סיפור על אהבה ואור

                                                                                                  מתוך הסרט, 'סיפור על אהבה וחושך'

'הנורמליות היא בריחה מהחיים'

עמוס עוז/ קופסא שחורה

אתמול קמנו מהשבעה,
מהאבל על הבחירות האחרונות.
אתמול קמנו מהשבעה,
ניערנו מבגדינו את אבק האכזבה,
הישרנו מבט קדימה, 
ושבנו מיד לשיגרה, לבועה.
אתמול קמנו מהשבעה,
ובאנו יחדיו כקהילה,
לחגוג את עמוס עוז, האיש והאגדה.
התנחמנו בחוכמתו, התחממנו לאורו,
התענגנו על שפתו העשירה, המדוייקת, החדה.
התרפקנו על ערכיו, על נימוסיו, על רגישותו,  
כמו היה האיש 'שמורת טבע', 
לתכונות, שפסו מן העולם.
אתמול, התמוגגנו כולנו מכישרונה, 
אצילותה ויופיה של נטלי פורטמן,
שעה שפיזרה מעלינו אבק כוכבים,
ומילים אמיצות חודרות לבבות,
הרטיטו את קהל השומעים.
היה זה ללא ספק אחד הערבים היפים,
כזה שיכנס לדברי הימים של פסטיבל הסרטים SVJFF.
אם יש יושב במרומים, הוא עדי,
כמה הזדקקנו לערב שכזה,
אחרי מפח הנפש של השבוע האחרון.

'אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין,
אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות ולכבות אותה.
אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס,
אם אין לו כוס, יש לו כפית,
לכל אחד יש כפית.'/ עמוס עוז

אני יושבת באולם הבית, 
קשובה קשב רב לאיש על הבמה. 
עבורי, הוא הרבה יותר מסופר אהוב .
עמוס עוז הוא ממש כמו שמו,
הוא נביא כתב, לעיתים קרובות, נביא זעם בארצו.
אמיץ וגיבור, מרהיב עוז להשמיע קולו כנגד עוולות. 
עמוס עוז הוא מצפן, הוא מגדלור.

'מי שמאוהב בחלומות שלו, 

שלא ינסה להגשים אותם. 

מי שמגשים את חלומותיו, שידע, 

שמחיר ההגשמה הוא פשרה....'/ עמוס עוז

בחיל וברעדה, 
אני יושבת לכתוב את זה הפוסט,
'קטונתי', כך ממש אני מרגישה.
כי איך מתארים את אמן השפה העברית במילה כתובה?
עוז הוא סופר ישראלי, בכל רמ"ח אבריו.
הוא הצבר, הוא יפה הבלורית, 
הוא הקיבוצניק מחולדה.  
אבל הוא גם 'ילד החוץ', 
שהוציא את הספרות העברית מחשכת הגלות, 

אל הגאולה, לקום המדינה.

הוא זה, שמלווה אותנו בשעותינו הקשות, 

בימינו היפים ואלו שפחות.

הוא אנחנו, 

בדמו זורם גן יהודי, אינטלקטואלי, 

מנומס ומעודן, אבל הוא גם 'פוסט טראומטי',  

בדיוק כמו כולנו, הוא מפוחד ומצולק.

רק שזה לא מסמא את עיניו, 

הוא רואה את סבל בני דודיו.

עוז אוהב את אירופה וחושש ממנה,

עוז מאוהב בישראל וסולד ממנה. 

כמה הוא מיטיב לכתוב אותנו, 

את הסיפור שלנו,

את החלום ושיברו, 

את הפנים הרבות למציאות.

באיזה פשטות וגאונות, 

הוא כותב את המורכבות.

'סיפור על אהבה וחושך', 

הוא אומנם רומן אוטוביוגרפי קטן ומכמיר, 

שיכול היה להתרחש לכאורה בכל מקום, 

בכל תקופה. 

אבל הוא גם מסמך היסטורי, 

אתנרופולגי לנרטיב הציוני. 

תמונת הרקע ההיסטורית מבארת,  

מפרשת, מאירה את נסיבות חיינו,

מתרצת את פשעינו. 

היא תלויה לנגד עיננו כמו מראה,

לחושך ולרגעי החסד של אהבה.

ועוז, כמו ישראלי טוב,

מקפיד על 'התקווה',   

על הניצוץ, על הלפיד, 

גם בעידן של עלטה גמורה.

'לקחת ספר ולהפוך אותו לסרט, 

זה כמו לנסות לנגן קונצ'רטו לפסנתר בכינור.....'/ עמוס עוז

כבוד גדול עושה נטלי פורטמן לעמוס עוז, 
כשהיא מתייצבת הריונית וזוהרת על הבמה.
היא מדברת בשבחו ועל הזכות לעבוד 
עם גדול סופרי האומה.
אחר כך, הוא נוטל את המיקרופון ומשבח את עבודתה. 
באצילות, בצניעות, ברגישות ובחום, 
הוא מפנה אליה את הזרקור, 
ומחמיא לסרט, שנעשה בצלם סיפרו.
כמו עוז, כמו הקהל הרב, 
גם אני אהבתי את הסרט.
צללתי לימי ירושלים של המנדט, 
התרגשתי בהצבעה על תוכנית החלוקה,
רעדתי לשמע הפצצות על העיר העתיקה. 
לרגע, שבתי להיות הילדה מתחת לשולחן,
מביטה דרך חרירי התחרה, לעולם המבוגרים,

המילים, השתיקות, התקוות, האכזבות,

הסודות האפלים.
חסתי עליהם, חסתי עליו, חסתי עלי.
דמעתי, חייכתי, צחקתי, חשבתי. 
אהבתי את הסרט.
אהבתי את התעוזה של במאית צעירה,
אהבתי את היצירה הפואטית,
כמה היא מיטיבה לספר סיפור, אגדה.
גם על הכינור, נשמעה היטב המנגינה,
ממש שמעתי את בליל הצלילים והסיפורים,
מהם עשויים החיים והמכאובים.
אהבתי את המשחק המצוין של נטלי
בדמותה המיוסרת, 
הלירית, הרומנטית של פאניה האם. 
התעמקתי בדמותו של הבן והאב,
וחשתי את רוח עמוס מעל כולם.
קולנוע הוא אכן מדיום אחר,
אבל בסרט הזה, נשמע קול עוז בעוז.
למילה, יש משקל, למילים, יש כח רב.
'אדמה, אדם, דם, אדום'/ עוז

'לפעמים, התואר בוגד הוא אות כבוד,

שאדם יכול לענוד על הדש.

רבים מן המנהיגים הגדולים של המאה העשרים, 

כונו בוגדים בפי חלק מבני עמם.

צ'רצ'יל, כשפירק את האמפריה הבריטית,

דה גול, כשהוציא את צרפת מצפון אפריקה,

בן גוריון כשהסכים לתוכנית החלוקה,

בגין, כשפינה את כל סיני,

סאדאת, כשבא לירושלים,

רבין, כשעשה את הסכמי אוסלו,

שרון, כשיצא מעזה,

גורבצ'וב, כשפירק את האימפרייה הסובייטית.

לפעמים בוגד הוא תואר כבוד,

לפעמים בוגד הוא מי שמעז להשתנות...'/עמוס עוז

אקורד סיום,
בשבוע באחרון, 
הוא הוא השבוע הראשון לבחירתו של טראמפ, 
להבדיל אלפי הבדלות,
אנחנו מציינים בשבט המפרץ, 
טקס לזכרו של יצחק רבין ז"ל.
'כמה סימבולי' אני חושבת לעצמי,
שעה שהקראוואלי שרים, 'imagine'.
רוח חדשה מנשבת בעולם, 
במולדתי האהובה ובאמריקה שלי. 
רוחות חדשות מעירות שדים מתרדמתם, 
מנגנות היטב על כל חרדותי.
בימים, בהם המילה 'דמוקרטיה' יצאה מחוץ לחוק, 
'שמאל' היא מילה גסה, מרוססת בשיטנה, 
נפלטת במהירות מתיזה רעל לכל עבר, 'סססמולן'. 
בימים, בהם העולם לגמרי השתגע,
ומי שלא מיישר קו, הוא 'בוגד' ומירע.
דווקא בימים כאלו, 
אני מוצאת נחמה גדולה באלו המילים, בספרים, בסרטים. 
אשריהו העם, שאלו הם גיבוריו, 
אשריהו העם, שאלו הם סופריו.
כבר הוקדשו פוסטים רבים לגיבורי התרבות שלי,
לתרצה אתר, לאריק איינשטיין, למאיר אריאל, לדבורה עומר, לענת גוב, לפרס, לרבין, לשלום עליכם וחבורת כסית, 
את כל הגדולים הללו כבר הכנסתי אחר כבוד רב, לפנתיאון הבלוג.

אז היום חברים, 
שייבדל לחיים ארוכים,
פוסט לכבודו של עמוס עוז,
בסרט, חובה לצפות.
ולכם צביה, מרגלית, מיקה, 
קובי וריקי יקרים,
המון, המון תודות!

פנתיאון בארכיון,

שמעון פרס, אתה לא לוזר

תרצה אתר, בלדה לאישה

יצחק רבין, כבר עשרים שנה שהוא מת

מאיר אריאל, עת השתחררתי

גיבורי כסית, לשבת בכסית עם חצ'קל


אריק איינשטיין, מותר לי לקרוא לך אריק?


ענת גוב, פרידה מענת

דבורה עומר, דברים שלמדתי מדבורה


'כנר על הגג', ביקורת תיאטרון