Thursday, November 27, 2014

האחיות בראון





כבר מזמן סימנתי לי את התערוכה הזאת,
של האחיות בראון.
ניקולאס ניקסון, צלם מוערך, אוחז ב 1975,
במצלמה מנציח את אישתו ביבי,
ואת שלוש אחיותיה, זה קורה בקיימבריג׳ מסצ׳וסטס,
במהלך מפגש משפחתי.
מאז מדי שנה הוא יצלם אותן, במקומות שונים,
למשך ארבעה עשורים, לפי אותו סדר העמדה,
הת׳ר, מימי, ביבי ולורי.

האופנה תשתנה, מזג האוויר, תנאי האור, הרקע, האווירה.
הגיל יתן אותותיו בנשים היפות, ותלאות החיים ישתקפו בעינהן.
התמונה תנציח אותן כמות שהן באותו יום,
רחוקות, קרובות, מסוייגות, אוהבות,
רכות, קשוחות, מסונכרנות או ממש לא,
אחיות.
הן מתואמות ולא מתואמות בלבושן,
ניקסון מעיד שהנושא הזה מעולם לא עלה.
אבל יש איזה קו אחיד אופנתי בתמונה,
פעם תלכוד העדשה בגדי חורף, פעם קיץ,
פעם הלוק יהיה רומנטי, בפעם אחרת, קז׳ואלי,
פעם יובלטו רגליים שזופות, פעם פלג גוף עליון.
הצילום של ניקסון הוא צילום דוקומנטרי,
שחור לבן, הוא פשוט ויחד עם זאת מאוד מתוחכם.
הוא מעורר סקרנות, ורצון לשוב אל התמונה, לבחון אותה שוב ושוב,
לגלות את הסאב טקסט שלה, להשוות אותה לתמונה מן השנה שעברה,
לזאת הראשונה, לזאת האחרונה.
הפרוייקט של ניקסון הוא ייחודי ומתוחכם גם ביחס שבין החשיפה לפרטיות,
מחד, יש כאן פתיחות, הצצה לשפת גוף נינוחה של משפחה,
ומאידך, אנונימיות, אין אנו יודעים עליהן דבר וחצי דבר, (מלבד שמותיהן וגילן....),
את השאר, אנחנו מתאמצים לגלות לבד.
אבל אולי יותר מכל, הפרוייקט של ניקסון הוא בבואה, למה שאנחנו,
מראה למערכות היחסים המשפחתיות שלנו, לתהליכי ההתבגרות,
ההזדקנות, לזמן שעובר, ויחד עם זאת לנצחיות.
הפרוייקט, מעורר איזה אי שקט, איזה פחד מהמוות,
שהוא שם, נוכח נעדר בתמונה, ומאיים כל הזמן,
על השלמות המשפחתית, על ההרמוניה של החיים,
כמעט שלא ניתן להתעלם מן השאלה,
המרחפת מעל הצילומים כעננה שחורה,
מי? מתי?


נימה אישית,
אנחנו עומדות, הסנדויצ׳ית ואני, מתבוננות עמוק, עמוק בצילומים.
שעה ארוכה, רצות, לנקודת ההתחלה, לסוף וחוזר חלילה,
מתעכבות על כל תמונה, משוות, משוחחות.
מנסות לבאר את מערכות היחסים, את הדינמיקה העדינה, שמרכיבה משפחה.
אני מגלה תוך כדי אנקדוטה מעניינת, ניקסון הגיס והצלם,
היה ילד יחיד, זה לא סתם שהוא ניסה לפענח את הברית המשפחתית.
׳ sisterhood׳ , אני אומרת לה, ׳זה קשר מאוד מיוחד,
תבטיחי לי שתשמרי עליו, פעמים רבות זה יהיה מאתגר,
אבל אני רוצה שתמיד תהיו שם אחת בשביל השניה,
ושתיכן יחד עבור אחיכן, גם כשלא נהיה כאן....׳

המתבגרת, עסוקה במראה, איך הן נראו פעם ואיך היום,
וכמה הן היו יפות. אנחנו מסכמות, שהיופי החיצוני, הוא ממש בר חלוף,
ולכן, יש משמעות גדולה לפיתוח אישיות והעצמה.
ואז, היא פונה אלינו, אישה נאה, בת גילה של אימי.
׳היא הייתה השכנה שלי...׳
היא אומרת בקול שקט,
׳מי?׳ אני שואלת, לא בטוחה שדבריה יועדו לאוזנינו.
׳היא, היא, ביבי בראון... אני זוכרת את היום,
שבו הן הצטלמו לראשונה,
הכרתי אותה היטב, היא הייתה האישה היפה מהבית השכן....׳
׳ספרי לי עוד...׳ אני מבקשת אותה,
והיא, שרואה כנראה כרגע את עצמה,
עונה לי בלחש,
׳כל כך קשה לראות את זה, היא הייתה כל כך יפה....׳


מה שהופך יצירה לאמנות, היא מה שהיא מעוררת בנו,
הסקרנות, המחשבה, השאלה, ההקבלה, ההארה.
בגלל כל אלה ועוד, אני ממליצה בחום על התערוכה.
ולא, אין צורך להרחיק עד המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק,
אפשר למצוא אותה אונליין, בגלגול פשוט,
ואני, אני לא התאפקתי ורכשתי את הספר/אלבום (בAmazon) ,
כי ממש כמו ספר טוב, שיר או תמונה,
אני רוצה לשוב אליה, שוב ושוב,
ללכוד דבר חדש, לתפוס איזה תובנה.

Thursday, November 20, 2014

הפסקול של חיי




רק כשאני יושבת באולם החשוך, שרה דני רובס,
ותחושת חמימות נעימה משתלטת על כל איברי,
והלב שלי עולה על גדותיו מאהבה,
אני מבינה, שנסתרות דרכי הזכרון.
איך אני פתאום יודעת את כל המילים,
מאיזה הארד דיסק, הם נשלפו?
איך אני מצליחה לדלות ממוחי החלוד את כל הבדיחות?
את הסיפורים המיוחדים של רובס על החיפושיות? איך?
עברו מאז כל כך הרבה שנים.

אני מוקפת באנשים אהובים, בקהילה מיוחדת,
במופע קטן ואינטימי, שיכול להתרחש רק כאן בעמק,
אבל השירים, נושאים אותי אחורה רבע מאה במנהרת הזמן,
אני נזכרת בחיוך רחב, איך ראינו אותו פעמים רבות.
אי שם בסוף שנות השמונים, תחילת שנות התשעים,  
פעם עם חביתוש, פעם עם יעלי, 
ולדעתי, גם עם איילת ועירין,
לבד, יחדיו, בקבוצה גדולה, 
האם אני זוכרת נכון? 
המוסיקה מהלכת עלי כשפים, 
(אגב, גם לספרים, יש עלי, אותם כוחות על מיוחדים)
אבל מוסיקה, או מוסיקה,
היא באמת חודרת את נשמתי.
התווים והצלילים מובילים אותי למקומות, לריחות, לטעמים, 
לתחנות בחיי, לסיפור אהבתנו, לנקודות על ציר זמן.




תקליט ופטפון
טעם של אהבה,
חוף הדקלים בבת ים, 
חוף וינגייט ביום אביבי,
בגד ים לבן, קטן, 
וחול ים שדבק בעורם,
נסיעה לילית וארוכה, 
באוטובוס של חצות לאילת הרחוקה,
הרבה, הרבה מאיר אריאל, אריק איינשטיין, גידי גוב,
דודה וגזוז, דני סנדרסון, אריק סיני, 
יהודית רביץ ונורית גלרון,
על תקליטים חורקים מוסיקה עם שריטות,
חוויות של גילויים והתנסויות,
תמיד אזכור את השיר, שליווה את ההתחלות.



טייפ או רשם קול
קרוואן מיותם עם שם אמריקאי,
מהסבנטיס הסוערים,  
מופח בחיים, אגלי זיעה מבצבצים,
ביטלס, סיימון וגרפונקל ופינק פלויד, 
כוורת, קלפטר, שלמה ארצי ושלום חנוך,
ועכשיו יש לי כבר טייפ קטן.
אני מקבלת קסטות עם כתב ידו,
כתב יד קווי, ישר, נטוי על הצד,
׳שרוני, צד א׳, שיר מספר אחד,
מוקדש לך באהבה׳,
מתנה אישית של מוסיקה רק בשבילי,
מוסיקה על אף שניתנה לעולם, יכולה להיות מאוד אישית.






ווקמן 
לצלילי סופרטארמפ, דילן, סטינג וקייט בוש, 
אני מגלה שאני מאוהבת, 
ורוצה עוד ועוד משיקוי הפלא, 
רוכשת חבר אמיתי למסע החיים,
ועל הדרך מבררת, ובוררת טעם מוסיקלי, שירים ומקצבים.
מוסיקה יכולה ללכת איתי לכל מקום שבו אבחר.


כוחו של הדיסק
המצאת ה׳קומפקט דיסק׳,
אנחנו כולנו התלהבות מתקליטורים,
הם קטנים נוצצים וזוהרים,
אנחנו מבלים לילות וימים ספונים ואוהבים,
קווין ואיגלס עם ׳הוטל קליפורניה׳,
פיל קולינס, טרייסי צ׳אפמן, 
סוזן ואגה ולאונרד כהן וקורין אלעל,
בקיטון קטנטון אך יקר מפז.
מוסיקה היא חלק מפסקול האהבה.

ועכשיו כבר בצבא ירוק ומיוזע,
פרידות קשות מנשוא ותחושת מוצ״ש, 
לזמן ביחד יש פתאום ערך מיוחד.
מכתבי אהבה מסתתרים בלבנים ריחניים וכלי רחצה.
מעטפות צבעוניות חוצות את פני הארץ לאורכה ולרוחבה,
עם מילים מנחמות, שירי ערש ובדיחות.
דני רובס, שלמה גרוניך, מתי כספי, ריקי גל,
להקת פיקוד דרום וגם פיקוד מרכז,
מיקי גבריאלוב, רוטבליט, וכל החברי׳ה,
יודעת עכשיו יותר מתמיד שאני לא יכולה בלי אהבה.
מחכה בכליון עיניים ליום שישי הקרב ובא, 
לעונג שבת.

חופי סיני השלווים,
ממתינים שעות נצח לדג שיהיה מוכן,
בשארק ביי על מרבצים צבעוניים,
מתבוננים בים שמזמין להיכנס לעוד טבילה אחת קטנה,
החברים של נאטשה, אבטיפוס, המכשפות, 
דן תורן, ברוזה ורמי, עם ׳קח אותו לאט את הזמן....׳
ולעולם בעקבות השמש, כמובן,
גם בגלל זה אנחנו כאן.
מוסיקה, יכולה לקחת אותי למקומות רחוקים,
באיווחת השניה.






יש לנו מערכת....
 השקעה משתלמת.
מתמקמים בעיירה עם ריח פרדסים,
גרים בפנטי (קומה רביעית בלי מעלית) 
ונוהגים בפסטי (פייסטה מקרטעת)
מרגישים על גג העולם,
מגלים שאנחנו בהריון,
ונולד לו הבכור, 
ובתום לב מגדלים אותו וגדלים איתו,
רוד סטיוארט עושה come back לחיי,
בוא אלי פרפר, שירי דיגדיגדוג, הכבש השישה עשר, 
זרעים של מסטיק ואיינשטיין לילדים,
מוסיקה שהיא כולה ילדות ישראלית.

מערכת משוכללת
(הכל יחסי, ועכשיו נראה כל כך ארכאי:-)
ואז ימי ניו יורק הקרים,
שמלמדים את שנינו שאין לנו איש מלבדנו, 
מסתערים על אמריקה וקו החוף המזרחי
רוצים לחוות, לראות, לטייל, 
לחוש, מגלגלים שפה חדשה ולומדים גם בה להביע אהבה.
נוגסים ביסים רעבתניים בתפוח הגדול
וכמו בסיפור אדם וחוה, מאבדים קצת מן התום.
לילות עוטפים מול אש מבערת,
כשבחוץ לובן בוהק, סופות שלגים וקור מקפיא, 
איל גולן עושה לנו שמח בניכר וג׳יפסי קינג מחממים את הנשמה, 
אלטון ג׳ון ובילי ג׳ואל שרים רק לנו שירי אהבה,
ואין כמו שירי להקת הג׳אז של קפה Wha,
לקחת אותי לשם.
מוסיקה יכולה לחמם לבבות,
לגרום לי להתגעגע וגם להרגיש קרוב.
  
אייפוד
והנה אנחנו כבר הורים מדופלמים
והסנדויצ׳ית מגיחה לעולם, כולה עליצות,
שחוק, פלירטוט ופיטפוט,
נדידה מערבה, לצלילי ריטה ושרית חדד 
משתעשעים במוסיקה קצבית של טיפקס ואתניקס גם.
אין נכון או לא נכון במוסיקה, הכל הולך.


הכל בטלפון
הקטנה מביאה איתה מוסיקה אחרת,
סואד מעסי, עידן רייכל, סחרוב, ופבלו רוזנברג,
חוזרים לשורשים עם שאנסונים צרפתיים, 
מוסיקה ברזילאית,מוסיקה מזרחית, 
ומימונות גם, 
ניחוח עולם.
וצביקה פיק, שהיה סוג של בדיחה בנעורי,
חוזר בגדול לחיי וגורם לי לקפץ ולרקוד, כאילו אין מחר.
מסיבות קריוקי, שירה בציבור, חגיגה.
עכשיו כבר הכל בplaylist מאורגן, 
שאם נרצה, תמיד נוכל להפליג קצת אחורה בזמן.
מוסיקה היא נפלאה ביחד ולבד.


ולסיום, גילוי נאות, לא מבינה במוסיקה,
אין לי מה שקוראים, ׳אוזן מוסיקלית׳,
אני מזייפת בגאווה,
ולא, זה לא מפריע לי לאחוז יד בטוחה במיקרופון,
ולשיר לעולם.

Thursday, November 13, 2014

מעשה במעשה








׳לא רואים עליך שאת מבת ים....!׳
עד היום אני מנסה לברר את המשפט הזה,
מה הוא עושה לי? איך נראית משהי מבת ים?
זה עלבון? זאת מחמאה? 
הילדות שלי עברה עלי בעיר לא זוהרת בעליל,
לחוף ים מקסים, למה שנקרא בשפת אבי, ׳מעמד הפועלים׳.
תנועת נוער, חבר׳ה, ים, שכונה,
כל מה שכולנו זוכרים משנות השמונים.
כי אז הארץ הזאת לא הייתה שסועה כל כך בפערים חברתיים,
כלכליים, תרבותיים, כאלו שמאיימים להחריבה.
(ואולי היא כן הייתה, וצר עולמי היה בנעורי, 
עד שלא הבחנתי בכך...)
היום, אני מבינה שאת המתנות הכי גדולות שלנו, 
קיבלנו שם.
את מיומנויות התקשורת,
את החום, אהבת האדם, 
את האותנטיות, את הסלידה מסנוביזם,
את הערכים, את החברים, את השאיפות, את החלומות,
את מי שאנחנו,
את מה שאני.

כך שבקיץ האחרון, כשדני מעניין את א׳ במיזם חדש,
לפגוש בחברי גרעין ׳מעשה׳, 
׳יש קומונה בבת ים....׳ הוא אומר, 
(פעם בת ימים, בת ימים לעד;-)
אצלי, מיד מזדקפות האוזניים, 
ומאחר וסקרנות נחשבת לשם משפחתי השני, 
אני מיד נענית להזמנה, אפילו לפני שנזדמנתי (תרתי משמע;-)
אנחנו נפגשים עם אור (כשמה כן היא!), 
מנהלת התוכנית, בסמינר סוף שנה של בני הגרעין. 
אור מספרת לנו על התוכנית והחזון,
׳קידום שוויון הזדמנויות של צעירי הפריפריה באמצעות תכנית התנדבות והובלת שינוי חברתי׳

נשמע מסובך? ובכן ממש לא...
דקותיים אחר כך, כשאנחנו ישובים בחדר קטן,
ומסביבנו מעגל של בני נוער חדורי התלהבות ועיניים נוצצות,
אנחנו נלהבים מהרעיון.
חיים הגיע מקריית מלאכי והוא מסיים שנת שירות בבת ים, נטלי חברתו לקומונה הגיעה מקריית אתא ,יעל מחיפה, רחל מאשקלון, אביחי גדל בבת ים ומתנדב בקריית שמונה. יש בינהם יוצאי העדה האתיופית, בני העליה הרוסית, צברים, כיפות סרוגות, לצד חילוניים גמורים, והם כל כך יפים, כמו שרק בני תשע עשרה יכולים. כל אחד בתורו, מספר לנו על ילדותו, על שנת ההתנדבות, בקול בטוח, בעיניים בורקות, באמונה גדולה, של מי שעשה את המסלול הנכון.
אנחנו מצליבים מידע על העיר, מה המצב ב׳קיוסק הגמדים׳, על המיקום של הקן של השומר הצעיר, מה קרה לשבט של הצופים, כמה חניכים יש בנוער העובד והלומד, והאם הקן עוד על תילו עומד. אני מספרת להם בגאווה, על שרוך אדום וחולצה כחולה, ועל הדרך מבינה היטב, שבת ים נטועה אצלי עמוק בדנ״א ובתוך הלב, בנשמה.



העיקרון של גרעין ׳מעשה׳, הוא בני פריפריה עוזרים לבני פריפריה.
׳פריפריה׳, במובן החברתי - כלכלי של המילה, לא הגיאוגרפי.
אני לומדת, להפתעתי, שבת ים נחשבת בימינו לפריפריה, כמו קריית גת,
קריית שמונה, קריית מלאכי, אשקלון, ואפילו חיפה,
בעצם הפריפריה המתעכבת מתרחשת בתוך המרכז.
איך זה עובד?
החבר׳ה (מהפריפריה) מתנדבים לשנת שירות, בפריפריה.
לא עוד ה׳אליטה המשרתת׳, לא עוד יפי הבלורית,
או הנערה הנאה עם הצמה מהקיבוץ או צפון תל אביב.
כי אם בני שכונות חוזרים לשכונות, לשנה של עשייה והתנדבות,
בגובה העיניים, בבתי ספר, בתנועות הנוער, במסגרות בלתי פורמאליות לנוער מנותק. הם באים מרקע דומה, הם דוברים את השפה, הם מבינים לליבה של האוכלוסיה, והם באים לעשות מעשה, לא להטיף, לא ׳מלמעלה׳ לחנך.
אבל עוד יותר מכך, הם תורמים ונתרמים, 
כי כמו שסבתא שלי נהגה לומר, ׳זה הנותן, מקבל יותר....!׳
ההתנדבות ב׳מעשה׳ היא כלי לפיתוח יכולות אישיות, היא מעצימה את בני השירות. במהלך שנת ההתנדבות, מקבלים צעירי מעשה, הנחיה אישית וקבוצתית,
הכשרה מקצועית, סדנאות מנהיגות ומפגשים מעניינים עם קשת רחבה של אנשים מרשימים. כך, שבסיומה של שנת השירות, נפתחות בפני הצעירים, 
דלתות חדשות של מגוון מקצועות ותפקידי פיקוד והנהגה במהלך שירותם הצבאי,
וכך מתאפשרת בפועל, מוביליות חברתית.
ואם לא די בכך, הרי ש׳מעשה׳, בהווייתו, מייצר רקמה אנושית חיה, הלכה למעשה, של החברה הישראלית. דתיים וחילוניים, ערבים, דרוזים ויהודים, עולים לצד וותיקים, כור היתוך ׳על אמת׳ של החברה הישראלית.

שניה לפני שנפרדים, אני שואלת את אחד הנערים, 
שסיפר על מסלול כושל של פנימיות והתנתקות ממסגרות חינוכיות, 
מה הייתה נקודת המפנה, כיצד החליט על ׳מעשה׳, ואיך הוא יכול להביא שינוי.
הוא מספר לי בעיניים מצועפות, על המסגרת החינוכית, האחרונה,
זאת שבה התמיד, זאת שחוללה בו את השינוי.
״שם, היה מישהו, מדריך שהקשיב לי, שראה אותי....״, הוא אומר,
״ואני, החלטתי להיות המישהו הזה, בבת ים....״ 
ואני מיד חושבת על המשפט של גנדי,
״היה אתה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם״.
וגם על ה״שחרור העצמי״, ש׳מעשה׳ מביאה .




בשבוע שעבר, 
אנחנו נפגשים עם נועם לאוטמן, 
כן, כן, הבן של דב לאוטמן ז״ל.
נועם התחנך על ערכי ציונות, יזמות, התנדבות, עשיה ונתינה.
הוא עומד בראש הוועד המנהל של ׳מעשה׳, לצד פעילות פלנתרופית ענפה ביוזמת, ׳יכולים, נותנים׳, ועוד מיזם מקסים לחיים משותפים בין ערבים ויהודים.
אני יוצאת מהמפגש בהתרוממות רוח ואופטימיות, 
יש עוד אנשים טובים מאירים את הדרך.
אז לשאלתכם,
אני בת ימית גאה,
וכן, אני חושבת שרואים עלי.
ואם בא לכם לעשות מעשה,
תכנסו לאתר,
אופטימיות מדבקת,
מובטחת ממש כאן:
http://www.maase.org.il/





עוד על עשיה חברתית ואקטיביזם, בפוסטים קודמים 

אחת מל׳ו
http://design-by-sharon.blogspot.de/2012_08_01_archive.html

תזכי למצוות
http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/01/blog-post.html

עסק חברתי
http://design-by-sharon.blogspot.de/2013/12/blog-post.html

ערבים זה לזה
http://design-by-sharon.blogspot.de/2013/10/blog-post.html

חזק ואמץ, עלה והגשם
http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/06/blog-post_5.html

הצפירה תפסה אותי השנה בשדה התעופה
http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/05/blog-post.html

צילום בגיל
http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/08/blog-post_14.html

או אה אובמה
http://design-by-sharon.blogspot.de/2013_03_01_archive.html

Thursday, November 6, 2014

?.....מה כבר קולג׳





יש לי דה ז׳וו קטנטן, שעה שאני צועדת לצידו בשדרה המרכזית של אוניברסיטת קולומביה.
אני מקשיבה לו בעיון, מתבוננת בריסים הארוכות, בעיניים היפות, בגבות העבותות,
ונזכרת איך לפני חמש עשרה שנים, פעוט קטן, אחז בידי שעה שפסענו יחדיו, ברחובות ניו יורק,
לאוניברסיטה שלי, איך הוא ליוה אותי להרצאה, פעם כסטודנטית לתואר שני מן המניין,
ועוד פעמים רבות צפה באמא על תקן של מרצה זוטרה. 
גם אז הייתי מרוכזת לגמרי בו,
גם אז הייתה לנו שפה משותפת, מן דיבור פרטי, 
גם אז, ידעתי כמה הרגעים האלה מיוחדים ובני חלוף,
וכבר אז, נצרתי אותם בליבי והתענגתי עליהם, 
מאוד.

בני בכורי הגיע לגיל, לגיל הזה של החלטות גדולות,
של נפש סוערת, של בגרות ועצמאות משכרת,
לצד הרבה חובות ומטלות. 
והוא ביקש אותי להתלוות אליו למסע לחוף המזרחי,
לבדוק אוניברסיטאות, 
על אף שטרם החליט, מה ואם בכלל,
ואני מוחנפת מההצעה, עושה זאת בנפש חפצה.
אחר כך, מדי ערב לכחודש ימים תמימים, 
אני מבקשת שיגיד לי למה בחר בי כבת לוויה...
וממש כמו אבא שלי, אני עפה על עצמי עם כל תשובה;-)
אנחנו מבלים שלושה ימים של ראשית הסתיו בין קמפוסים מוריקים ומבני אבן מרשימים.
הימים מתקצרים, העצים משנים את צבעם, שלכת ורוח קרירה מבדרת את שערי,
ואני, אני בעיקר מרגישה ברת מזל, על ההזדמנות לבלות זמן איכות עם הילד שלי,
שכבר מזמן הפך לאיש, והוא רוכן לנשק אותי במצח באבירות.
ובכלל, התחלפו להן  היוצרות,
אין לי את כל התשובות,
אני יותר ׳לא יודעת׳ מ׳כן׳, 
פעמים רבות אני על תקן של לומדת, 
כבר לא מחנכת ומלמדת, כי אם צועדת לצידו בהחלטות הגדולות של חייו,
בצמתים, מרותקת לשיחות גדולות ברומו של עולם,
וגם בעומקה של הנפש פנימה, 
בדיון על ערכים, חברות, השכלה ותחושת שייכות או זרות.
ושאלת השאלות, מהי הצלחה? אם יש בכלל כזה דבר,
(עכשיו אני חושבת שאני יודעת, ילדים מאושרים, זאת הצלחה כבירה,
יותר מזה, אנחנו לא צריכים!)


בסוף שלושה ימים עמוסים, אני מגלה לתדהמתי, כמה בורה אני,
ואיך על אף שלמדתי כאן, עדיין אני חסרה את חוויית הקולג׳,
לא מבינה את הדברים לאשורם. 
אין לי מושג איך נראים המעונות, מה תהליך הקבלה לאחוות השונות,
אני מבינה לפתע שהשכלתי נשענת על פירורי מידע שליקטתי מסרטים, ספרים,
מסיפורי חברים... ואיך אני נשאבת בסקרנות רבה לפרק הזה,
שהוא בכלל לא שלי, שנראה רחוק כל כך, ובעצם, הוא מעבר לפינה,
אוטוטו כאן, מרגש ומפחיד כאחד.
׳מה אמא? תכתבי על זה פוסט?׳ הוא שואל אותי בתימהון.
׳בוודאי׳, אני עונה בחיוך רחב,
׳אני ממליצה בחום על סיור קולג׳ים גם כך סתם....׳
בעיקר אני ממליצה על הפוגות הוריות במסגרת אחד על אחד,
אז מאחר והתפוח נפל די קרוב לעץ,
התענגנו שנינו על אותם הדברים, מזון לגוף ולנשמה.
ואם הגעתם עד לכאן, ואם אתם מזדמנים בקרוב לצד השני של היבשת,
סיכמתי לפניכם הפתעות שפגשנו בדרך.




NYC




ממש בלב הקמפוס של NYU (אם בכלל  אפשר לקרוא ל׳אין קמפוס׳ כך....)
נמצא רחוב קטנטן של לימודי תרבות צרפת,
אדניות פרחים, דלתות צבעוניות, רחוב מהאגדות,
תפאורה מושלמת לסט של תמונות,  
רחוב שנראה כמו נלקח מסמטה פריזאית,
אני לומדת שמבני האבן הצבעוניים מסביבי,
משמשים כמגורי סגל, 
וגם כאמור מפיצים לכל עבר ניחוח צרפתי בלב ליבה ניו יורק העיר.

Isola, היא מסעדה איטלקית נהדרת, 
ממוקמת בפטיו חינני במלון בוטיק בלב הסוהו, 
אני מתענגת על דג והנער על פיצה דקיקה,
ועוד כוס יין, כנראה שהיום הזה עומד בסימן ארץ המגף.
כי ארוחת ערב אנחנו סועדים עם המארקים ב Bacchanal על Bowery,
מסעדה מצויינת, כך יעידו המקומיים, ולקינוח, בזכות ג׳קי הנהנתנית,
פסטיבל איטלקי בוילאג', St. Jérôme festival,
חגיגה לילית של קינוחים ומאפים איטלקיים, 
אספרסו של שעת ערב מאוחרת וארוחת חצות מתוקה בFerrara,
שכבר מזמן הייתה למוסד.
ארוחת בוקר חטופה ב Café Gitane
וקוראי הנאמנים יודעים כבר מה הוגש לי לשולחן.
 (בין העונים נכונה, יוגש טוסט אבוקדו עם צ׳ילי;-)




Philly 



שעה ומחצה ברכבת ואנחנו כבר בפילדלפיה, 
כמה כיף לנוע ברכבות, איזה דיוק ואיזו נוחות! 
בכלל, אם בסיורים עסקינן, 
הנה עוד רעיון לטיול בחוף המזרחי באמצעי תחבורה מן המאה שעברה.
אנחנו מפקידים את החפצים ובצעידה נמרצת משוטטים בUPenn,
אני לומדת שבנג׳מין פרנקלין בכבודו ובעצמו ייסד את האונברסיטה הזאת.
מבני אבן מקסימים, בסצינה דרמטית שנראית כמו לקוחה מסיפורי הארי פוטר,
ומשפחת אדאמס׳, סיור מרהיב ומעניין, שיחה עם סטודנטים, 
וארוחה במסעדה נהדרת, 
The white dog, מקום שעושה כבוד לידידו הטוב ביותר של האדם,
ומעוצב בדמותם של ההולכים על ארבע.




Washington DC



 שוב ברכבת, והפעם לבירה, ולצערנו,
לא נשאר יותר מיום אחד,
שנים רבות חלפו מאז ביקרנו כאן לאחרונה (יעלי, זוכרת?), 
אנחנו מתמקמים במלון קטנטן ב Georgetown
ונהנים במיוחד משיטוט רגלי ברחובות הקטנים והמצוירים,
בחנויות הנפלאות, בתי הקפה והמסעדות. 
העיירה המתוקה הזאת היא פנינה ארכיטקטונית, בתים קולוניאלים, דלתות צבעוניות,
דגלים וחצרות מקסימות. אני מתמוגגת!  
הסיור בג׳ורג׳טאון הוא קצת כמו סיור במנהרת הזמן אל המאה השמונה עשרה. 
אבל גולת הכותרת של היום, היא הסיבה שלשמה התכנסנו, סיור ב Georgetown University ,
אני נדהמת לגלות שזוהי אולי האוניברסיטה היחידה בעולם,
בה יושבים בסמיכות ובמסדרון אחד, כומר, רב, ואימאם....
ואם לא די בכך, הרב הוא בעצם רבה!
ממשל ופוליטיקה נושבים בשדירת הקמפוס הירוק,
ואני הכי רוצה ללמוד פה, ואם אפשר  כבר עכשיו,
ומיד נוזפת בעצמי, שאין שום מקום להעדפותי שלי....

ארוחת צהריים נהדרת אנחנו אוכלים ב Paul,
צרפתית אלא מה? 
ואז לסיור קצרצר בבירה ולאנדרטה החדשה לזכרו של מרתין לותר קינג,
Martin Luther King, Jr. Memorial, האנדרטה המרשימה נחנכה ב2011, 
והיא יוצרת מקבץ מעניין של גדולי האומה לצד האנדרטאות הקיימות של לינקולן וג׳פרסון.
אני לא יכולה שלא לחשוב על הקשר שיש לכל אחד מהאישים לעבדות, לתנועת החירות וגם על ניגודים וקונפליקטים באישיותם, ועל כברת הדרך, שהארץ הזאת עשתה.
ואם לא די בכך, הרי שנאומו הידוע של לותר קינג, ׳יש לי חלום׳,
נישא ממש כאן על מדרגות אנדרטת לינקולן.
התפיסה העיצובית של האנדרטה של קינג נלקחה גם היא מאותו הנאום,
"בזכות אמונה זו נוכל לחצוב מתוך הר הייאוש אבן של תקווה....."
ואכן, פתח הכניסה למתחם האנדרטה הוא מעבר בין שני סלעי גרניט גדולים, 
המסמלים את הר היאוש. מעבר להם משתרעת רחבת האנדרטה,
שבמרכזה ניצב גוש גרניט לבן, המסמל את אבן התקווה.
בפאתה של אבן, פוסלה דמותו של קינג, המשקיף כביכול לעבר האופק. 
אגב, לו היה לנו יותר זמן,  היינו בוודאי לוקחים סיור אופניים או סגאיי בבירה,
איזו חוויה יכלה להיות לרכב על אופניים במול, לעצור עצירות משובבות נפש במוזיאונים, במונומנטים, בעיר שמשדרת עוצמה ותרבות כמו רומא בימי גדולתה. 






מספיק תרבות והעשרה ליום אחד,
אנחנו מתרווחים בגג של מלון
Graham hotel לכוס יין של שקיעה,
(הוא, בינתיים עוד על מיץ תפוזים)
נוף מקסים של עיירה עם טעם של פעם,
אני מסתכלת על העלם החמודות לצידי, 
ליבי עולה על גדותיו, 
ודמעה סוררת של עצב ושימחה, ניקוות לי בזוית העין,
׳אני צריכה טישו׳, אני אומרת,
ומיד מסיבה את מבטי אל השמיים ומסבירה, 
׳סתם, נכנס לי משהו בעין...׳






עוד פוסטים מהחוף המזרחי



ניו יורק עם ילדים 
http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/05/blog-post.html

אוקטובר במנהטן
http://design-by-sharon.blogspot.de/2013_10_01_archive.html

טעימה מבוסטון, ביס מהתפוח
http://design-by-sharon.blogspot.de/2013/04/blog-post_18.html

ספונטנית בעיר הגדולה
http://design-by-sharon.blogspot.de/2013/09/blog-post_19.html

חמישים ושמונה שעות בבוסטון
http://design-by-sharon.blogspot.de/2011/11/blog-post.html