כבר עשרים שנה שהוא מת

כבר עשרים שנה שהוא מת,
אבל הרגע ההוא חי בתוכי.

עשרים שנים עברו מאז היום הארור ההוא.

לנצח, כל אחד יזכור, איפה תפסה אותו הידיעה, 

׳ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה׳.

כמו קנדי, מרטין לותר קינג, סאדאת וגנדי,

רצח פוליטי, כשמו כן הוא, משנה תמונת מצב פוליטית,

הוא אירוע הסטורי, הוא משפיע, הוא הופך מציאות,

זאת כוונתו, וגם כאן, כמו בכל דבר, 

התוצאה עומדת במבחן המציאות.

למחרת הרצח, הגעתי לבית הספר נסערת.

באותו בוקר, הייתה אמורה להיערך

בחינה בהיסטוריה, בכל הכיתות בהן לימדתי,
בחטיבה ובתיכון.

הילדים צהלו, ׳הבחינה התבטלה׳,

אני לא חושבת, שמי מאיתנו, הבין אז את גודל הזוועה.

אני זוכרת את עצמי, בוררת מילים,

מתלבטת איך להעביר מסרים וערכים,

כשאסור לדבר פוליטיקה בכיתה.

אבל הרצח הזה היה פוליטי. 
נקודה.

גם מי שלא הסכים עם דרכו של רבין,

וודאי יוכל היום להודות, שהיה פה מחדל,

שהייתה הסתה אלימה, חורגת מגבולות הטעם הטוב,

מגבולות המחאה הלגיטימית, הסתה מסוכנת,

שהתירה את דמו של ראש הממשלה,

הסתה שהיא סכנה לחברה דמוקרטית.

חדר המורים היה כמרקחה, 

מה מותר להגיד מה אסור,

מה קרה שם? במה להתמקד? 

קראתי איתם בדמעות את העיתונים, 

׳החברה הישראלית לא תשוב להיות אותו דבר׳,

׳יום עצוב היום׳, אמרתי להם, 

׳אנחנו לא עם סגולה׳, 

׳נרצח ראש ממשלה בידי מתנקש יהודי׳, 

זה נורא.

יצחק רבין, מסמל עבורי עד היום את ארץ ישראל היפה,
את הרעות, את האחווה.

הצבר, יפה העיניים, לוחם דור תש״ח ומשחרר ירושלים,

מקברניטי מבצע אנטבה, מנהיג, במלחמה ובשלום, איש אמיץ.

אבל, למרבה האירוניה וההיפוך, רצח יצחק רבין,

הוא מראה עבורי לחברה הישראלית בכיעורה.

תמונה עגומה של הסתה גואה, כרזות נאצה,

של המון זועם קורא לדין רודף, של פולסא ד׳נורא, 

של רבין במדי קצין ס.ס, של רבין בכפיה של ערפאת,

רוחץ ידיו בדם. 

וכיאה להסטוריונית באה בימים,
ההקבלה לפרוטוקולים של זקני ציון,
לתעמולה אנטישמית רק מתבקשת.

אני לא יכולה שלא להפסיק לחשוב, what if....

מה היה קורה אלמלא הערב ההוא.

כמה מתעתעת בנו ההסטוריה,
רבין מצא את מותו בסיומה של עצרת,

שהכריזה, ׳כן לשלום לא לאלימות׳.
כמו בפרדוקס מושלם,

הוא מצא את מותו כשמילותיו האחרונות,

הן שיר, ׳שיר לשלום׳, והן מוכתמות בדמו שלו. 

כולנו זוכרים איך הימים אחר כך,

התנהלו באיטיות מייגעת, 

מסע הלוויה, הארון, דור הנרות, הכיכר,

הנאום של נועה הנכדה, ו׳שלום חבר׳,

שהפך מצמד מילים מרגש לסלוגן מעייף.

הרדיו והטלוויזיה, שידרו שוב ושוב את אותן התמונות,

לאה רבין ניחמה את ההמון, אביב גפן שר ׳לבכות לך׳,

אריק איינשטיין כתב שיר ללאה, ומה שנפל עליה.

מדינת ישראל איבדה את הקברניט שלה,

׳הו רב חובל שלי׳, שרה מיטל טרבלסי בגרון ניחר.

אפילו שלמה ארצי, ערבב את קנדי עם רבין, 
לשיר מחאה קצבי.

ואנחנו, כאומה, הבטחנו לערוך חשבון נפש.

הבטחנו לזכור, הבטחנו לא לנטוש את הדרך,

הבטחנו להשאר נאמנים למורשת,

הבטחנו למצות את הדין עם המסיתים,
הבטחנו לבחור בדיאלוג ובשלום,
הבטחנו שלא עוד,

הבטחנו שהרוצח לא יזכה לחנינה.

הבטחנו ולא ממש קיימנו.

שני עשורים חלפו מאז, 
חיים חדשים, רחוקים מהמולדת, 

אני כבר לא צעירה, ילדי כבר בוגרים מתלמידי,

ואיך שעולם מסתובב לו,
כי פתאום רחוק מהמקום ההוא, 
ביבשת אחרת, באלף חדש,
אני נדרשת למחשבה על ציון היום הזה,
לנוער בתפוצה.

כשאני עוברת על הכרזות לפעילות וקטעי העיתונות,
אני נתקלת ביפה הבלורית, בימיו בפלמ"ח,

באיש הצבא, במנהיג, במדינאי, 
תמונות מטקס הסכם השלום עם ירדן, 
מאוסלו, מטקס פרס נובל,
תמונות מכוערות מימי ההסתה, מהרצח,
תמונות כאובות מהלוויה, התמונות מהכיכר וכרזות הזיכרון.

אני מופתעת לגלות כרזות נאצה גם אחרי הרצח הנתעב, 
וגם היום, כמה החברה שלנו עדיין נגועה.
מתי הופכת מחאה מלגיטימית למסוכנת?
איך שומרים על חופש הביטוי? 
איך מגבילים אותו בשם הדמוקרטיה?

היום, אני יותר מתמיד מבינה כמה כולנו אחראים,

כמה ה׳כתובת הייתה על הקיר׳, איך ראינו אותה כולנו,

והמשכנו בשגרת יומנו, לעמל כפינו, ליומיום שלנו.
איך גם בעידננו, אנחנו עדים להסתה גואה,
ואלימות שהפכה לדבר שבשיגרה.
החברה הישראלית איבדה את התום,
מאז אותו יום, כולנו במדרון,
והוא תלול מאוד.

שלשום, אמרה לי איריס, שהילדים שלנו,
אלו שנולדו כאן (בתפוצה),
לא יודעים מי היה רבין.
כשפערתי זוג עיניים בתמהון,
היא הסבירה, "וכי למה שידעו? מהיכן...?"
מיד, אני עושה ניסוי פרטי ומגלה,
שהבכור יכול לתת הרצאה בנושא,
הסנדויצ'ית גם מעודכנת למדי,
והקטנה, בדיוק כמו שאיריס אמרה, 
אין לה מושג.
אז אני מספרת לה על האיש ופועלו,
על ההסתה על הרצח.
היא מיד עושה חיבור למרתין לותר וללינקולן,
עליהם למדה בביה"ס, 
ורק מבקשת שאגיד לה מה קדם למה.
את התגובה המתוקה שלה,
אני מביאה לפניכם כאן. 
"לדעתי, זה מאוד עצוב, 'זה ישראל נגד ישראל'.


רק כשהמילים הללו יוצאות מפיה,
אני מבינה איך כבר מזמן כולם שונאים את כולם.
איך באמת, כלשונה מתקיים, 'ישראל נגד ישראל'.
איך יש שיח מתלהם נגד אשכנזים, נגד מזרחיים,
נגד ערבים, נגד שמאלנים, נגד ימנים,
נגד דתיים, נגד חילוניים,
נגד אתיופים, נגד פליטים,
נגד אינטלקטואלים, 
נגד עניים, נגד עשירים, 
כל פעם, קהל היעד הוא אחר.
שנים רבות חלפו מאז עמדתי מול כיתה,
שנים ארוכות, מאותו יום, בו הבחינה התבטלה.
ובכל זאת, לב המורה שבי פועם לעד.
חשוב לציין את היום הזה,

לא רק בעצרות, שירים ונרות נשמה,
לא רק בסממני הזיכרון,
כי אם בדיון מעמיק ושיח ערכי.

ולא רק לזכרו של האיש היקר, המדינאי והגנרל, 

אלא ובעיקר, עבורינו כאומה.

כי שלום מתחיל בבית,

בשיח סובלני, בפלורליזם, 
בכבוד, בהידברות,
בהסכמה שבאי ההסכמה.

מעצבנת

אנחנו מתיישבות לשיחה על קפה מקומי,

בבית הקפה שלי, שכבר מזמן הפך לנחלת הכלל,

וקשה להוציא בו ריכול קל.

אני מתבוננת בה, בחברתי הטובה,

בעיניה היפות, בעצמות הלחיים הגבוהות, 

והיא מתחילה למשוך באפה ולשפוך.

היא מספרת לי בפרטי פרטים על איזה קונפליקט.

היא כואבת אותו והעלבון מדבר מגרונה,

אני כבר מכירה אותה היטב, 

ויודעת שאוטוטו היא מתחילה,

הדמעות זולגות על פניה וקולה רועד,

ואני רק מתבוננת סביב,

לוודא שאף אחד לא שם לב.

בפרטי פרטים, אני שומעת את הסיפור,

שמעתי אותו לפני שבוע, לפני חודש, חודשיים,

ולמען האמת, גם לפני שנתיים,

וגם אתמול, בשיחת לילה ארוכה,

שהצלחתי לקטוע, רק כי אמרתי,

׳רוצה חיבוק? אולי נעשה קפה מחר...?׳

היא התייפחה והשיבה,

׳בטח׳.

ועכשיו אנחנו כאן, כבר שעה בסשן,

שלא מתקדם, כי היא באובססיה,

עסוקה במישהו אחר.

פתאום מבליחה בי מחשבה.

׳תגידי׳, אני שואלת, ׳למה היא מעצבנת אותך כל כך....?׳

ואז אני מקבלת מטר של תשובות,

ובין המילים, עולה תשובה נהירה,

זה לא ההיא שמעצבנת אותה,

זאת המראה, ההשתקפות.
כבר אמרו חז"ל,
"כל הפוסל במומו פוסל".

במילים אחרות,
זאת בעצם היא עצמה.

עכשיו, כשהיא מדברת ושפתיה נעות מולי בתנועה מתמדת,

אני חושבת על כל מי שמעצבן אותי,

ואת מי אני מעצבנת על בסיס יומיומי,

ובמיוחד, על בסיס שבועי:-)

הידיים שלה זזות בעצבנות, כל הגוף שלה אומר דריכות.

אני שולחת יד מנחמת ומניחה על הכתף,

וחושבת לעצמי, כל כך הרבה פעמים, הזדקקתי למישהו,

שיעשה את זה עבורי.

אחרי שעתיים של נאום חוצב להבות,

כששתי כוסות קפה, שהתקרר על השולחן,

ועל הצלחת, פירורי עוגה טובה,

אני מחייכת באהבה, 

ומגייסת את כל האומץ שאני יכולה לטובת המשפט הבא:

׳תחשבי מה באינטראקציה הזאת, מפריע לך,

מה יש בה, שאת לא אוהבת בך...?'

ובעודי שואלת את זאת השאלה,

כבר יש לי תשובה מלאה.

על כל כמה שמטריד את מנוחתי, 
שמפר את שלוותי, 

זה בעצם לא הוא, לא היא,

זאת אני.

הדברים, נשמעים בוודאי, קלישאתיים,
אבל זהו המפתח לכל כך הרבה קונפלקטים מיותרים.
כל כך קל להאשים חברים, בני משפחה ומכרים,
אבל אם אודה על האמת,

אלה הם חיבוטי הנפש שלי, שנראים כל כך נהירים,

כשהם משתקפים בחייהם של אחרים.

אלו הם האתגרים שלי,

שלו רק אתמודד איתם פנים מול פנים,

לא יהיו יותר סביבי אנשים מעצבנים.
וחוצמזה, עם יד על הלב,
מה באמת באפשרותינו לשנות?
רק את היחס שלנו לבריות.

גילוי נאות,

כל הדמויות הן פרי דמיונה של הכותבת, 

וכל קשר בינם ובין המציאות, מקרי ביותר.
כל כך מקרי, שהוא מתרחש יותר ויותר.

אגב, קריאה יסודית, תחשוף את האמת, 

המציאות היא מעצבנת, 

ובבקורת על האחר, 

וכולנו מקיימים אותה, 
הלכה למעשה.

שלום בית

כבר שנים, שאיני מצליחה לראות את דיוויד ברוזה האיש.
דמותו הנלעגת מ"ארץ נהדרת",
מאחד המבצעים/ מלחמות,
עמוד ענן, עופרת יצוקה, ענבי זעם, צוק איתן, 
השתלטה כליל על דמיוני.
וכל שאני רואה הוא: רווח בשיניים,
פנים מיוסרות, זעקות שירה,
מחוות גוף גדולות וגרוטסקיות,
שירים הנמתחים לעולמי עד, 
מקלט, וכלי מיתר, גדול או קטן.


כל זה היה נכון, עד ליום שבת האחרון.
לפני כחמישה ימים, שבתי לראות את האיש, 
אמן מחונן, מוסיקאי מוכשר, יוצר בחסד,
אופטימיסט נצחי, "יהיה טוב, כן...",
שוחר שלום, מלהטט בין סגנונות,
איש העולם, איש של שלום.
כשברוזה שר, ׳רמאללה תל אביב׳,

ומירה עוואד עושה לו קול שני,

זה נשמע הכי טבעי בעולם,

ששלום מתחיל בבית,
בין אנשים,

בין אמנים,

בין חברים.

את ערב הפתיחה של הSVJFF 2015,
פסטיבל הסרטים היהודי, 

בשבת האחרונה (פרסומת גלויה), 

אזכור לעולם.
(צביה יקרה, הפוסט הזה מוקדש לך ולמפעל הנפלא!)

צופים בסרט ׳East Jerusalem, West Jerusalem',

סרט קטן על אלבום מיוחד,

שנרקם בשמונה ימי עבודה,
בבית בן מאתיים שנה במזרח ירושלים.

יוזמה של ברוזה, אופטימיסט נצחי,

׳יהיה טוב׳, זוכרים?

חיבורים בין מזרח ירושלים למערבה,

בין מחנה הפליטים, שועפט, לתל אביב,

בין ישראלים לפלשתנאים.

לא מדברים על הסכסוך, 
במקום, עושים מוסיקה, אוכלים, מדברים על החיים.

באי של 'כאילו' שפיות, במקום הכי נפיץ בעולם.

ורק אקורד הסיום של הסרט,

שפוגש בלאומניות ישראלית מכוערת,

בדגלי ענק מתנופפים ביום חגיגות איחוד העיר,

ובקריאות, ׳מוות לערבים׳,

מחבל בהרמוניה הנפלאה של הצלילים, 

הטעמים, הריחות והאנשים העולים מן המסך.

׳נולדתי וגדלתי בשועפט.....׳ מספר יוצר צעיר, שותף לאלבום.

׳אין עצים כאן...׳ הוא אומר בחיוך קטן,
וכל הקהל זע באי נוחות על הכסא, 
ההקבלה לימים חשוכים, ול'אין פרפרים' מתבקשת.
אנחנו מלווים את ברוזה בשמונה ימים של שלום,
פורצים גבולות ומחסומים בכל הרבדים.
רואים אותו עושה קאברים לאמנים, שהחרימו אותנו.
ומייצר מוסיקה מקורית עם עיסא, מהצד השני.
יש לפרוייקט הזה שותפים רבים,
כל אחד מביא את צבע קולו הייחודי.
השיר על דניאל פרל מרעיד את הלב,
הראיון עם מירה עוואד מלמד אותנו שיעור על הבדלי תרבויות,
ודברים שרואים משם, ואיך רואים אותנו כאן.

אחרי ההקרנה, הקהל נעמד על רגליו ומריע לברוזה.
אני מרגישה, איך אני משילה מעלי את הציניות,
וחוזרת להאמין שזה אפשרי.
ברוזה מעלה לבמה את עלי, חבר מרמאללה.
"מעולם לא בקרתי בJCC", הוא אומר והקהל צוחק.
הוא פורט על קנון, ויחד הם מבצעים שירים מן האלבום,
ואת 'שיר אהבה בדואי'.
עכשיו, אני חושבת לעצמי וגם קצת בקול, 
שיכול להיות שצריך קצת להתרחק מהמהומות,
כדי שיתאפשר כזה דיאלוג.
דוניאל הרטמן והאימאם עבדואללה,
טוענים שאת הזרעים לדיאלוג,
צריך לזרוע הרחק מן הקונפליקט.
זה מתרחש על הבמה, לשעה קלה של עדנה, 
בחסות פסטיבל הסרטים,
האם יש דרך להעתיק את זה מכאן?

אפשר לקרוא לו 'נאיבי' לדיוויד,

אפשר להגיד שיש כאן 'קיטש'.
אפשר למתוח ביקורת על האלבום,
לומר שהוא, 'מאולץ', שהוא נופל לבאנליות.
פתאום אני מבינה, שהציניות הזאת,
מלווה אותנו גם בסכסוך.
פשוט, הפסקנו להאמין.
יש לנו איזה ציפייה שהמנהיגים שלנו יעשו זאת,
נתנו להם את המפתח, והפקדנו בידהם את העניין.
האלבום של ברוזה, אין בו יומרות,
אין בו כוונה לשנות את העולם,
יש בו דיאלוג אמיתי בין יוצרים,
סביב מוסיקה, אוכל, חברות,
חומרים, מהם מורכבים החיים.
הוא מלמד אותנו, בדרכו הייחודית,
כמה אנחנו דומים,
וכמה עוצמה יש למחוות קטנות של טוב.
מחוות כאלה, אגב מתקיימות מדי יום,
הן קטנות, והן לא עושות 'כותרות'.
'שלום בית', 
הוא גם התחלה של תהליך,
של הדברות,
של  ש ל ו ם.

רשימת קריאה

האמת היא, שתמיד הייתי ׳תולעת ספרים׳,

עוד בילדותי, בנעורי, ואחר כך, בבגרותי.

כמו מוסיקה, אוכל, טעמים וריחות,

כך גם ספרים, מתקשרים אצלי עם רגעים ותקופות.

החודשיים האחרונים העלו לי יבול נפלא של ספרות יפה.

וכשתהיתי, הכיצד חזר אלי הרעב והסיפוק? 

ואיך דווקא בימים עסוקים במיוחד, 

אני נחפזת ל׳סגור׳ את היום ולצלול עמוק לחיים אחרים?

איך זה קרה?

מצאתי חיש מהר את התשובה.

ראשית, תודות לאורנה, האחת והיחידה, 
לספסל ולמועדון קוראות, (ראו פוסט)  

ושנית, הודות לפלאי הטכנולוגיה.

בלי להשתחצן, (נו טוב, אולי רק קצת?)
אני כבר קוראת דיגיטלית, ממש מנוסה!

ובכן, מוכרחה להודות, שבהתחלה, 
היה לי קצת קשה עם הקונספט, (כמו כולם)

התרגלתי, למשש, לחוש, להריח,

להתמסר לקצב הדפדוף והרישרוש המסוכרן,

שמהלכים עלי קסם ומשרים עלי אושר ורגיעה.

לפני כשנתיים, התחלתי בקטנה, 

ומאז, אני ממש מכורה, 

וצורכת ספרות דיגיטלית,

ממש כמו פעם, בנעורי.

אלא שכעת, איני זקוקה לאישור הספרנית,

חמורת הסבר מפאתי בת ים,

לג'סטה מיוחדת של שני ספרים בשבוע אחד.

היום, אני האדונית, אני המחליטה.

ורומנים ארוכים, נובלות ודרמות, קוראים לי בשמי,

ומפתים אותי בשמות של סופרים אהובים,

בכריכות מעוצבות, בתקצירים מרמזים, 
בביקורות מעניינות.

הם קוראים לי להוריד אותם מיד, 
ולא צריך לדחות סיפוקים,

ולא, אין צורך לסחוב ולשנע.

בגילי המופלג, אני יכולה להגדיל את הפונט, 

ולא להראות במשקפיים ספרניות,

יש תאורת יום ולילה, אני מסמנת לי סימונים,

מקפלת אוזניים וירטואליות, 

מדגישה אימרות, מוסיפה הערות והארות,

עזבו, שזה ירוק וידידותי לסביבה, 
(כן, כן, קליפורניה גם אותי שרטה;-)

והשוס הגדול, יש לי ספרייה פרטית עצומה,

בתוך התיק, ללא משקל, שהולכת איתי לכל מקום.

כל המתנה ממושכת, הפכה לחגיגה, 

ובבעלותי, חבילת הפתעות מקודשת וגדושה.

מכירים את התחושה, שהבאתם ספר לחופשה,

וכרגע לא ממש בא לכם עליו?

ובכן, בלחיצת מקש, 
יש לי ספר חדש.

שיר ההלל הזה, מזכיר לי שיר אחר,

שכתבתי לפני שבע וחצי שנים לטובת האייפון,

גם אותו חגגתי בהתלהבות גדולה,

והאמת, שזה די מוזר כי אני Low Tech/ית ידועה. 

ובכן, אחרי שהטפתי למסיון לטובת קריאה דיגיטלית,

אני נוטלת לעצמי את החירות והחדווה,

להמליץ לכם על רשימת קריאה.
אפשר כמובן להוריד בדיגטלייה פשוטה.

ואם אתם מתעקשים,

לרכוש בחנות או להשאיל בספרייה.

אליזבת איננה/ אמה הילי

הספר הזה תעתע בי ונחקק בליבי במיוחד.

מה שנראה בתחילה כבלבול קל של זקנה חביבה, הופך די מהר לאלצהיימר קשה, ותיבת פנדורה אפלה נפתחת בפני הקורא.

מה קורה, כשטראומת עבר פוגשת בטריגר, איך עבר והווה נפגשים על ציר החוויה.  הסופרת, אורגת בתחכום רב, עלילה, שמתעתעת בקורא, שבוחנת  את הזכרון והצלילות. ספר חובה, שמעלה שאלות של ערכים, משפחה וחיים, ומעמיד מראה עגומה של הגיל השלישי וזקנה.  

ואם כבר בנושא עסקינן, אז באותו נושא, עוד קריאת חובה, ׳חשד לשטיון׳/מאיה ערד, וספר, שעובד לסרט נפלא, שמשאיר אותנו ללא מילים, Still Alice" By Lisa Genova"

להתאחות/ מיכל דסקל
זהו הספר היחיד מכל הרשימה הארוכה, שקראתי בדרך המסורתית. קראתי אותו אחרי מפגש/ הרצאה עם מיכל, בת העמק (שלנו). 
באומץ, בכנות וברגישות רבה, מגוללת מיכל את סיפור חייה,
אחות לאח חולה סכיזופרניה. חמש עשרה שנים של התמודדות משפחה שלמה ומקסימה, בצל המחלה הארורה. 
אני קוראת וחושבת לעצמי, שזאת הפעם הראשונה, שאני נחשפת בכזה עניין למחלת נפש. ואיך אנחנו, בני האדם, מקבלים בחמלה, מחלות קשות אחרות, ואת אלו של הנפש, מסרבים לקלוט.

אני ליאונה/ גיל הראבן

מסע לערבות אפריקה הרחוקה, לאגדות וסיפורי עמים וגם לערש תרבותנו, הקיבוץ העברי והעולם החרדי.
שאלות על הורות, על ערכים וחינוך, שאלות מוסר, טוב ורע,
עולים מן הקריאה בדיכוטומיות מייגעת. ייחודו של הספר הוא בסאבטקסט הספרותי, שמנהל דיאלוג עם העלילה ומוסיף רובד גלוי ונעלם.

אנה קרנינה, ג׳יין אייר, אנקת גבהים, דיוויד קופרפילד, ליידי צ׳טריל, אבא גוריו, צ׳כוב, שרלוק, דיקנס, אבירי השולחן העגול, ספר הספרים ועוד אחרים, אהובים על הגיבורה התמהונית, ומלווים אותה כדמויות משנה דעתניות לצד דמויות אחרות. רומן סוחף רב פעלים, רב משתתפים, מגוון נופים והקשרים חברתיים.
סיפור התבגרות לכאורה, נאיבי וקטן,
אבל טומן בחובו, את סודות החיים כולם. 

ניצבת / א.ב. יהושע

ניצבת הוא לכאורה רומן קטן, במרכזו עומד סיפור פשוט, על מעבר הורה לבית אבות, על בת מתבגרת שחיה בניכר, שבחרה לא להביא ילדים לעולם, ואחיה שנשאר כאן.
אבל הוא מעלה שאלות נוקבות: תל אביב מול ירושלים? ישראל מול העולם? שבטיות מול אינדבדואליזם? דת מול לאום? רוחניות מול ראציונאליות? ליברליזם מול מסורת? דת מול חילון? דת ותרבות? מה זה תרבות?
לקרוא ולהרהר בקול.

גדר חיה/ דורית רביניאן

את הספר הזה אומנם קראתי לפני שנה, כשיצא, ובכל זאת אני בוחרת להכניס אותו לרשימה, במיוחד בימים טרופים אלה.
התגעגעתי לרביניאן, עוד מימי השקדיות בעומריג'אן.
"גדר חיה" הוא רומן נהדר בין יהודיה לפלשתינאי,
שמתרחש איך לא, על אי, בניו יורק, מנהטן.
גם כאן ל"גדר", כמו אצל ביאליק ב"מאחורי הגדר" וכמו ב"יושב על הגדר", משמעות רבה, אלא שכאן, היא גדר חיה, היא צומחת פרא ומפרידה.
לא רק זהותם הלאומית של ליאת וחילמי שונה, אלא הם שונים כמעט בכל אספקט של חייהם ויחד עם זאת ניצת סיפור אהבה,
שאפשרי כנראה רק כאן, הרחק מהמולדת הכאובה.
נזכרתי במזג האויר הסוער בניו יורק,
הרגשתי, יכולתי ממש לגעת בדמויות. 
לקרוא ולהתאהב בסופרת נהדרת,
ויאללה, שיעשו מזה סרט.

בן הארץ/ סייד קשוע

הוא מצחיק אותי, הוא מעצבן אותי, הוא מאתגר אותי, הוא מעמיד מולי ומול השמאלניות שלי מראה, הוא מתחכם, הוא מתיילד, הוא משתטה, הוא ציניקן, הוא מתריסן, הוא מתרפס,

וכן, לטענתו הוא גם שותה.

הוא מרגיש לי ׳בית׳, ומרגיש לי ׳זר׳, הוא קרוב, הוא מרוחק, לפעמים הוא נראה לי הכי אמיץ, לפעמים פחדן, ואפילו הוא מכנה את עצמו, ׳ערבי מחמד׳, הוא שנון, הוא חכם, הוא חד כתער, הוא נביא בין זמננו, הוא האחד והיחיד, ואין על עליו ועל ׳עבודה ערבית׳. 
לחובבי הטורים, עכשיו, כולם מרוכזים בספר אחד: ׳בן הארץ׳, תודו שהשם נהדר.

אגב, ׳ערבים רוקדים׳ היה לסרט מוצלח, ׳גוף שני יחיד׳, הוא ממש יצירה, ואת ׳ויהי ערב׳, קראתי די מזמן.

"בן הארץ", הוא ספר שאפשר רק ל׳נשנש׳,

לחזור מדי פעם לקרוא מכיוון אחר.

החיים ומה שלבשתי/ שלי גרוס 

זה לא סוד שאני מנהלת ׳בלוגריה׳, מאז שהתחלתי לכתוב.
זה כבר ארבע שנים וקצת, שאני לומדת, משתפת, חוגגת וחוקרת בלוגריות מעוררות השראה. (ראו פוסט, הבלוגריה;-).

ובכן, שלי גרוס, AKA, המלבישה, בספר קטן, שהוא לא מתיימר ומזמן הצצה לארונה הפרטי (ואם יורשה לי לומר, גם האנין...;-).

לא טולסטוי, לא המינגווי, אבל בהחלט ספר חמוד וקריא,
שעושה טוב על הנשמה. ואת הכרת התודה על ההמלצה,

נזקוף לשירלי, פאשינסטה בזכות עצמה,
ששלפה  לי את הטיפ, בדיוק לפני שבוע, במסיבה קטנה.

תוך יום כבר הייתי אחרי, מבסוטה ומחויכת, 

ושוקלת להרחיב את המלתחה, 

לטובת עוד חולצת פסים אחת.

אחרונה, ודי.

רוצים לשמוע איזה ספרים אני מתאווה לזלול,

או במילים אחרות, מה מתחבא לי בתיק?

שיר לאיזי ברדלי/ קריס בריי, כי דורית אמרה:-)

הבשורה על פי יהודה/ עמוס עוז, כי זה ספר הספר היחיד שלו,

שטרם הזדמן לי לקרוא.

It's your world: Get Informed, Get Inspired & Get Going

 By Chelsea Clinton

 כי שמעתי אותה השבוע לראשונה, והיא אישה נדירה, אינטלגנטית, רהוטה ומלאת השראה. וגם, כי הסנדויצ'ית כבר קוראת בשקיקה.
איזה כיף לחלוק אהבת ספר איתה!

פוסטים מהארכיון 

"בלוגריה"
http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/11/blog-post_14.html

"דברים שלמדתי מדבורה"
http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/05/blog-post_5.html

"הספסל של אורנה"
http://design-by-sharon.blogspot.com/2015/07/blog-post_3.html

The Happiness Project
http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/09/the-happiness-project.html

נס ציונה ודרומה או החברות שלי

,מאז, שהתחלתי לכתוב לפני ארבע שנים וקצת

.ניטשת תחרות סמויה בין חברותי

:התחרות נסובה על הנושאים הבאים

?על מי אני כותבת? למי כבר הקדישו פוסט שלם? למי שורה

?...למי מחמאה? כמה חמה המחמאה

 .ויש עוד עניין, מי תראה לי עולם

,מי תקח אותי לפינות חמד קוקטיות

,מי תחלוק איתי את רזי האנינות והסטייל

,מי תלחש על אוזני סודות, שרק מקומיים יודעים

?כמו, איפה הקפה הכי טוב בעיר, היכן לרכוש שימלה

?מתנה מיוחדת? פשטידה? עוגה לשבת
?רהיט? תכשיט? איש מקצוע או מפעיל

,בתיחכום רב, אני מעודדת את התחרות

,בוחשת בעדינות בקדירה, כאן רמז, שם חיוך

?הערה, מילה טובה, אלא מה

 .אני יוצאת ממנה הכי נשכרת ומבסוטה

,כך, אני משמרת חברויות באות בימים

,תמיד, סביב עניין משותף וימים טובים

,כך, אני מתעדכנת חדשות לבקרים

,במתרחש במולדת האהובה
.כך, אני לומדת, מקבלת השראה

! החברות שלי, אגב, קורצו מזן מאוד מיוחד

.החברות שלי הן פשוט ה ש ר א ה
.כל אחת בתחומה

,יש לי חברות עם פז"ם מרשים
,עוד מימי הפעוטון והגן
!כן,כן, רינתי, זאת את
מבית הספר היסודי, מהתיכון, מהתנועה, מהצבא, מהאוניברסיטה, מהעבודה, מימי ניו יורק העליזים, מקליפורניה השמשית. יש לי חברות חדשות, שפגשתי בשכונה אתמול או שלשום. יש לי חברות צעירות, תלמידות לשעבר, יש לי חברות מבוגרות וחכמות, יש לי חברות בעברית, באנגלית ובצרפתית, יש לי חברות, שפגשתי בעולם הוירטואלי, ברשתות החברתיות, בפייס ובבלוגריה, ויש, מתוכן גם כאלו, שחצו את המסך ונחתו אצלי במטבח, כן, כן, ממש כך.. אני בוחרת אותן בקפידה אחת, אחת, מי שנכנסה לי ללב, לנצח, תהיה שם

,מכולן, אני לומדת איזה שיעור, איזה דבר

,ועם השנים למדתי, שעל אף המרחק, והבדלי השעות
,הניצוץ הבינאישי, הוא נצחי, וצריך רק להצית אותו בחוויה או עניין
?הקסם, כבר שם. אה, ואין על אחוות נשים, אמרתי כבר

  בדיוק כך, מזמינה אותי רונית חברתי, ליום סובב נס ציונה וקצת דרומה. בפעם הקודמת דגמנו את בית הקפה "ציונה"- בית קפה/ מסעדה, פטיו חינני, עם חנות קטנה ומטריפה וערכנו ביקור בית אצל חברתה, הקרמקאית, מיכל דמארי, בסטודיו מקומי בנס ציונה. סדנאות, שהן חצי טיפול לנשמה, בסופן, יוצאים עם הפתעה יפה. כלי בית  מרהיבים בשלל צבעים, המקום למתנה ייחודית וחמה. הפעם, רונית שוב מבטיחה מקומות טובים, בדיוק כמו שאני אוהבת. זהו, יותר מזה, לא צריך לומר לי דבר, אני מיד מתמסרת להנאה ולנינוחות, שבאה בשנים ארוכות של חברות. אני מתמוגגת מקסם המושבה, מניחוח הרפתות באויר המושב, מערמות החציר, והשדות החקלאים, מתרפקת על שיחה אמיתית בענייני חינוך וערכים, עם מנהלת ביה׳ס מאוד מוערכת, שהחינוך ההתיישבותי עמוק בליבה וציונות זורמת בעורקיה. רוצים לדעת, לאן לקחה אותי רונית? ואיך בונים יום שכולו טוב
?

 ובכן, אנחנו פותחות את היום בארוחת בוקר נפלאה, במושב ביצרון

קפה ג׳ויס, בית קפה מסעדה, עם חלון קרוע לנוף חקלאי, חנות גלריה נפלאה להלבשת בית, אני מיד מצטיידת במגש עץ מקסים, שולחן רטרו קטן בצבע צהוב (כן, קראתם נכון...:-) ומתרשמת במיוחד, מהיחס החם של דניאלה דדון, מנהלת המקום. אנחנו מחליפות כמה מילים על גידול ילדים, ואז נכנס איש, שנראה לי מאוד, מוכר. ׳הי , אתה ז'ק כהן מהמסעדה הגדולה...נכון?׳  הוא מאשר בחיוך חם, ומיד נאות לדגמן לי תמונה. אנחנו מתיישבות לארוחה דשנה, סלט נפלא ופשטידה. בסיומה, ידינו מלאות במרכולתנו, וחיוך גדול מרוח על פנינו, אנחנו מעמיסות שולחן לימוני בתוך הבאגז׳ ורונית נותנת גז לתחנה הבאה

חוות הבופאלו, היא חנות המפעל של משק טרייסטר במושב ביצרון. ובכן להלן מה שלמדתי: העדר עשה עלייה בשנת 1995, ומאז מגבנים כאן גבינות לתפארת, בחלב בופאלו. מסתבר שחלב זה עשיר בסידן, בוויטמינים, ורמת הכולסטרול שלו נמוכה, הוא טבעי לחלוטין. אנחנו מצטיידות לאירוח קייצי, הכל בכל בחנות המפעל הקטנה, בגבינות נפלאות.בכעכים, זיתים, בשמן זית, דבש מכוורות ליד, ויין משובח !voilà, אחלה ארוחה

משם ל ׳נקודה בכפר׳, במושב עשרת, כ ו ל ם מכירים את החנות המקסימה, שיש בה הכל בכל, מכל ועוד, כלי בית, שמרחיבים דעתה של אישה, גלביות מחמיאות וצעיפים ססגוניים, חגורות, תכשיטים, נרתיקים חינניים. אגב, ממש בצמוד, לכו בעקבות הריח, למאפייה, השכנה, לעוד הפוגה מתוקה

לא רחוק משם, מרחק נסיעה קצרה, עוד שתי עצירות, שאני שומרת לפעם הבאה. שתיהן היו תלמידותי האהובות, שתיהן יפות, יצירתיות, חרוצות וחכמות. מליס׳ מכפר אחים, על השוקולדריה האנינה, שוקולד בוטיק, כולל סדנאות מתוקות לילדים. ללקק את האצבעות ולפנק בגדול. ושרון נוי ממשק נוי באביגדור, נויהל'ה מגשי גבינות, מעשי ידיה להתפאר ולהתענג, לחמים טריים ופריכים, ארוחות לבנות ואנינות, בטוב טעם וסטייל, לימים טובים, לחגיגות וגם סתם לימי חול, אה, ותזכרו למסור ד"ש משרון