בימי נעורי, שהיו ואינם, היה קו שמונה עשרה,
נושא אותי על ספסליו, אל העיר העברית הראשונה.
אלנבי היה אז רחוב תוסס, ולא מוקצה מחמת מיאוס,
לדברים, שהשתיקה יפה להם.
ספרים, בגדים, יודאיקה, בולים וחותמות,
צלמניות, שענים, סנדלרים תכשיטים וקיוסקים,
פרושים היו עליו.
הולכים ושבים בדרכם לעמל יומם גדשו אותו.
במיראג' הייתי מתענגת על בורקס פריך ונימוח,
ברחוב מזא״ה (מקום משרדה של אמי) היה החנווני בגופיה לבנה, פורס לי על המקום לחמניה טריה, עם גבינה צהובה ומלפפון חמוץ חתוך מעל. את הכריך העטוף בניר שעווה הייתי נושאת איתי ליום עבודתי, תיכוניסטית בחופשת קיץ, ברחוב ברנר הקטן, מקום משרדו של אבי.
מיד בתום יום העבודה, הייתי יוצאת שוב לתל אביב המהבילה,
להרוות את סקרנותי בשוטטות, לבזבז את מעותי.
הייתי נעצרת בקיוסק הפינתי, לכוס מיץ גזר סחוט טבעי,
ומקנחת בקפולסקי עם סברינה מוקצפת.
הייתי חורשת את השווקים, את הכרמל ואת בצלאל,
קונה בגד ים חדש, וזוללת מנת פלאפל.
בנחלת בנימין הייתי נלווית לאמי לקנות בדים,
בבית רומנו, טקסטיל.
ב׳טופר׳ בדזנגוף, טי שירט, עם הקשת הידועה.
בקינג ג׳ורג, סלסלת קש, בחנות הבמבוק הקטנה,
בבית התקליט, באיזור בוגרשוב, תקליט מתנה,
אני עדיין זוכרת את הלוגו שלהם ואת העטיפה.
בקרן הרחובות אלנבי, הס הייתה חנות ספרים יד שניה.
בקולנוע פריז, היינו רואים סרט, בהבימה, הצגה,
בבן יהודה, היינו נעצרים לשטוף את העיניים בחלון הראווה,
של משרדי אל על, מתכננים איך נפליג אל המרחקים ונצא אל העולם.
והכי, הכי כיף היה לרדת ברגל,
בסנדלים ובהונות חשופים, לאלנבי,
לחצות את רחוב הירקון מערבה,
ולהתבשם מחוף הים, הכי יפה בעולם.
יכולתי להלך מתוך שינה ברחובותיה,
שיכורה ממראותיה, מתבשמת מריחה,
הכרתי אותה היטב על יופיה וכיעוריה,
אהבתי אותה, חקרתי אותה, למדתי את דרכיה,
הערצתי את העיר, שחידשה תרבות עברית, חילונית ובועטת.
אהבתי את העיר שקיבצה לה יחדיו אמנים, אנשי רוח ועסקים,
תיירים, סוחרים, פאנקיסטים, ומה שאבי מכנה, ׳מעמד הפועלים׳.
כבר אז, ברור היה לכל,
שתל אביב לא הולכת לישון,
כבר אז ידעו כולם,
שמתל אביב תצא תרבות,
וקול אופנה יקרא מרחובותיה.
׳בוא נסע לאלנבי׳, אני אומרת לו השבוע,
והוא, נענה לי בשמחה,
וכך, בחום של ארבעים מעלות בצל,
אנחנו הולכים לגלות מה התחדש בה, בעיר הלבנה.
חונים במקום שבו עמד מוגרבי המיתולוגי,
ריחה של העיר מכה בפני, ריח מוכר,
ריחני ומבאיש כאחד, ריח הפיח והעשן,
המאפייה הסמוכה, מר שיפון, כרם התימנים,
מאיפה צצו כל ההומלסים?
לא זכרתי דרי רחוב, אי אז בימי השקמים.
העיר באה בימים, היא מזדקנת,
שיבה זרקה בשערותיה,
קמטים וכתמים החתימו את בנייניה,
אבל כמו אז, גם היום,
היא פורטת על נימי נפשי, תל אביב,
היא מזכירה לי נשכחות ומזמנת לי הפתעות.
שש שעות בתל אביב, מה עושים?
מתחילים ברחוב ביאליק הקטן,
ונכנסים לבית הצייר ראובן רובין.
רובין מזמן הצצה נפלאה לימי המנדט וקום המדינה.
יצירתו היא כמו מסמך הסטורי של ראשית הציונות.
יש בעבודותיו השראה אימפרסיוניסטית, הוא, הוא ׳גוגן׳ התל אביבי. בדיוקנותיו, ניתן לראות את הצבר החדש, את חנה רובינא בדיבוקה, את האיכר בעבודתו, את חוף הים, את נופי הארץ, את פירותיה, את אנשיה, את מכמניה. יש ביצירותיו של רובין זיקה לסיפור התנ׳כי וגם לזה של הברית החדשה, אבל גם זה בבחינת ׳לחדש ימינו כקדם׳ בתחייתו של העם היהודי בארצו, ברוח חדשה. ויש הצצה נפלאה לחדרו של אמן בעבודותיו, לפלטת הצבעים, למכחולים, לקנבסים, למברשות, לצילומים מהבוהמה של אז, אם יש מקום להתחיל בו את סיפורה של מדינה,
הרי הוא כאן.
בהמשך, בית השכן, ביאליק, המשורר הלאומי.
בית/ מוזיאון קטן ונהדר, עוד עצירה מרעננת, עליה כבר כתבתי בעבר. אגב, ערבי שירה וספרות לעיתים תכופות מתרחשים ממש כאן. משם ל׳בית העיר׳, מקום משכנה הראשון של עיריית תל אביב, ומשרדו המקסים של דיזנגוף, ראש העיר.
גם על בית העיר, כבר כתבתי בעבר,
אלא שהפעם, נכונה לנו, הפתעה מקסימה....!
תערוכה צבעונית, קומית ומחויכת של האמן זאב אנגלמאיר,
ה׳ארץ׳ המובתחת....!', ולא, אין כאן שגיאת כתיב.
פנטזיה פרועה נפלאה על פני שלוש קומות ועוד,
של יצירות מפתיעות ומיצגים,
המשלבים הומור ציני מתריס ומתוחכם,
על כל האספקטים המרכיבים חייו של אדם.
חברה, פוליטיקה ותרבות, הסטוריה וזכרון,
וקומה שלמה של מיניות פרועה,
בהחלט לא PG -13,
בהחלט לא PG -13,
יותר R וממש לא לבעלי לב חלש!
אנגלמאיר נולד שנים ספורות לפני שרובין הלך לעולמו. אני לא יכולה שלא לחשוב על המשותף בין שני האמנים,
שכל כך מדברים את תל אביב.
שכל כך מדברים את תל אביב.
שניהם למדו בבצלאל, שניהם יצרו את נוף חייהם,
שניהם יצרו בהשראת העיר העברית הראשונה,
שניהם ביקשו להתחקות אחר החברה הישראלית,
מי בנאיביות ותקווה, מי בציניות ואכזבה,
שניהם חיבבו ציצים עסיסיים,
מי בהצנעה, מי בהתרסה.
רק ביציאה מן התערוכה, אנחנו מבינים,
שהבחור שביקש אותנו לצלמו בתוספת זוג שדיים כדורים, הוא ולא אחר, אנגלמאיר בכבודו ובעצמו. אני נפרדת לשלום מהתערוכה המקסימה, עם איבחת החמצה על שיחה, שכמעט והייתה.
על רחוב אלנבי לכיוון מזרח,
מתמוגגים מחנות ספרים קטנה ומטריפה,
חנות ספרי יד שניה, Helper's Book ,
כל מחזות חנוך לוין במהדורתן הראשונה עומדים כאן למכירה, ואני לא יכולה לשלא לחשוב, כמה מתאים הוא לציר הזה של היום. רוכשת את זכרונותיו של דרייפוס בצרפתית, שי קטן לאבי.
נעצרים בבית הכנסת ׳מושב זקנים׳, בחזיתו הבלה, על אריחיו הנאים, וצר לי, שאין משמרים.
עוד ביקור בבית הכנסת הגדול באלנבי, על כיפתו המרשימה ופסיפסיו המרהיבים.
אנחנו זוכים לסיור פרטי בפנים. תשעים שנים חלפו מאז נבנה בית הכנסת, לבקשתם של מתיישבי העיר הלבנה. המבנה הוא פרי יצירה של מספר אדריכלים, ועם השנים, נוספו לו חזיתות קשתות ונוצרה סביבו כיכר בסגנון איטלקי. לחובבת בתי כנסת סידרתית, יש משהו מרתק בזה התל אביבי, הגודל, הפאר, המודרנה, הם בהחלט תולדת השפעה אירופאית, בצירוף גאווה יהודית בעיר עברית.
ארוחת צהריים מאוחרת, ב׳פורט סעיד׳, אצל איל שני, כמו איל שני, ערמת עגבניות קרועות בשמן זית ומלח גס, חצילים ולחם מחמצת מוגש בשקית ניר חומה, פרוייקה על יוגורט ויין לבן צונן, ופריד אל אטרש, מהקיר שבע ומחייך.
עוד עצירה נפלאה בחזרה,
חנות ׳אתא׳ המחודשת, שנפתחה לקהל הרחב לפני כחודשיים. אני מודדת שמלות פועלות, מכנסים רחבות כחולות, נהנית מאופנת ׳אנו באנו׳, מנוכרמטית ונקיה.
ובכן קוראי היקרים,
לא בכדי, הוקדשו פוסטים רבים,
לעיר העברית הראשונה,
לא בכדי, הוקדשו פוסטים רבים,
לעיר העברית הראשונה,
לה ולאחותה הזרוקה, יפו השכנה.
את כל הפוסטים מהארכיון, תמצאו כאן,
אה, ואם גיליתם איזו פנינה חדשה,
עשו טובה, שתפו בשמחה.
עשו טובה, שתפו בשמחה.
תל אביב, פנים רבות לה
לא נרדמת תל אביב
בכל זאת יש בה משהו
ארץ הילדים
יפואית
אין כמו יפו
אקס מיתולוגית
