ממה

אני מתבוננת בתמונה ועיני סבתי האהובה מביטות בי בדממה.

עיניים כחולות, שקופות עם איזו עכירות של גיל,
מסתכלות בי במבט אוהב ותמים.

מטפחת לראשה, ועגילי זהב פוצעים את תנוכי אוזנה,

ממה, בצרפתית, אלג׳יראית מרוקאית, סבתא.

הייתה האמא של הפמינסטיות במאה העשרים.

כן, גם במשפחות צפון אפריקאיות, היו כאלה נשים.

"שיביני , דורביה, שיביני", רקד מסביבי זקן קשיש...
כך אומר השיר המרוקני, 

היו מלחשות סביבה זקנות העיר,
עת חיתנו אותה עם סבי שבא בימים.

וסבתא שלי שכבר הייתה לאם והתאלמנה בצעירותה,

נכנעה ללחץ אחיה והזקנים ונישאה לקשיש הפלרטטן,

(שהיה נשוי כבר מספר פעמים, 

וסביר להניח שהיו לו גם פה ושם סיפורי אהבהבים...)

מה חיפשה האישה היפה בבן זוגה חדש, 

שרחוק היה מלקצור את התואר, ה׳גבר הסקסי של השנה׳.

אולי, יציבות, אב לביתה הקטנה, בן זוג לחיים?

ואולי הגנה מהלשונות הרעות או משענת יציבה לתלאות היומיום?

כך או כך, נפלה ההחלטה,

וסבתא שלי הפכה בן לילה לאישה נשואה.

היא נישאה בטקס פשוט ויצאה למסלול חיים,

שהיה אופייני לאותם הימים.

היא הרתה ללא הפסקה, הביאה לעולם עוד שש בנות,

קברה תינוקת קטנה עת חלתה,

והתגייסה למשימה, להביא בן זכר.

מאחר שהטבע אכזב אי אילו פעמים, 

היא פנתה למיסטיקנים ורבנים,

לרב אבו חצירה, הנודע מכולם...

(היה זה בימים שהחצר עסקה בענייני ניסים ופחות בכספים)

הקדוש נתן לה לשתות שתי כוסות מים

ונבא שיבואו לה זכרים שניים.

הנבואה התגשמה בעזרתו האדיבה של סבי הקשיש,

שכוחו עוד היה במותניו, על אף הגיל.

וכך בא לעולם, אבי, תינוק קטן לבית מטריאכלי, 

שנשים שלטו בו יד רמה.

את הרך הנולד, בן זכר, גידלו כנסיך לכל דבר.

לעניין, יש עכבות עד היום, לרוע המזל.

סבתא שלי הייתה אישה אמיצה וחכמה 

(מבלי לקבל השכלה פורמאלית של ממש)

היא קיבלה החלטות קשות והישירה מבט לעתיד,
לא הסתכלה לאחור.

עברה דירה, עשתה עליה, 

נטעה שורשים  במדינה בלבנט, מבלי לדעת תרבות או שפה,

עקרה את המיני שבט שלה רחוק לעתיד חדש,

בנחישות ועוצמה.

היא כיוונה את בנותיה לרכוש מקצוע והשכלה, 

בימים ובמקום, שזה לא היה ממש באופנה.

סבתא ממה הייתה ללא ספק מנהיגה,

אבל הייתה בה רגישות אדירה, חום, אהבה וחיבוק,

מילה טובה, סבלנות וסלחנות.

והצליח לה.
היא גידלה ילדים לתפארת,

עם הזקן שלצידה, שתוך שנים, רקד מסביבה,

הלל את שמה, נכנע לשלטונה הרך,

ועשה כרצונה.

מפאת גילו המופלג, הלך לעולמו כשמלאו לו יותר ממאה שנה,

אבל סבתא שלי עדיין הייתה צעירה.

וחיה עוד שנים ארוכות אחריו

מוקפת בשבט חם, של ילדים, נכדים ונינים אוהבים ומעריכים.

סבתא ממה נפטרה, בשנה שבה הייתי בת מצווה,

ואולי יש בכך איזו סמליות לצוואתה, 

לשיעור שלימדה את ילדיה ונכדיה.

שנשים, הן חזקות לא פחות מגברים,

שרק אנחנו מחליטים איך לחיות ולקבל את החיים.

שבאהבה וסלחנות טמון כח רב, 

וקבלה והכלה, הם מפתח ליחסים לאורך זמן.

ממה אהובה, הפוסט הזה מוקדש לך.

לא נרדמת תל אביב

תל אביב קידמה את פני בשרב לוהט, 

(כאומרת, חכי, חכי, רק יוני...), 

שמש בוהקת ומסנוורת, לחות בלתי נסבלת ושיפוצים נרחבים.

ניחשתם נכונה, העיר עוברת ׳מתיחת פנים׳. 

כמו בכל ניתוח, החולה סובל. 

פקקים, עומסים, כבישים חסומים, אנשים עצבניים. 

אבל בסוף, היא עוד תהיה יפה....
ממש כמו צעירה.

מה שאף אחד לא טורח להסביר,
שכמו במתיחת פנים,

על אף כל המאמץ, הכאבים, ההוצאה הכספית והסבל המתמשך,

השינוי הוא לרוב, קטן וקוסמטי, ולא ממש משנה.
החולה, תמיד מבסוט ומרגיש יפה.

הניתוח, בודאי, יוכרז כהצלחה! על ידי  כל עסקני העיר העברית הראשונה. 

אבל בעיני האוהבות, אין בו צורך.

תל אביב, תשאר לעד, גם אחרי הניתוח,

עיר אפורה וצפופה, חסרת סדר וחן לחוף ים נפלא, מלאה בניינים מפויחים מטים ליפול, 

(שמכונים היום ׳בהאוס׳, ו׳לשימור׳, בין אם הם אכן כאלה או אם לאו)

עם קסם וקצב מיוחדים במינם, יצירתיות ויצריות אופפים אותה.

ובליבי, היא לנצח תהיה מקום ראשון בעולם.

עבורנו הבת ימים, בראשית שנות השמונים, הייתה תל אביב ה׳עיר׳!

היינו לוקחים קו שמונה עשרה או ארבעים ושתיים

או מזדחלים לאיטנו בקו שמונה הידוע לשימצה.

עם פתיחת העונה, חמושים בסל נצרים או בתיק גב (Steve Pack)

בגופית טריקו דהויה, ממנה מציץ בגד ים
(לכל מקרה, אמרתי כבר ׳בת ימים׳),

ג׳ינס, שנגזר בקפידה, כאילו לא התכוונו שיהיה כל כך קצר,

נעולים בסנדלים ומצוידים במעט כסף כיס לבילוי בעיר.

היינו משוטטים בחדוה בשוק הכרמל, באלנבי
ומקנחים בפלאפאל בשוק בצלאל.

מחפשים מציאות, ובגדים שנראים ׳זרוקים׳ (רחב, מהוה וקרוע).

נהנים מאוד ממנעמי העיר, גומעים רחובות בקלילות של בני הנעורים,

קינג ג׳ורג׳, בוגרשוב, והסנטר,  מזדנגפים, וממשיכים ל׳לונדון מינסטור',

לצוותא, ׳כי זה כבר כמה ימים שבצוותא מופיע זמר מקומי׳.

שותים ברד קפוא צבוע בצבעי מאכל,

ומרגישים על גג העולם והכי ברי מזל מכולם. 

הייתי מנווטת בעיניים עצומות וברגל,

בין הרחובות, מנסה לבנות סיפור מהשמות ההסטוריים,

׳מלצ׳ט׳, ׳רוטשילד׳, ׳יהודה הלוי׳, ׳אחד העם׳,
׳בלפור׳, ׳חשמונאים׳, ׳נחמני׳,

להכניס סדר בבלאגן, למצוא הגיון במיקומם.

אמרתי לכם כבר, חבל על המאמץ,
אין סדר או כל כוונה בעיר הלבנה. 

ואיכשהו, אני לא זוכרת שהיה כל כך חם....

האם יכול להיות שהיזדקנתי כל כך?

לא היו אז ׳מתחמים׳ וגם לא ׳מלונות בוטיק׳,
לא ׳ספאים׳ ולא מסאג׳ים,  

לא ארוחות גורמה. 

לא היו אז שפים פלצניים, מקסימום היה אהרוני,
שחשבנו כולנו, שהוא קצת תמהוני.

לא היו מעצבות ומעצבי על, ולנס קפה קראו פשוט כך.

לא היו טלפונים ניידים וגם לא ׳פייסבוק׳,
בשביל שנצלם, שכולם יראו שעושים פה חיים.

לא היו אז קניונים וגם לא גורדי שחקים, 

כל בו שלום, סמל אולי יותר מכל,
את מה שרצו שיהיה פה בעולם של אתמול.

ואולי בגלל שכל זה לא היה, היה כיף כל כך, עם מה שהיה בנמצא.

חוף ים מרהיב במיוחד, חנויות אותנטיות מציעות מרכולתן,
הופעה קטנה ואינטימית,

ארוחה משביעה וארטיק קרח מטפטף על רגלי,

פנים סמוקות מחום, גב בוער מעודף שיזוף.

כמעט שלושה עשורים חלפו מאז, אני עדיין מרגישה על גג העולם, כשאני כאן.

חם לי, אני מתקשה לחנות, וביננו,

גם לנסוע בין הרחובות הצרים והצפופים ברכב משפחתי בגודל בהחלט בינוני, 

היא משימה שנראית לי היום, כמעט בלתי אפשרית.

אבל אני מתחברת לקצב של המקום, מרגישה בסביבתי הטבעית,

אני בבית, חברים! 

כולם נראים לי מוכרים, אני מחייכת ומהנהנת לשלום לעוברים ושבים.

(למבוכת כל הסובבים אותי)

וגם, לא נעים להודות, אבל אני קצת מצוטטת לשיחות זרים ברחובות, בבתי קפה ומסעדות.

זה לא כל כך רצוני, אולי בגלל שהם דוברים את לשוני,

סיפורם נשמע, קצת, שיך גם לי, הרי הסיפור הישראלי הינו הך,

הלא כך?

ותל אביב, לא הולכת לישון, גם בלילה וגם ביום.

וגם אני די מצ'וטלגת, כך שיפה בעיני, עד כמה היא בי מתחשבת.

אולי היא זוכרת לי חסד נעורים,

העיר העברית, אהבתי הראשונה,

זאת שכבשה את ליבי הבתולי,

בטרם טעמתי עוד ערים.

קיץ

סוף שנה, הקיץ, החום, השרב,

שלל אירועים, מתנות למורים, מסיבות סיום,

גופיות, סנדלים, בהונות חשופים,

אבטיח קר, אפרסקים ודובדבנים,

גלידה מטפטפת וארטיק גם, 

נסיעה לארץ.

כל שנה, מפתיעה אותי מחדש,

בהיערכות, בציפיה, בתחושת הריחוק ובקירבה.

כל שנה, התסריט כמו מראש נכתב, אני מגיעה.

שולחת מייל לכולכם, מתריאה.

המטוס נוחת על הקרקע, הדלת נפתחת,

ביקורת דרכונים, המתנה למזוודות,

עברית מסביב, טבעית והגיונית.

ולאוזן, לוקח קצת זמן להתרגל.

(אני מזכירה לילדים, שכולם מבינים, אז לא לרכל...;-)

אולם מקבלי הפנים. 

אני מתיישרת, אוספת את הבטן, מחייכת, 

מרימה את הראש, מחפשת פנים מוכרות, 

חיבוק דביק, נשיקות רטובות.

התרגשות, הלב עולה על גדותיו....

בוחנת את ההורים המאושרים, 

הקמטים החדשים, הם לא נהיים צעירים,
גם אנחנו לא.

׳הילדים גדלו׳, הם מחמיאים, ׳את נראית נהדר׳
ו׳איך הייתה הטיסה?!׳,

הקטנה נבוכה משפילה מבט, מרוחקת מעט,
נצמדת אלי,

הגדולים כבר מיומנים בחיבור המיידי,

עם תינוקות וזאטוטים, התהליך קצת יותר איטי.

יוצאים החוצה, אויר חם ולחות מרתיעה מקדמים את פני,
כאומרים, ׳ברוכה הבאה׳.

להשכרת רכב, תור ארוך, בחור מיוזע, ידידותי למדי,

אולי יותר מדי.... זהו טיבה של המדינה,
אין ריחוק, אין נימוס, אין מרחב.
שם, אני מתגעגעת כל כך לתחושה,
הבלתי אמצעית בין אנשים.

וכאן, אני מיד מתלוננת בלב.

׳התרחקת ילדה, חבל...׳,

אני נוזפת בעצמי בדממה.

שעה חלפה, אני נכנסת למכונית חבוטה ושרוטה,

׳זה מה שהיה׳, הבחור מחייך,
ומרגיש שעשה לי טובה.

אני מחייכת בחזרה, זהו, אני נמסה. 

ידי נשלחת באופן אמפולסיבי למזגן, לעוצמה המירבית.

בקרירות, אני מתבוננת בהמולת העוברים ושבים,

בוחנת אותם, מה הם לובשים? מה טיב האופנה השנה?

אני לא מעודכנת בכלל, ארזתי נכונה?

מרגישה בבית, מרגישה זרה.

מיד מתחילה לנהוג כמו ישראלית,

בתוך שניות, פושטת, את הנימוס, אורך הרוח, הכבוד,

כל המידות הטובות, שחשבתי שאימצתי לי בניכר,

הן מזויפות, אני גוערת בעצמי,
׳קצת סבלנות, כבר מגיעים׳,

אני מרגיעה את הילדים,

שמה גלגל״צ,

נופי כביש מספר אחד הולמים בי בחוזקה,

כיעור יפה במיוחד,

הכל מצהיב, עדות דוממת, שהקיץ כבר כאן.

אני מתמכרת לשפה האהובה, לשירים, לעדכוני החדשות,

הלב שלי מתעורר מתנומה ארוכה,
והוא חשוף ופגיע לכל.

ריח מוכר, צליל, שיר או שלט חוצות בשפת ילדותי,

חודרים אלי בכל נימי נשמתי.

מקלחת חמה, של אחרי דרך ארוכה, אני מתמסרת לזרם המים,

ומזכירה לעצמי, ׳לקצר׳, המים יקרים בארץ הזאת. 

שוטפת מעלי את תלאות המסע,

את האמריקאיות, את התרבות השניה.

לובשת ישראליות ובגדי בית ומרגישה הכי טבעי והכי בבית.

מכוונת שוב את המיזוג, לטמפרטורה הכי נמוכה...

בזה, אני לא חוסכת כלל.

מהרגע הזה, אקפיא כל חלל שבו אשהה,

למורת רוחם של הסובבים אותי.

ענת מכנה את השריטה בהומור, ה׳איגלו של שרוני׳, 

רונית מבינה שזה נדרש לשפיותי,

הילדים כבר משתעלים, ואני בשלי.... 

בימים הקרובים, לא אוכל לישון, ארצה לטרוף את הכל,

ארצה אתכם חברים אהובים בכל הרכב, בכל שעה,

ארצה אוכל מוכר, חנויות מקומיות, הופעות מרגשות,

ספרים, סרטים והצגות.

ארצה לטעום ׳מולדת׳, ארצה להתחדש,  

ארצה לחוות חיים שלמים, בפחות מחודש.

שוב אגלגל בראשי, עשרות תסריטים של ׳מה אם...׳,

ארגיש קרובה לכולכם, הלב שלי יפתח,

ארגיש בבית, אתענג על המוכר.

כל סיפור יחדור את עורי, ההזדהות תכניע אותי.

אשווה ללא הפסקה, ביני לביני, כאן מול שם,

ואין, אין מנצחים בזה המשחק.

שלושה שבועות יחלפו ביעף, זה היה קצר...

בשדה התעופה, דמעה מבצבצת, בקצה העין,

סבתות וסבא מחבקים את הילדים שלי חזק, חזק,

כולנו מבינים היטב את ההחמצה.

הקטנה מתרפקת על סבא, הוא הסבא הכי טוב בעולם.

וכן, עכשיו כבר קשה להפריד אותה.

יש בי משהו שרוצה הביתה, כל כך,

אבל איפה הבית?  

שאלה לא פשוטה.

הבית הוא היכן שנמצאים אהובים,

(אמרה ידועה),

אם זאת התשובה,

הרי שיש לי שני בתים בעולמנו הקטן.

אוהבת אתכם המון,

להתראות בקרוב.

שיחה מלב אל לב

רוצה לספר לכם על תוכנית מיוחדת,

תוכנית לבנות מתבגרות כאן בעמק. 

heart to heart,

קוראים לתוכנית. שמוגשת, כשירות לקהילה,

בתשלום סימלי, ב Lucil Packard Children Hospital.

הרשמה מראש, באתר. אה, ואת הקרדיט ניתן לטל,

חברה טובה, שחלקה איתי את המידע על ההרצאה. 

כי ככה זה אצל נשים, לא מתקמצנים!
מעניקים אחת לרעותה, ׳טיפים לחיים׳.

(אה, ויש גם שיחות לאבות,

וסדנאות לאמהות לבנים,

כנסו לאתר, הפרטים בפנים...)

שני מפגשים בני שעתיים, עם הפסקה וכיבוד קל.

בנות ואמהות, באולם קטן, משוחחות בפתיחות על גיל ההתבגרות,

השינויים והאתגרים שהוא מביא.

בשיחה ׳מלב אל לב׳, גלויה ופתוחה, 

מפליאה מרי לתאר, בחוש הומור יוצא מן הכלל,

את נפלאות הגיל, את השינויים הפיזיולוגים שהוא מביא. 

בהרצאה נעדרת עזרים טכנולוגים, אין מחשב, גם לא מקרן או מצגת. 

ועל אף זאת, ואולי בגלל זה דווקא, המסר עובר, והאוירה מחשמלת.

ומרי, עונה על שאלות אנונימיות, חולקת מנסיונה,

מדגימה ומשעשעת את הקהל הצמא למידע.

ויש צחוקים והאינפורמציה עוברת באוירה נינוחה ומשוחררת.

המפגש השני, מוקדש לשינויים הפיזיולוגים של המין החזק,

לשינויים הרגשיים, להיבטים החברתיים של שני המינים. 

וקוראים לילד בשמו, ואיך הוא הגיע לעולמו.

מרי עוסקת ברגשות, במעשים ותוצאות. קושרת בין השלושה, 

ומדגישה את האחריות, שהבגרות מביאה.

היא דנה ברצון להשתייך, בלחץ חברתי ובעוד אינספור ענייני גיל.

אני מתבוננת סביב. נהנית לראות bonding נשי,

צחוק ילדות, לחישה של אמהות, מבוכה קטנה ושמחה גדולה.

ומרי, מציידת אותנו בספרות רלוונטית,

ובטיפים לחיים,

והחשוב מכולם,

תקשורת פתוחה וגלויה, 

שיחה מלב אל לב,

תזכרו את השם.