ראסטי....!     אח... חגיגה!





מילות שלום,
אני מתבוננת בנושאי הפוסטים של החודשיים האחרונים,
ונדהמת,
מהטלטלה בין מלחמה, עצב ושכול,
לנסיון לחזור לשיגרה מבורכת,
מהמעברים החדים הללו, שרק ישראלים יודעים.
פוסט לימים טובים,
שרק יבואו כבר,
בהחלט הגיע כבר הזמן.

Thursday, August 21, 2014

דיאלוגים מהממ״ד





פחות מחודש ימים הספיק לקטנה שלי,
ללמוד את כל הז׳רגון של המלחמה.
לדעת מה משמעות ׳צבע אדום׳,
להצדיע ל׳כיפת ברזל׳,
לתכנן בזמן הגעה למרחב מוגן,
ללמוד את המפה.
בחושיה החדים, היא הבינה,, שאי אפשר לסמוך על הפסקת אש,
ושגם מבוגרים, לא תמיד יודעים (או אומרים) את כל האמת.


קטנה: ׳כמה דקות יש להם בזיקים ובכרמיה להגיע לממ״ד?׳
אני: ׳חמש עשרה שניות...׳
קטנה: ׳אויש...!׳

אני: ׳החמאס הם טרוריסטים, הם רוצים להפחיד אותנו, לא ניתן להם!׳
קטנה: ׳כן, את צודקת, אבל.... הם גם מצליחים, אותי הם ממש מפחידים...׳

אני: ׳מה את רוצה לאכול?׳
קטנה: ׳אני לא אוכלת כי אני מודאגת....׳

קטנה, בשיחה בטלפון עם סבתא: ׳הייתה גם בראשון אזעקה?
סבתא, כמה אזעקות היו לכם היום? לי רק שתיים...׳

קטנה אחרי האזנה לחדשות ברדיו: ׳אין נפגעים? יש!
אם הייתי נופלת במדרגות בדרך לממ״ד, היו נפגעים...׳

קטנה: ׳אמא, מה לדעתך יותר מפחיד, האזעקות או הטילים?׳
אני: ׳הטילים כמובן...׳
קטנה: אני פוחדת יותר מהאזעקות!׳

קטנה: ׳קשה להם, כי הם אוהבים מלחמה, החמאס אוהב מלחמה...׳

קטנה: ׳שמעתי בחדשות, שהחמאס מתחנן להפסקת אש, ואיך זה שהם עדיין יורים עלינו טילים...?׳

קטנה (אחרי תוכנית סאטירה ברדיו):
׳אני לא אוהבת ששמים אזעקות בפרסומות ברדיו, זה מבלבל...״ 

קטנה: ׳אבל אמרתם שיש הפסקת אש הומניטרית,
הם אמרו שזה לשלושה ימים... אז למה שוב יש אזעקה?׳

אני (לפני חמישה ימים בנאיביות על גבול הטיפשות): ׳את יודעת שהסתיימה המלחמה, יש הפסקת אש...׳
קטנה (בחוכמה): ׳מה באמת? כן שמעתי שיש משא ומתן, אני לא מאמינה.....׳

קטנה: ׳אמא למה את שוב בוכה? זה בגלל החיילים שמתו? 
את חושבת שיש לנו עוד חיילים?׳

אני: ׳היית ממש גיבורה היום...׳
קטנה: ׳כשבאים אלינו אורחים וצריך לרדת לממ׳ד, אני רק עושה כאילו אני לא מפחדת בכלל...׳

קטנה (אחרי שיעור בגיאוגרפיה והדגמה על מפה):
׳עכשיו אני מבינה למה קוראים ל׳עוטף עזה׳, זה באמת  ע ו ט ף את עזה...!׳

קטנה (בשבוע האחרון): 'החמאס והפלשתנאים זה אותו הדבר...?
הפלשתינאים יכולים להגיע לאמריקה?׳

קטנה: ׳אמא חבקי אותי חזק, תני לי כח...׳

Thursday, August 14, 2014

צילום בגיל





אפשר להתמכר לעיניים היפות של סיגל,
כשהיא מספרת בהתלהבות על ׳צילום בגיל׳,
וזה בדיוק, בדיוק מה שקורה לי, לנו.
אנחנו טובעים בכחול האינסופי,
ומתאהבים מגדול עד קטנה,
באישה היפה. 

את סיגל אני מכירה כבר כמה שנים,
אבל ׳מכירה - מכירה׳ רק בשבועות האחרונים.
בצל אזעקות וטילים, ותכונה גדולה של מדינה במלחמה,
נפתח לי צוהר לעולם שלם של עשיה,
שמאיר בהמון מובנים את מציאות חיינו כאן ושם.
סיגל, היא בכלל הייטקיסטית בדימוס,
ששבה למולדת אחרי שהות של שנים,
(כמו רבים וטובים אחרים),
ומצאה בארץ את ייעודה.
סדנאות צילום מעצימות לניצולי שואה.
כן, כן, קראתם נכונה,
ובדלת אחורית, 
היא מלמדת ומעודדת
אותם לספר את סיפורם.
לתעד, לצלם, להציג,
סיפורים קטנים, פסיפס אנושי.

על כוס קפה קר, היא מספרת לי מה עומד מאחורי הרעיון.
׳קצתי בתוכניות והצגות, שמביאים לגיל השלישי,
בהם הם הצופים, צופים פסיביים, רציתי לשים אותם בפרונט, 
רציתי שימחאו להם כפיים...׳, היא אומרת לי.
׳וחוצמזה, התחלתי בסרטים תיעודיים,
זה די מייגע לשמוע סיפורי שואה ארוכים,
זה מצטלם מדכא, וכך די מהר מאבדים את הצופים....׳
איך זה עובד? אני שואלת, וסיגל מיד מתלהבת ומספרת.
במועדונים לגיל השלישי (עכשיו כבר בכל רחבי הארץ),
היא מציעה סדנאות ׳צילום בגיל׳.
מפגשים חווייתיים של צילום, בחוץ ובפנים,
פורטרטים ונופים, החבר׳ה מקבלים מצלמות,
חלקם מביאים מהבית צלמניות ישנות,
פריטי אספנות מקסימים מהבוידעם. 
בסוף הסדנא, מתבקש כל משתתף,
לצלם סיפור חיים קטן. 
כותבת ביוגרפיות מוכשרת עוזרת לתמצת את הטקסט,
והתוצר, תערוכה מרשימה, מרגשת ומעניינת,
שמסכמת חוויה מעצימה ומעשירה.
מחיאות כפיים, הערכה וסיפור שעובר בין הדורות,
עוזר להנציח, לשמר, לא להשכיח.

ואם אפשר בנימה אישית,
נרתמנו כל המשפחה לפרוייקט ׳צילום בגיל׳,
התיכוניסט מראיין, מתרגם, עורך, בונה אתר,
א׳ על תקן הנהג המסיע והצלם.
הבנות, מרותקות לפנים זקנות וחוכמת חיים,
אני סתם שם, להתלהב, להאיר ולהעיר,
(או להציק, כמו שהם מלינים;-)

בשלהי המלחמה משם ומכאן,
יש לפרוייקט הזה משמעות אחרת, 
מעמיקה.
על השקט המדומה שלפני הסערה,
על תחושת בטחון, שמופרת באיבחת שניה.
על מפלצות מהעבר, שחוזרות לחיים,
מפרות את השלווה הפנימית, גם אחרי שנים.
אני חושבת לעצמי, ועכשיו גם בקול,
שזאת הדרך ללמד וללמוד הסטוריה וערכים,
בסיפורים אישיים על גבורה, עזרה הדדית והישרדות,
על ציונות ואופטימיות, על עליה והיאחזות.
הפסיפס הזה האנושי,
הריקמה הזאת של כל הסיפורים, 
הם אנחנו, הנרטיב שלנו,
של עם, שקם כנגד כל הסיכויים, כמו עוף החול, 
שהצליח להפריח את השממה,
להקים מדינה וזאת עיקר גאוותינו,
וישמע מליצי ככל שישמע,
זה סלע קיומנו.
ויש כאן עוד מסר אחר, אישי וערכי ביחס
ליחס לגיל השלישי, יש המון מה ללמוד מהם,
ועוד מעט, הם כבר לא יהיו כאן לספר.
הפרוייקט הזה שם אותם במרכז, 
בכבוד, בהערכה, באוזן קשבת, עין פתוחה ולב חפצה.
ואגב,
לא רק אנחנו,
גם הזקנים מאוהבים בסיגל.

ואם גם אתם רוצים להתאהב,
באנשים טובים ויפים באמצע הדרך...
כנסו:
www.zilumbegil.wordpress.com

Thursday, August 7, 2014

בראש טוב




  
את ראש פינה אני אוהבת עוד מקדמת דנא,
מימים במדי צבא, קורס חוו׳יה, קורס קצינות, סדרות חינוך והדרכות, 
עת השתחררתי, נהגתי להדריך שם קבוצות מטיילים,
כעבודה (חלטורה) של אחרי השירות הצבאי.
אחר כך נשבתי בקיסמה, כיעד לטיולים חורפיים רומנטיים בשניים,
עם חברים וכאמא צעירה עם פעוט במנשא.
כל כך שמחתי לשוב אליה עם הילדים, לספר את סיפורה.

ראש פינה מעוררת בי התרגשות רבה, 
כי יש לה סיפור, אותנטיות וסטייל.
כי להבדיל ממתחם התחנה ושרונה,
בהם שיחזרו כל כך יפה, 
ואחר כך מיקמו רשתות מסחריות,
והרסו את הקסם במחי יד.
בראש פינה, נשאר עד היום טעם של אז.
שרידי המושבה, בתי הראשונים, מבנים ציבוריים, 
שכיות חמדה טובלים בשיחי בוגונווילה, גרניום וירוק עד,
לצד אומנים ואמנים בני המקום, שעדיין חיים כאן,
ויוצרים במבני אבן בחדווה וברינה,
מלאכת השימור כאן הצליחה לאין שיעור,
בעיקר כי הופחה רוח חיים חדשה,
במושבה נושנה.




אנחנו מתחילים את הסיור שלנו בחזיון האורקולי בבית הפקידים.
אחר כך יתבדח בני בכורי על חזיונות אורקוליים במולדת,
על האנכרוניזם, המיתוס והפאתוס, וחוק ההתיישנות שאמור לחול עליהם.
אני אחייך, וכמדריכה מנוסה, אוביל את בני משפחתי,
(הכוללים את א׳ הציניקן, שני מתבגרים וילדה אחת), 
אחר כבוד למדרגות מוצלות, צופות על בית הקברות.
שם, בנוף פסטורלי ירוק, בשקט ובניחותא,
נספר על הישוב החדש והישוב הישן, ומה שבינהם,
על העליה לקרקע, על ההיאחזות והדבקות באדמה,
נדבר על הקשיים הכלכליים, על המלריה והיתושים, על השכנים הערבים,
על המתח שבין הישובים, על הביצות, על אדמת הטרשים והתנאים הקשים.
על הברון הנדיב המושיע ופקידיו הקשוחים.
(באופן מפתיע או לא... גם היום מתמודדים עם אותם הקשיים...)
נקרא מקור ראשוני מספרו של זאב ענר,
(׳לטייל עם הסיפורים׳, פק״ל חדש אצלי בתרמיל ;-)
עד שהציניות של א׳ והמתבגרים תכניע אותי,
ונעבור לתחנה השניה, היא בית הכנסת
מקבלים מפתח ומסיירים לבד, 
מציצים בחלונות אל הקברים והמדרון,
ארון הקודש והפרוכת, אוירת קדושה,
ואופס, אנחנו כבר בתחנה הבאה.


הפוגה קטנה ב׳שוקולטה׳ לקפה ועוגה,
הבנות מתענגות על שוקולד נפלא, מסתבר שמייצרים ממש כאן,
אבל המלצרית אומרת בחוסר סבלנות ׳לא עכשיו... ׳
ואני רק מפנטזת, איזה נחמד היה לו היינו מתנסים בעבודה מתוקה.
לסטודיו של אפרת, מוליכות אותי רגלי כמעט מעצמן,
קרמיקאית מקסימה, דור שישי למייסדי ראש פינה! 
כלי אירוח שובים בכחול ואבן טבעית, מחירים בהחלט שפויים,
של יצירה כל כך ארצישראלית, אני מתמוגגת... 
יש משהו בחומר החם, שכבש את ליבי די מזמן.
אני פוצחת בשופינג שמח, כלים לזיתים ולחרצנים, 
פמוטים לשבת, קעריות חינניות,
תבנית אפיה, ועוד מתנה...(רותי, את ברת מזל!)
אחר כך תסביר לי רונית, שהאסכולה החביבה על קרמיקאים גליליים,
מוצאה בתל חי, ואני משיבה לה שכך או כך, אני פשוט אוהבת קרמיקה!
מול הסטודיו של אפרת,  עוד חנות מטריפה, ׳בדבדים׳
מקום שכולו בד, תיקים, צעיפים, סינרים וארנקים קטנים,
חגיגה של צבע ומרקם. ויש כאן צעיף שרוצה ללימי, 
אז אספנו אותו תכף ומיד...
ועוד חנות חיננית לאהילים מניר ממוחזר, 
העין אינה יודעת שובע ואני עוד סקרנית לטעום ולהתנסות,
וכבר נושאות אותי רגלי בעקבות השלטים והריחות, 
אל ׳הבאר׳, גלריה לאומניות וטעמים.
ריבות, ממרחים, ליקרים ורטבים, הכל בכל,
יבול גלילי ותוצרת מקומית.  
סיגל עשת מעודדת אותנו לטעום ולדגום, מה הפלא ששוב ידי מלאות.
עכשיו אני למדה, שאפשר להזמין אונליין לפני חג או חגיגה,
וסיגל תשלח מתנה בדואר ישראל, באריזה יפה.
ובכן, רשמו לפניכם וזכרו את זאת ההצעה לראש השנה הקרב ובא.
עוד קרימקאית מוכשרת בשם ענבר, שמוכרת יופי של דברים,
ועורכת סדנאות קדרות נפלאות לזוגות ומשפחות.
לא רחוק, החנות הנפלאה של נטע רמון, רונית עורכת לי הכרות,
עם אישה יפה, יפה. שנים על הקו, הודו- סיני,
הולדו מעצבת מוכשרת אוהבת סביבה ואדם.
עיצובים ישראליים, בדים- משובחים.
ואני מתחדשת בשימלה לבנה מאוד מחמיאה. 
עוד צורף אומן, הצצה לפסלים של נגה הררי אורן,
וכבר נושאות אותנו הרגליים בעקבות הריח לנילי והסבונים,
 Nili Soap נילי מסבירה לנו על תהליך ייצור הסבונים הרפואיים, 
היא נותנת לקטנה להריח, לחוש את הדונג מהכוורות,
ממש סיור hands on, וגם ממנה אני יוצאת ברכוש רב,
סבון פילינג, חמאת גוף, סבון לאקנה, ושתי סבוניות 
קרמיקה מ ק ס י מ ו ת! 
אבל גולת הכותרת של הביקור, הם ההסברים, 
הריחות והצצה לנילי כותשת צמחים לסבונים שלה.
בדרך החוצה, אנחנו נעצרים ב׳כרים׳.
מתפרה ססגונית לכריות וארנקים. 
שפע בדים וחוטים במבנה אבן משכבר הימים,
עכשיו כבר יש לי רעיון... יום של סדנאות ויצירה
בראש פינה החיננית, שוקולד, קדרות, סבונים,
יין ונרות, ציור חי במושבה או סדנת צילום, 
יום שכולו הסטוריה ואמנות.
ועוד רעיון מבליח לי בדרך חזרה, שרק משמות הרחובות,
ניתן להרכיב סיור מעמיק ואחר, למשפחות נטולות ציניות.
עוד עצירה בגלריה, צילום בצל התאנה, שריגי גפנים,
אוירה קסומה ואנחנו חזרה למלון להפוגה קלה.






על ׳אחוזת תמרין׳ המליצו בחום הגבירצמנים,
מלון בוטיק מדוגם בן שבעה חדרים, 
צופה לנוף על גבעה, בהרחבה החדשה של ראש פינה.
בריכה קטנה, מטבח עם ניחוחות אפיה,
פירות העונה ושתיה קרה, מוצעים לאורחים לאורך כל שעות היממה.
אנחנו מתמקמים לשלושה לילות בחדר רחב ידיים, כולנו,
מתרגלים עיקרון הרצף וגיבוש משפחתי,
חוויה לגמרי חד פעמית.
ארוחות בוקר דשנות אנחנו סועדים בצוותא בסלון הביתי בתמרין,
עם מרפסת רחבת ידיים, משקיפה לנוף ציורי.
מוכרחה להודות, שהיה עדיף לו היה במבנה משוחזר,
או עם הסטוריה וסיפור, אבל אין על הפינוק...

שלוש ארוחות ערב הזדמנו לנו כאן, 
אפשר למקם אותן על קו רצף של מחיר וסטייל.
עמבורגר - מסעדה עממית יחסית למטה בקניון, אוכל טרי וטוב,
כל אחד מוצא את מבוקשו, אבל ברקע טלוויזיה ומונדיאל, 
מה שמוריד מיד את ניקוד האווירה...
ג׳עוני- בבית אבן מקסים עם חצר חיננית, ארוחה מאוד טעימה,
לכל המשפחה, בלי פינפונים ובלי עניינים 
ועם משחקי חשיבה, שמרתקים את הילדים.
מוסקט- במלון מצפה הימים, מלאת חשיבות עצמית, 
הכל אורגני, גידולים מקומיים, יקר להחריד, אבל מוכרחה להודות,
שאנין וטעים והנוף, פשוט מרהיב....!
סטייקים עסיסיים, תמנון עם פלפל חריף, דג בגריל,
ולקינוח מוס קפה טעים ביותר. א׳ חולק על ההמלצה,
העניק לג׳עוני את הכתר והבכורה.

ורונית אהובתי, חברתי / אחותי המקומית
ממליצה על
סיציליאנו הקטנטנה לפיצה טעימה, 
על מסעדה מזרחית משובחת בצומת עמיעד,
אבו סאלח, סעדנו שם איתם בשנה שעברה,
היה נ ה ד ר!
חומוס אוסול- לחובבי הז׳אנר,
חסכתי את המידע הזה מא׳:-)
פשוט כי ידעתי שאין ברירה,
ונאלץ לפקוד את המקום לפחות פעם אחת....
רונית גם המליצה על ג׳עוני,
מוסקט האנינה, ועל פתפותים,
קפה מאפיה בבית אבן,
בית המכס הישן, 
ומיד אני שמה פעמי לזאת האחרונה,
עם הבנות מתיישבת על כריות ורודות, 
הן על מאפה תרד וגבינות,
ולקינוח כדורי שוקולד,
אני מצטיידת בתערובת דגנים לסלט, בקרקרים כוסמין,
ובעוגת שוקולד, רק תבואו לבקר,
עם הקרמיקה, הרטבים,
הריבות והמאפים,
כולי ערוכה לאירוח בראש טוב,
תוצרת ראש פינה האחת והיחידה....
מי מצטרף לכוס יין לעת שקיעה?