ילדה שלי, רציתי להגיד

היא נשמעת לי מתוחה בשיחה האחרונה, מוטרדת, לא נינוחה,

מאוד לא היא....חברתי הטובה.

אשת חיל מי ימצא, אם לשלושה, הגדולה בתפר שבין החטיבה לתיכון.

היא מספרת לי על קשיי הבכורה, נערה מקסימה בגיל ההתבגרות,

וקשה לה עם חברותיה בבית הספר.

ענייני דימוי עצמי, אינטריגות בין ילדות, עקיצות, מבחני שייכות ונאמנות,

ושאלת השאלות, מהי חברות.

אני שומעת אותה, מקשיבה לה בעירנות, מבינה לליבה,

גם אני הייתי שם, הייתי שם, ממש, בילדותי שלי ובזאת השניה.

שתינו, נשים בשלות ובוגרות מנהלות שיחה כנה ואמיתית על אתגרים בגידול בנות.

רגע, אנחנו כמו שהיינו פעם, בנות עשרה,

מבליח לנו:  ׳נבלות...׳, ׳רשעיות', ׳הכל קנאה.....!׳

ורגע, אנחנו מדסקסות את המצב, בהגיון, ברוגע, בכובד ראש,

מבינות שהאמת היא באמצע, שהשינוי צריך לבוא מפנים,

שאין מה להסתמך על אחרים.

שיחה בת שעות ארוכות, אנחנו בוחנות את כל האפשרויות 

ובסוף גם מגיעות למסקנות.

השיחה מסתיימת, אני מנתקת את הטלפון, 

וממשיכה לקיים אותה ביני לביני, עם עצמי.

היה שם משהו שלחץ על הילדה שבי, הנערה, האמא.
ואז באופן מפתיע צף ועולה זיכרון,
ועוד ספר, שפגשתי פעם לגמרי במקרה בשיטוט בחנות מתוקה,
" WHAT I KNOW NOW, Letters To My Younger Self"
ומאז הוא המתנה שלי לכל אישה אהובה.
(מיכל, הנה עוד רעיון שמוגש במחשבה:-)
היום כבר יש עוד שלושה ספרים בסדרה,
אחד שעוסק בהצלחה והאחר, במה היה קורה,
לו הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום...מעניין לא?

אני מתיישבת ומחליטה לכתוב ׳צוואה כתובה׳,

לבנות שלי, לבנות שלכן, לכל הילדות,

שתלמדנה לשחות בביצה נשית ובאוקיינוס גברי, 

(וכן, אני יודעת יש כאן ציניות מגדרית ולא בכדי...:-)

ולא רק שתלמדנה לשחות למרחקים ארוכים,

שתשחנה משוחררות, נינוחות מלאות בטחון,

והכי חשוב, שתהיינה מאושרות.

ילדה שלי, רציתי להגיד לך ש...

* הגיל הזה עובר! הרבה יותר מהר ממה שתחשבי. 

בהיסטוריית החיים שלך, הוא יראה בדיעבד, כמו נקודה קטנה על ציר הזמן. לא גורלית, לא חשובה, פשוט נקודה...! 

ועוד רציתי להגיד לך, שהעולם בחוץ בימים שאחרי כל כך הרבה יותר קל.... יש בו מקום לכל אחת.

* אל תהיי קשה עם עצמך! את נהדרת ומיוחדת!

ולא רק אני חושבת כך, הסתכלי סביבך, אין אף אחת כמותך.

* דאגי לעצמך! אף אחד לא יעשה זאת עבורך. רק אם תשכילי לדאוג ל well being שלך,
תמצאי את האנרגיות לדאוג לאחרים. וזאת העיצה, לא תסולא בפז.

*  ׳מי שמסריח פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה...׳
זכרי את זה המשפט, ודאגי להקיף עצמך בחברויות אמת, טובות ומעמיקות.
אין על אחוות נשים, כמקור תמיכה, למידה והעצמה. 

* הקשיבי לקול הפנימי שלך, לאינטואיציה. לכל השאלות, יש שם פתרונות. 

בכל פעם, שתתכחשי לקול הפנימי, שתדחיקי ותתעלמי, בצער רב, תשלמי...

* פזרי אור וטוב סביבך, דאגי לעשות טוב על בסיס יומי, כן, יש לך אחריות גם לאושרם של אחרים.

* רק מודעות מובילה לשינוי ומכשלונות לומדים. אל תחששי להכשל,
הכשלון יעצים אותך, ילמד אותך על עצמך ויקח אותך למקום אחר.
(כבר אמר מי שאמר, אין חכם כבעל נסיון;-)  והוא היה חכם מאוד)

* החיים הם לא ׳שחור לבן׳, הם מגוונים. רק את תבחרי אם לראות אותם באפורים או בקשת צבעונית.

* את חכמה, מוכשרת וחזקה! את יכולה להיות מה שרק תרצי, רק דעי להחליט!
 
* היי עצמאית! במחשבה! בעשייה! בכל!

* המנוע לכל עשיה וכל הצלחה, קטנה כגדולה הוא בתשוקה. אז אם את כבר עושה, מכל הלב.

* אם מצאת אהבת אמת, דבקי בה, היא נדירה טהורה ויקרה.

* רק את תחליטי כיצד תתפוס אותך החברה, וכמה מקום יש ל׳מה שיגידו...׳

כי מה שאולי תלמדי הכי מהר, אנשים אוהבים לדבר....

* את בהחלט ראויה לטוב!

* האושר הוא בפנים, בתוכנו, באחריותינו.
היי מאושרת!

אני מסיימת את הפוסט, ומסניפה את בנותי,

שעת לילה מאוחרת, הן ספונות במיטותהן, ישנות שנת ישרים.

אני יודעת, שביומיום שלהן, הן מתמודדות לבד,

ושבעוד שנים, תעזובנה את הקן החם.
יש בי אמא דובה, שרוצה לגונן, לצייד, ללמד, לחזק ולתמוך,
ויש בי את ההבנה, שאני מוגבלת, הזמן קצר והן צריכות לדעת להסתדר לבד.

שניה לפני שאני לוחצת 'פוסט', אני מתעכבת שוב לקרוא,
פשוט כדי לוודא, ש'נאה דורשת גם מקיימת....'
ואם להיות כנה,
התשובה היא: 'לא תמיד, אבל בדרך כלל...'

יש לכן מה להוסיף? כאן ועכשיו בבקשה,

המין הנשי מצדיע וזוקף זכות ותודה.

ואגב, זה הפוסט על אף שנכתב בלשון נקבה,

לא רק בנשים עסקינן....

שומרת שבת

כשהייתי קטנה התקנאתי בהם וריחמתי עליהם,

כן, כן, בו זמנית.

הם, הדתיים המסורתיים, היו חוזרים מבית הכנסת,

בערך בעשר, לבושים בבגדי חג.

ריח החמין על הפלטה של שבת,

הפיץ ניחוחות מפתים לכל עבר, 

קול הקידוש של ג׳קובה השכן,

היה חודר את הקירות, 

ולאותן דקות קצרות, נראה היה כאילו הבנין עבר לדום.

הם לא נסעו לשום מקום, לא טיילו, 

לרוב אירחו, לבושים היטב, ברגוע של סופשבוע.

משפחתיות, ביחד, הפוגה, שלווה.

׳ברוך המפריד בין קודש לחול׳, 

שבת המלכה נחגגה אצלם בסוג של מחול.

אצלנו, בקומה למעלה נכנסה השבת בערב שישי,
עשו קידוש, 

ערכו שולחן חגיגי  כמו מהסרטים,

חלה בתנור ומגוון סלטים.

הבישולים של אמי, המיוחדים לשבת ולחג,

הקנו לה מעמד של יועצת קולינריה אנינה.

גם למחרת, לשבת, היה איזה קסם מיוחד,

של טיול בחיק הטבע, 

שיט בירקון, גן חיות, חוף הים או בריכה, 

פיקניק ואירוחים של משפחה,

הסופ"ש נחתם במוצ״ש, בפעולה של התנועה.

בתפוצה, סוף השבוע נפתח ביום שישי אחר הצהריים,

ואורך עוד כיומיים. 

ועוד הגדילו האמריקאים לעשות, 

וציינו את כל החגים והמועדים האזרחיים, בימי שני.

כך יוצא, שאחד היתרונות הגדולים, של חיים בניכר,

הוא סופשבוע ארוך, יומיים וקצת.

אחד החסרונות, הוא אובדן התחושה של שבת, חג או כל יום מיוחד.

במילים אחרות, כדי לחוש את השכינה,

את שבת המלכה, מצווים אנו להיות אקטיביים במיוחד.

לערוך שולחן חג, לאפות חלות, להדליק נרות,

אבל גם ׳לשבות מכל מלאכה....׳

אם כך, אולי תחושת השבת תבוא דווקא מפסיביות בת יממה?

על Tiffani Shlain, כבר סיפרתי כאן בעבר,

על הקליפים הצבעוניים והאמנותיים, שמספרים סיפור,

ומטיפים לערכי משפחה, כמו פעם אבל בניחוח חדש.

Shlain מגדירה את עצמה ׳יהודיה תרבותית׳,

היא דנה בחשיבות השבת לנפש ולמשפחה.

וכשהיא הציעה לנו (כמעט באופן אישי),

בקליפ חינני להתחיל ולשמור שבת (דיגטלית),

הבטתי בעיניו של א׳ אהובי, ובניד ראש ללא מילים, 

קבלנו על עצמנו את קדושת השבת באופן מיידי.

מה זה אומר לשמור ׳שבת דיגטלית׳?

עבורינו, זאת התחייבות לעשרים וארבע שעות,
מכניסת השבת ועד לשקיעת החמה למחרת,
של התנזרות ממיילים, עבודה ורשתות חברתיות.

זאת התחייבות להיות כאן ועכשיו, כזוג וכמשפחה.

בלי הסחות של העולם שבחוץ, 

בלי זמזומים שמתריאים על מיילים ועדכונים,

בלי זפזופ בניד, בלי בהייה במסך,

פשוט להיות.
עכשיו, חלילה לי מלירוק לבאר, ממנה אני שותה.....:-)

המדיה הביאה איתה דברים נפלאים לעולם, אנחנו יודעים כמעט הכל,

נמצאים בכל מקום, שומרים על אינסוף קשרים, זמינים כל הימים.

אבל עם כל השפע המבורך, הופקע מאיתנו הזמן שלנו, 

השקט, הפנאי,

הופקעה מאיתנו השבת.

אז בדיוק כמו כל חברי שהתחילו לרוץ שלשום, ומשדלים אותי לספורט,

כמו כל אלה, שעושים דיאטה יומיים וממליצים לי מה לאכול....

כך גם אני, שומרת שבת דיגיטלית, הפכתי די מהר למיסיונרית,
(ועם יד על הלב, קשה הגמילה ביותר למכורים לאינטרנט....)

לא, אנחנו לא חוזרים בתשובה, לא מתחזקים, רק קצת יותר ׳מדייקים׳.

ב׳ניתוק׳ שגזרנו על עצמנו, הרווחנו ׳חיבור׳.

חיבור לעצמנו, לבן הזוג, למשפחה, לחברים.

ואם יורשה לי גילוי נאות,

השבת שלי חזרה להיות מקום שפוי ושקט.

זמן של טעינה מחדש, של איכות משפחה, של פנאי ואהבה,
של בהירות מחשבה.

ואם אתם לא מאמינים לי, 

רק תכנסו לסרטון של Shlain,

חווית צפיה נהדרת מובטחת,
וכמו שנאמר שם,
"העתיד מתחיל ממש עכשיו....",

שבת שלום 

ונתראה ביום ראשון:-)

 Tiffani Shlain

http://tiffanyshlain.com/bio/tech-shabbats/

ויאטנם

 Hanoi האנוי Hà Nội 

כבר בשדה התעופה, אני חשה עצבנות קלה, פקידי ההגירה במדים ירוקים, עם נגיעות אדומות חמורי סבר,
'one by one', הם צועקים, באנגלית במבטא חזק.

למחרת, תתבהר לי התמונה. ויאטנם על אף שמגדירה את עצמה; ׳מדינה סוציאליסטית׳, סובלת מעכבות קומוניסטיות, וזה גורם לאי נוחות ותחושת עירנות מוגברת.

אנחנו פותחים את היום עם ספייק, מדריך בן העיר, צעיר חדור ׳גאוות יחידה׳.

הוא לוקח אותנו בארשת חשיבות לתחנה הראשונה, המאוזוליאום של הו צ'י מין. אגב, הוא מספר שלסיאגון קוראים היום, הו צ'י מין, ואני מיד עורכת את ההקבלה ללנינגרד... עוד דקות ספורות, נבין כולנו כמה מתבקשת ההשוואה.

Ho Chi Minh Mausoleum, המוזילאום הוא מבנה בטון גדול הנמצא בכיכר "באו די" במרכז העיר, ברובע הצרפתי. בצמוד למאוזוליאום, נמצא מוזיאון הו צ'י מין, המוזיאון נבנה בהשראת פרח הלוטוס, במקום בו היה ביתו של המנהיג הנערץ. ברקע, ברמקולי רחוב ענקיים, משמיעים שיר לזכרו של הו צ'י מין.

אחרי בדיקה בטחונית קפדנית, אחרי שהשארנו תיקים, מצלמות ומים עם המדריך, אנחנו מתבקשים ללכת 'two by two' בכיכר בטון עצומה, מלווים בחיילים במדים ירוקים ושוטרים במדים לבנים. זהו, לא צריך יותר, שקט משתרר וכולנו דרוכים ביותר.

הו צ'י מין, אבי האומה הויאטנמית חנוט בארון זכוכית, חי (מת) טוב, הודות לטיפול רוסי שהוא מקבל פעם בשנה למשך חודשיים. הרוסים הם שסייעו לעצב את הכיכר המרשימה והמאיימת בהשראת הכיכר האדומה. המוזילאום הוא מבנה מלבני עצום ואפור, משדר חוזק ועוצמה, אפסות האדם מול גדולת המשטר. בקומה התחתונה הארון, בקומה העליונה, מרפסת שמשמשת את הפרלמנט בטקסים ואירועים, צופה מלמעלה על ההמון. שני שלטי תעמולה עצומים באדום, מהללים את האיש, הבנתם את הטון.

מסביב בתים קולוניאלים צהובים עם תריסים ירוקים, עדות לתקופה הצרפתית מהווים ניגוד מושלם. כמה סימבולי! ההתבוננות בכיכר באו די" שבתוך הרובע הצרפתי, מלמדת על המתח שבין מערב למזרח, שבין דמוקרטיה לדיקטטורה, שבין קפיטליזם לסוציאליזם.

ספייק המדריך חדור האמונה מספר על הו צ׳י מין בהערצה. לזכותו של המנהיג, עומדות בעיני העם הויאטנמי שתי תמורות חשובות: שחרור את ויאטנם מעולה המכביד של צרפת והנחלת הקומינזם כדרך חיים במדינה. אני מקשה על ספייק, בשאלות רבות על ממשל ופוליטיקה, חינוך, תרבות ורפואה, על יחסים דפלומטים, על מזרח ומערב.

הוא מדגיש שבויאטנם מתקיימות בחירות פעם בחמש שנים וכן...  יש רק מפלגה אחת. לדידו, זה מקל במידה רבה על קבלת ההחלטות. הוא מספר לי בגאווה על התמיכה של ויאטנם באיראן, כשאני זוקפת גבות בתימהון, הוא מסביר, ׳יש לנו שותפות גורל, של עמים שידעו סבל של מלחמה׳. אני שואלת על הפייסבוק והאינטרנט, ׳עובד׳, הוא אומר ׳אבל חלש ואיטי׳ ולא, זה לא במקרה (ואז הוא לוחש, שבתי המלון יודעים להתגבר על כך...) רפואה וחינוך יש רק למי שידו משגת, אני מקשה ואומרת שזה רחוק מלהיות סוציאליסטי, וספייק מסביר שויאטנם מדינה עניה, שעדיין סובלת מהמלחמה ההיא. ועכשיו, כבר נפתח לי הפיוז הסקרני , ואני לא מרפה... וא׳ אומר שאני מגזימה, ואוטוטו יעצרו אותנו בגין גידוף האומה.

ספייק מספר על הגנרל מקיין, שנפל בשבי הויאטנמי במלחמה, ואיך העניקו לו טיפול מסור בבית כלא כאן, הוא מראה לי את פסלו (על גדת הנהר האדום), את המקום בו יירטו את מטוסו ואת בית הכלא. ואני שומעת נימה צינית ותיעוב בקולו, לאמריקה, למערב. עכשיו אנחנו עוברים לשפת האם ומקיימים דיון מעמיק, בערך החופש, משווים את המשטרים, ומרגישים ברי מזל יותר מתמיד. 

ההסטוריה של ויאטנם, מאופיינת במאבק מתמיד לעצמאות, מהסינים, מהמונגולים, שוב מהסינים, מהצרפתים, מהאמריקאים. מלחמת וייטנאם, התנהלה בין צפון וייטנאם הקומוניסטית והווייטקונג (אשר נתמכו על ידי ברית המועצות וסין) לבין דרום וייטנאם וארצות הברית. (אגב, המלחמה מכונה גם מלחמת הודו-סין השנייה, ובווייטנאם היא ידועה בשם ׳המלחמה האמריקאית׳). האמריקאים התבוצצו והתפוצצו פה במלחמה עקובה מדם קרוב לעשרים שנה. רק ב1975 הסתיימה מלחמת ויאטנם באקורד צורב של תבוסה למעצמה. מלחמה זו נחשבת לחוליה בולטת במלחמה הקרה בין הגוש המערבי-קפיטליסטי לגוש המזרחי-קומוניסטי. האמריקאים כאן, כמו בעיראק ובאפגניסטן, טועים בכל דור מחדש, להלחם בשדות זרים על פי אמות מידה וסגנון אמריקאי. 

בני בכורי מעיר, שבפרספקטיבה של זמן, ויאטנם אולי זכתה בקרב, אבל הפסידה את המלחמה, שכן ברה״מ בסופו של דבר נפלה ושלטון דמוקרטי הוא יציב ולדורות. ואני שוב תוהה כמה אנחנו לוקים בשיפוטיות ולא מבינים עד הסוף את עוצמת רוסיה ורוחות המזרח. וכמה הילדים שלנו הם תוצר חינוך ליברלי, מערבי, ואיזה מזל....

מלחמת ויאטנם, היא ללא ספק צלקת בהיסטוריה המקומית, ועוברת כחוט השני, לאורך כל הטיול שלנו.

נראה שגם עם צרפת, יש למקומיים יחסי שנאה אהבה. מחד, השפעת שנות הכיבוש ניכרת היטב בארכיטקטורה, בבניה, בגדרות המפורזלות ירוק וסככות בסגנון הארט דקו, כמו בפריז בכניסה למטרו. בתי מידות צהובים (שמשרתים היום את הממשל), ריבוי בתי קפה, שפה שהשתרבבה, בית האופרה המפואר, ואפילו הנהר האדום מזכיר קצת את הסיין.... אבל  אולי התגלית הכי מפתיעה עבורי, הייתה שאייפל בכבודו ובעצמו עיצב את אחד הגשרים בהאנוי. כשמתבוננים בגשר, אי אפשר להתבלבל, הוא נושא את החותמת של בית היוצר. מאידך, ויאטנם אינה שייכת למערב. התרבות היא אסייתית, הכתובות רק בויאטנמית, אין אף שלט באנגלית, את המנהגים והמסורת, זר לא יבין.

התחנה הבאה היא Temple of Literature  מקדש זה שמש מקום מושבה של האוניברסיטה הראשונה בהאנוי, דמותו של החכם הסיני, קונפוציוס מציצה מהשער. חמש חצרות סימטריות וחמישה שערים מרשימים. בסוף, קונצרט מקומי ותערוכת צילום מ ק ס י מ ה, ממש הפתעה!

למעלה ממאה צילומים מרהיבים בשחור לבן, סדורים בשורות ארוכות. ומהווים קינוח מיוחד למקום. תמונות, תמונות מנופיה הקסומים של ויאטנם, מהכפר והעיר, הסוחרים והחקלאים, המקדשים והארמונות, החיים בביבים וברחובות, תלבושות חג, בלויי סחבות, שדות האורז, והמפרצונים, טעימות, טעימות, של ארץ מגוונת מאוד.

ארוחת צהריים אנחנו אוכלים בסגנון מקומי. ספייק מחליט שבויאטנם, יש לאכול כבני העם. מסעדת פועלים, שבחיים לא הייתי נכנסת אליה אילולא, ה׳לא נעים׳ השתלט עלי ונצח...;-)  והריח, אגב, ממש לא משכנע. ארוחה שהיא כולה על טהרת המטבח הויאטנמי. ספרינג רולס, ומרק ירקות עם נודל׳ס ועוף, ועוד בין בצקיות מטוגנות (שזוכים אצלנו לכינוי ׳ספנג׳ שהתייבש;-), אם טובלים במרק, זה משדרג את הטעם בהחלט.  וזכרו את הארוחה, כי היא רמז אפי מפענח לבאות, ועוד תזכורת להקשיב לאינטואיציה....

ועכשיו לעוד מקדש Quán Thánh Temple, מקדש תיאואיסטי מן המאה האחת עשרה לספירה. ספייק מסביר לנו על הקרבת קורבנות והמנהג לשריפת כסף מזויף כסמל להקרבה. הוא עורך הבחנה מעניינת בין מקדש, שמוקדש לאנשים או דמויות מעוררות השראה לבין פגודה, שמוקדשת לאלים או דמויות מיתיות. כמעט תשעים אחוזים מן האוכלוסיה המקומית הם בודהיסטים, לוח השנה הוא לונארי, ספייק מספר שהוא נוהג לפקוד את המקדשים פעמיים בחודש, בתחילתו וביום מילוא הלבנה, סופסוף מצאנו משהו משותף, גם ביהדות ראש חודש (יום מולד הלבנה) הוא יום חג.

בחוץ, אני מתפתה לרכוש כרטיסי ברכה, עם אורגמי ומגזרות ניר, עבודת אמנות לכשעצמה, אני מתקשה לבחור ולהחליט, ויוצאת במזכרת נהדרת. עכשיו נותר רק להמתין בציפיה, לאירוע הבא שיתרחש עלינו לטובה. חכו תראו איזה כרטיס ברכה תקבלו:-)

Thang Long Water Puppet Theatre לא נראה שיש ברירה אחרת מלבד לבקר במופע תיאטרון הבובות. גם המדריך מתעקש שמדובר באחת האטרקציות של העיר, גם trip advisor, התנ״ך, מעניק ציון גבוה.... וגם הקטנה כבר מצביעה ברגליים, צריך עצירה, ישיבה, באולם חשוך ואוירה רגועה. תיאטרון בובות בתוך המים, בדיוק כמו הכותרת והתיאורים. ברקע קונצרט חי ויאטנמי של נגינה ושירה. תיאטרון שכולו תרבות המקום, ואני, שלא יכולה להפסיק לצחוק... תפס אותי התקף הלצה, אולי זאת השפה או הבובה המצחיקה, ואני פשוט על הרצפה, גם א׳ והגדולים, שבוחרים להתמקד בקהל. ורק הקטנה מתעניינת נורא, עושה הקשרים, מעלה נושאים לשיחה. ובכן, גם זאת חוויה;-)

ועכשיו לגולת הכותרת של היום, סיור cyclo ברובע העתיק של האנוי!

אנחנו עולים על תואם ריקשה/ טוק טוק בסגנון ויאטנמי. רוכב אופניים מאחורינו ואנחנו על עגלה פתוחה.

רחובות האנוי הם מתקפה קשה על כל החושים, העיר סואנת, סייקלונים, אלפי טוסטוסים עמוסי סחורה, אופניים, מכוניות, פיח וצפירות, בין לבין רוכלים ורוכלות עם כובעי קש מחודדים, נושאים מוט ארוך כמו משקל מאזנים שבצידיו סלסלות פירות, בצידי הדרכים חנויות, סוחרים, ומגוון רב של דוכנים, פירות, ירקות, פרחים, סלסלות קש קלועות, צעצועים זולים, קישוטי חג, אהילים סיניים. לא ייאמן מה אפשר להעמיס על אופנעים, תבניות ביצים, כלובי ציפורים, עצים להסקה, משפחה שלמה....

עוברים ושבים המונים בתנועה מתמדת, רמקולי ענק ברחובות משמיעים מוסיקה מקומית, אנשים סועדים את ליבם על המדרכות בשרפרפי פלסטיק קטנים, ספרי רחוב מעניקים תספורת ותגלחת, נשים פולות כינים, ילדים במסכות צבעוניות נגד זיהום אויר, בהחלט חוויה אינטנסיבית. בכל דקה על הcyclo נראה כאילו תאונה איומה מתרחשת ובאה עלינו, ואחר כך כמו צפירת הרגעה, השקט שאחרי הסערה ולפני זאת הבאה......מן אנדרלמוסיה מוחלטת של אנשים וכלי תחבורה מאובקים, עיר דינמית ותוססת, החושים שלי עובדים שעות נוספות, וזאת מבלי לתאר לפניכם את מגוון הריחות....! לחצות את הכבישים הרחבים, זאת סכנה של ממש, אין רמזורים ברובע העתיק, לא מכבדים פה מעברי חציה, וגם המסלולים הם בגדר המלצה בלבד. ברכת הגומל מתבקשת אחרי חצייה ונסיעה:-) 

עם כל האווירה, והרעלת האורז והנודלס׳, חשקה נפשי בארוחה צרפתית....וכהרגלי, אני פונה להמלצת מקומיים. בציפיה ורעב, אנחנו מגיעים למסעדה, Green Tangerine. מתיישבים בחצר קסומה למרגלות דלת קולוניאלית בטורקיז בוהק נושאת את התאריך 1928. צמחיה, גרם מדרגות חיצוני מתעקל מברזל, עכשיו סף הצפייה רק שלי עולה. הארוחה נחמדה. על קו הרצף האנוי - פריז, היא קרובה יותר לראשונה, אוכל מתחכם, מתיימר, וקצת חוטא למקור.
אבל האווירה מלבבת, והשיחה מרתקת.

את בוקרו של היום השני בהאנוי, אנחנו חווים כמו מקומיים, משכימים קום ויוצאים לדרך בארבע וחצי, לחוות את האנוי מתעוררת ליום חדש, את השווקים בפעולה. לא ייאמן שבשעת בוקר כה מוקדמת, כשחשכה מסביב, העיר כולה הומה, סואנת ורוחשת, וסכנה לחצות את הכבישים ממש כמו אמש.

התחנה הראשונה מלבבת, שוק הפרחים, שוק הפצה של פרחים בשלל זנים ומינים, חמניות, כלניות, ורדים במגוון צבעים, אורכידאות, ופרחי עץ האפרסק, שמיוחסת להם בתרבות המקומית, סגולת מזל מיוחד במינה. טוסטוסים עמוסי פרחים נחפזים בין הרוכלים, ואנחנו מנסים לפלס לנו דרך בצפיפות והמולת הסוחרים, חוויה של פעם בחיים. שוק הפירות והירקות בהמשך, הוא גם התנסות מעניינת, גזרים, תפוחי אדמה, ירקות שורש, קלמנטינות והמון המון בננות לצד פירות אקזוטיים כמו פרי דרקון (שנראה כמו סושי;-) , ליצ׳י, פסיפלורה, מנגו, פאפייה, גואייבה, אננסים , והמון...! הכל פרוס על המדרכות בסלסילות שטוחות ורחבות. הרוכלים בכובעי קש, נושאים על גבם משקל כבד, נחפזים להגיע ליעדם. האנוי מתעוררת לשיגרת יומה, לעמל כפיים, לעבודה קשה. 

בשוק הבשר, לא ירדנו לצפות, המראות היו קשים גם לחובבת סטייקים כמוני.....

ממשיכים לעבר הנהר, לחבורת מתרגלי טאי צ׳י (נשמע יותר מרשים, בפועל זקנים ומקועקעים מניעים את האגן לחימום...) בדרך מקומיים בארוחת בוקר בצידי הרחוב, בתפריט: נודל׳ס וחלזונות. 

עוד תחנה מקסימה, Hanoi Ceramic Mosaic Mural, קיר פסיפס בן חמישה קילומטרים מעוטר בציורים מרהיבים, מגוון נושאים וסגנונות, מתנת העם השוודי לחגיגות אלף שנה לכינונה של האנוי כעיר הבירה. על האמנות, אמנים מקומיים והיצירה נכנסה בשמחה ובששון לספר השיאים של גינס. אנחנו חולפים על פני הקיר המקושט כמה פעמים ביום, ברגל, באוטו, בcyclo, בכל פעם אני מגלה בו סיפור חדש ומוצאת בו עניין רב.

כל יציאה אל הרחוב, מרגישה כמו מלחמה ממש, נדחקים בין המונים, מחרפים את נפשנו בחציית כבישים, ושומרים היטב על הבנות, שהן כאן בבחינת אלות, כולם רוצים לגעת בהן (אנחנו מתלוצצים שפתחנו פינת ליטוף... אבל באיזה שלב קצת מאבדים את הסבלנות) 

חוזרים למנוחת בוקר מאוחרת במלון Sofitel Metropole . מלון קולוניאלי מימי הכיבוש הצרפתי שיושב על שני רחובות עם שני מבנים, מבנה הסטורי בא בימים ומבנה חדש, מסביב חנויות יוקרה, בתי קפה ומסעדות, ומסעדה אחת מקסימה ב Glasshouse, חממת ענק צופה לפאטיו מקסים. ארוחת צהריים אנחנו אוכלים בTerrace, והפעם, אכן צרפתי ומאוד טעים.

אחר הצהריים סבוב קסום ברובע העתיק של האנוי, הליכה על הגשר האדום, הצצה לפגודה וחזרה ברגל לרובע העתיק לכל ההמולה והצפיפות האותנטית. עכשיו אנחנו נחפזים לחזור למלון, לארוז ולהמשיך ברכבת לילה לSapa, לכפרים הויאטנמים על גבול ויאטנם סין, לטרסות האורז הציוריות, לכפריים הצבעוניים, לטרקים בטבע, לשוק המגוון בבקעה...

אלא שכמו שסבתי עליה השלום הייתה אומרת, ׳האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק...׳, זה בדיוק מה שקורה. כשעה לפני היציאה, מתרגשת עלינו ובאה מחלה, חום גבוה, ועוד מיחושים, שעות נוספות בשירותים, תקלות של החיים, ואנחנו בצער רב, משנים את התוכניות לטובת עוד שני לילות בהאנוי. 

בבוקר, אצא עם בת המצווה ליום בילוי של בנות, לבד. היעד: מוזיאון הנשים.

המוזיאון מרתק, בנוי סביב נושאים: נישואין, לידה, משפחה, נשים בכפר ובעיר,  אלת האמהות, פולחן ודת, נשים במלחמה ואיך אפשר בלי.... נשים ואופנה.

צילומים מרהיבים וסרטי תעודה, שמלמדים על מציאות קשה של חיי הנשים בויאטנם. אנחנו למדות, שהנשים שפגשנו בשווקים וברחובות האנוי, עשו את דרכם מהכפרים, לעבודה בעיר לתמוך בבני משפחתם. הן חוזרות לכפר מדי שבועיים עם הכנסה דלה. אנחנו למדות על מסורות, אמנות תפלות (גם כאן יש מקום של כבוד לשום) ומוסד הנישואין. אבל אולי החלק הכי מעניין, מתייחס לנשים במלחמת ויאטנם. על התפקיד שמלאו משני צידי המתרס, בדרום ובצפון. מי ששיתפה פעולה עם האמריקאים ומי שנלחמה עם הווייטקונג, בחסות סין וברה״מ. מעבר ללחימה, שלקחו בה חלק, מלאו הנשים תפקיד חשוב במלחמה, הן טיפלו בפצועים, עסקו בחקלאות ודאגו לפרנסה ולשיקום העורף. 

המוזיאון מעניין במיוחד ומזמן לנו שיחה אינטימית של אם ובת על גורלן של נשים בעולם, על מה השתנה ומה טעון שיפור, על לימודי מגדר ובכלל.

Halong Bay הלונג ביי  Hạ Long Bay

עוד לא לגמרי החלמנו, אבל אנחנו יוצאים לכוון Halong Bay. 

הדרך מעניינת ומשעממת כאחת. רגע אנחנו צופים בשדות אורז ושוורים רתומים לעגלות, בכפריים עם כובעי קש מחודדים ומטפחות על הפנים עובדים את האדמה, חזירים, אווזים, ובתים פרטיים צרים במיוחד מקושטים בקיטש וצבעוניות מרשימה.

ורגע, ניגלות לעיננו ערים כעורות שסר חינן מקושטות בשלטי תעמולה בשפה לא נהירה. כרזות ענק עם תמונות כמו משנות החמישים, ציורים נאיביים ומילטנטיים של משפחה, האם אוחזת ערימת חיטה, חיל במדים, הדגל הקומינסטי, הצדעה, רובה, ילדים מלוכסנים ומסביב הרבה דגלים אדומים ודגלי המדינה.

מדי פעם בינות הבתים העלובים והעגלות המאובקות, אנחנו נתקלים בבניה קולניאליסטית מרשימה או בתמונה סוריאלסטית, בנהג טוסטוס מרכיב שור! כן, כן, קראתם נכון....

אני נזכרת בדבריו של ספייק, הצפון נשאר קומינסטי בהוויתו בעוד הדרום יותר קפיטליסטי, בדיוק כמו יחסי הכוחות במלחמה, זה בהחלט ניכר גם היום.

את היומיים הבאים נבלה בשיט בסירה קטנה במפרץ. איונים קטנים וצוקים מתחדדים בלב מים בצבע טורקיז, נוף עוצר נשימה ומרגיע במידה רבה. אנחנו שטים למערת ההפתעה Hang Sung Sot, Surprise Cave. טיפוס בכמאתיים מדרגות מוביל אותנו למראות קסומים, למערת נטיפים עצומה, עם תצורות נוף כמו פסל אמן באבן קיר.

ועוד עצירה לקייקים מ Ti Top Island, מפליגים בין האיים, סירות המפרש ורוכלים בסירות זעירות, העין אינה יודעת שובע, ירוק וטורקיז סירות עוגנות, כפרים צפים, השמש מנצנצת מבעד לאיים, מצילה על ההרים והג׳ונגלים ונותנת תחושה של חלום, אני צובטת את עצמי. התוכנית האמנותית כוללת שיעור בישול ויאטנמי, יין אל מול שקיעה, ארוחת ערב חגיגית, טאי צ׳י של בוקר, שיט בסירת משוטים למערת אי, וארוחת בוקר. ואני, שלא כמו עצמי, איני חפצה בדבר, רק מתבוננת בנופים הנפלאים, שוקעת בקריאה, ומנסה לנצור את הרגע, בו באמת הייתי רגועה. אגב גם המקום החלומי הזה, פועל בחסות אונסק״ו ואין זה מקרה.

הוי אן  Hội An

הוי אן היא ללא ספק הדובדבן, ה׳קיוטו׳ של ויאנם. עיירת נמל ציורית וצבעונית לחוף ים סין הדרומי ושפך הנהר, שידועה במלאכות היד שלה. תור הזהב של הוי אן התקיים בין המאות ה16-18, המסחר שקק בעיר הנמל, שחיברה בין הצפון לדרום, עם גישה למערב. סוחרים סינים, יפנים, הודים סחרו פה בטובין, ואחר כך בעידן הקולוניאליסטי הצטרפו הספרדים, הפורטוגזים, ההולנדים והצרפתים לחגיגה, וההשפעה ניכרת בכל פינה. הוי אן ירדה מגדולתה בסוף המאה השמונה עשרה.

בשנת 1999 הוכרזה העיר על ידי אונסק״ו כאתר מורשת עולמית. ייחודה של העיר בשילוב מעניין בין סגנון הבנייה המקומית לבניינים שנבנו בהשפעה זרה.

בילוי של יום בעיר הוא ממתק אמיתי. שני גשרים עתיקים, פגודות צבעוניות ומקדשים. שוק ססגוני ותוסס, סמטאות ציוריות מלאות כל טוב. פנסים סיניים בשלל צבעים, חייטים וסנדלרים. חנויות לתיירים, בתי מלאכה, גלריות, בתי קפה ומסעדות, העיר הזאת היא חגיגה בלילה וביום.

מה עושים כאן? 

אפשר לתפור חליפה או שמלה, במחיר מציאה, בהתאמה אישית ולקבל למחרת...!

לשוטט ברחובות, לדגום חנויות, גלריות, מקדשים ופגודות.

לשוט בנהר, להרכין ראש תחת הגשרים המקסימים.

לערוך סיור בcyclo מקומי, 

להשיט פנסים על המים בשעת ערב.

לסייר בבית מהמאה השבע עשרה, שמתגוררת בו עדיין אותה המשפחה!

להשתתף בהכנת אהילים בבית מלאכה,

להשכים קום לסדנת צילום עם הזריחה,

לרכב על אופניים להכיר את הסביבה, 

לפקוד ספא למסאג׳,

או פשוט לנפוש בחופים ליד.

אנחנו עשינו קצת מפה וקצת משם, בעיקר התאהבנו בעיירה המקסימה.
ארוחת צהריים של שעות ארוכות אכלנו בDa Trang והתקשנו לעזוב.... אוכל ויאטנמי מתוחכם בקומה מעל משקיפה אל רחוב שוקק, כוס יין ומי צריך יותר....אבל גולת הכותרת של היום, תאמר לי אחר כך ביתי, היא התשורות הקטנות שחילקנו לילדים המקומיים. כשישים הפתעות (ערכות צביעה ומדבקות של דיסני) חולקו בין ילדי העיירה, הם שמחו בהם מאוד, ואנחנו שמחנו אפילו עוד... :-) שנה טובה איחלנו זה לזה, ואת החיוכים אי אפשר למחוק עד לרגע זה.

ביום השני שלנו בהוי אן נכונה לנו חוויה מיוחדת במינה. שש וחצי שעות של סיור אל הכפרים, החוות, ערוצי הנהרות והחופים. farming & fishing קוראים לסיור. Jack Tran הוא המדריך והבעלים של Hoi An Eco Tour.

אנחנו פותחים את היום בטיול אופניים משפחתי אל הכפרים והחוות, לומדים על מחזור זריעת האורז, כשלושה חודשים ועשרה ימים, מהזריעה ועד הקציר, שדות מוצפים, חקלאים בכובעי קש, אפרוחי אווזים, ערוגות ירקות ושיטת השקיה אופיינית למקום. שני משפכים על מוט עץ, וכן, אנחנו מתנסים גם בזה. האמיצים עולים לסיור על בפאלו באגם, האמיצים פחות רק עוצרים לתמונה. שעות של רכיבה בטבע, בין תרנגולות, כפריים, דרך לא דרך, מהמורות, בורות, בוץ ותעלות. אחר כך נמשיך בסירה, נצא לדוג בסירות דיג קטנות, נתאמן בלפרוס רשתות. נמשיך בסירה גדולה יותר, לתעלות הדקלים,  ג׳ק יספר לנו על ימי המלחמה, ועל המקום הפסטורלי שאנו נמצאים בו היום, איך היה אז זירת קרבות. בגלל מיקומה, ניטשו בהוי אן קרבות עקובים מדם, כשהויאטקונג, מוסווה בין הבמבוק והדקלים, בצמחיה העבותה בתוך המים, מנהל מלחמה אכזרית, בעוד צבא ארצות הברית מפגיז מהאוויר . 

עכשיו, אנחנו יורדים בסירות עגולות, סלי ענק, קצת כמו ׳משה בתיבה׳ לסיורים בערוצי הנהרות, מרגיש כמו מחבואים במבוך. עוגנים בחוף טרופי קסום, לומדים על עוד שיטות דיג, דווקא סיניות. רשת ענק, יושבת על קרקעית הים למשך הלילה וביום בעזרת גלגל שיניים ענק וחבלים מנפים את הדגה בבקרים. ארוחת צהריים טעימה ודשנה, על טהרת הגינה והדגה, נאכל על הסירה.

אנחנו חוזרים לשיטוט ערב בהוי אן, סיור פרידה. פנסים סיניים מנצנצים בשלל צבעים, פנסי נרות להשיט בנהר מוכרים ילדים, חנויות, בתי קפה ומסעדות, אוירה קוסמופוליטית קסומה, להקה מקומית מנגנת ושרה, אנחנו מהלכים בין הסמטאות ומתקשים לעזוב. גם הארוחה וגם הקינוח הם אכזבה, כולל הקשקוש שהקטנה בקשה. 

ואז בתבונה ותום ששמורים לפעוטות היא תאמר לי ׳לפעמים דברים נראים כל כך טוב מרחוק.... אבל בעצם הם לא׳.

בבוקר, שוב נשכים קום לתפוס את הטיסה לסיאגון, הו צ׳י מין.

לכאן, אני כבר מגיעה נטולת כוחות. העיר מעניינת ומייגעת בו זמנית, מלון מקסים בכיכר עם ניחוח צרפתי, מוזיאונים ואתרים. א׳ לוקח את הגדולים למוזיאון המלחמה, ולכולנו מרגיש, שסגרנו מעגל.

סיכום ומסקנות:

1. ויאטנם ערוכה למטיילים וקלה לטיול, שירותי התיירות מיומנים, דייקנים ומסבירי פנים.
וזה הזמן להודות לתמי וללימי על ההמלצות!

2. כדי לתור את הארץ המרתקת הזאת, יש להשתמש בכל אמצעי התחבורה, רכבות, מטוסים, סירות מכל הסוגים,
אופניים ו cyclo, לרבות בפאלו.

3. ויאטנם היא ארץ קסומה ומגוונת, כולנו מצאנו בה עניין, גם המתבגרים והקטנה.

4. כל פעם מחדש, מפתיע אותי כמה אנחנו למדים בטיולים, על המקומות, ההסטוריה, התרבות והמנהגים,
אבל גם על עצמנו והדינמיקה המשפחתית.

5. אין מנצחים במלחמה, רק מפסידים. ולא, זה לא מקורי שלי.
נדהמתי לגלות כמעט ארבעה עשורים אחרי, את הצלקות, האנדרטאות, הגדמים, והפצעים הפתוחים.

5. סדרי המדינה ה׳סוציאליסטית׳, יצרו אצלי איזה אי שקט תמידי, אפילו הרגיש לי שהאח הגדול קרא מה שכתבתי בבלוג;-) 

5. אין מחיר לחופש! זה נכון פוליטית ורוחנית. ככל שתהרהרו במשפט הזה עוד, תמצאו רבדים ותובנות.

קמבודיה, יומן מסע

 ׳למה אתם גורמים לי שוב דאגות...? חסרים מקומות לבקר בעולם? שוב את מדירה שינה מעיני....׳

אומר לי אבא שלי כשאני מספרת לו שהטיול הבא של משפחתי הוא לקמבודיה וויאטנם. 

בסיומה של הטיסה הארוכה, כשלקטנה מיחושים בבטנה, כבר יש לי הרהורי חרטה.

אולי הוא צודק אבא שלי, אולי אני צריכה למצוא לנו יעדים יותר שמרניים, 

אולי די כבר עם התזזיתיות שלי. 

אבל בתוך שעה ליום הראשון שלנו כאן, אני יודעת שצדקתי, כשנופי המזרח מעירים לי זכרונות רדומים, של טיול מוצ׳לארוס של זוג נאהבים צעירים. זה היה מזמן, עשרים ואחת שנים עברו מאז.

אנחנו חוזרים למזרח בטיול בורגני, משפחה עם מזוודות, בתי מלון מאורגנים מבעוד מועד כמו גם תוכנית מתוכננת מראש לפרטים. אני מספרת לילדים איך טיילנו פעם, טרום ימי האינטרנט, ה trip advisor, הבלוגים, ה reviews, אתרי התיירות, טרום ימי הטלפונים הניידים, המחשבים הנישאים. איך ישבנו בהרצאות ב׳למטייל׳, קראנו בשקיקה את התנ״ך, הLonely Planet, איך מצאנו את עצמנו לא אחת עם רדת ערב, מחפשים אכסניה להניח בה את הראש... ובעודי משתפכת, אני הופכת מושא לבדיחה, בסגנון ׳אנו באנו׳ ואיך חיו בתקופת הפרה הסטורית קריא, השרונית.

יום ראשון:

משכימים קום באנגקור. ארוחת בוקר מהסרטים אנחנו אוכלים על נדנדת עץ ענקית, ליצ׳י, פאפייה, מנגו, פסיפלורה, ו׳מיני׳ בננות, מככבים בצלחות, עם חביתות, גבינות ושלל מאפים. ברקע בריכות תכולות, עיצוב מודרני סימטרי וחם, בודהות מודפסות על אריגים אפורים, כריות ומזרונים מפוספסים, חבצלות מים, לוטוסים ודקלים, עונג מושלם בHayatt Park . 

שלושה ימים בקמבודיה, באיזור המקדשים, שלושה מדריכים שונים זה מרעהו, עם סיפורי חיים דומים, מסייעים לנו להרכיב פסיפס, סיפור אישי משולב בזה של המדינה.

סאפוט המדריך לוקח אותנו לגולת הכותרת של קמבודיה. לאנגקור ואט. הוא מנסה לדחוף הסטוריה בת אלף שנים ביום טיול, ואני מוצאת את עצמי מבולבלת מהאינפורמציה. ההסטוריה של קמבודיה משולה לרכבת מתמשכת במנהרות חשוכות של החיים. אנגקור ואט מסמלת אולי את שיא התרבות והבניה, אבל מאז, ידעה קמבודיה, מלחמות, הרס, חורבן, רעב ורצח עם.

במהלך הנסיעה, מסב סאפוט את תשומת ליבנו, למבנה גדול, שעל פתחו צובאים עשרות ילדים. הוא מספר בעיניים נוצצות ובהערכה גדולה על 'קרן האור של העיר'.  Beat Richner (או בשם החיבה שלו Beatocello) הוא רופא ילדים שוויצרי ונגן חובב צ'לו. האיש המדהים הזה, הקים כאן בית חולים מערבי לילדים. מעבר לטיפול הרפואי המסור, שניתן כאן חינם אין כסף, מקיים האיש הנפלא הזה, קונצרטים למשפחות. הכניסה לילדים חופשית, למבוגרים, בתרומה קודש למפעל חייו.
רחובות Siem Reap מלאים בתוקתוקים מעושנים, משפחות דחוסות רכובות על טוסטוסים מקרטעים, נערות מלוכסנות עיניים בתלבושת אחידה וכובעי קש על אופניים, יערות עבותים, קופים, פרות לבנות שחונות בצידי הדרך, חזירים, שוורים רתומים לעגלות, תרנגולות, קופים וכלבים חולים, עצי קוקוס, שיחי היבסקוס, אגמים מלאכותיים, שדות אורז מוצפים וביצות עם חבצלות מים.

הנוף הזה, גורם לי להרגיש כאילו אני חלק מסרט, מספר טוב. והנה אנחנו מתקרבים, לעיננו נגלית אנגקור ואט בזוהרה, פנינה ארכיטקטונית בת יותר מאלף שנה.

בין המאה התשעית לספירה ועד המאה החמש עשרה היתה אנגקור בירת האימפריה הקמרית. במאה החמש עשרה היא ננטשה ומעטה הג'ונגל כיסה את המקדשים והעלים את סיפורם. אנגקור ואט (Angkor Wat), המקדש המרכזי והגדול ביותר במתחם, נבנה במחצית הראשונה של המאה השתים עשרה, יצירת מופת נעלה של האמנות הקמרית. המקדש נבנה על ידי המלך סורייאוואראם השני, לכבוד האל ההינדי וישו, וכדי לשמש לבסוף כמקום קבורה למלך. המלכים הקמרים לא התגוררו במקדשים, המקדשים נבנו לאלים, מקדשי ענק מרהיבים ביופיים, חצובים באבנים אפורות מההרים הסובבים את אנגקור. אבנים עצומות מלבניות, מסותתות בדיוק מושלם מרכיבות את המקדשים. המלכים התגוררו בסמוך במבני עץ. שביל האבן המקשר בין המקדשים מייצג את הגשר שבין עולמנו לעולם האלים, וחזיתם של מרבית המקדשים פונה לכיוון מזרח, המייצג את החיים ואת הכוח.

הכניסה למקדש היא בשביל מרוצף ארוך החוצה את הבריכה שלרגליו. בקצה השביל יש חומה חיצונית המוקפת בחפיר וממנה צצים חמשת מגדלי המקדש הגבוהים והעצומים. למספרים אי זוגיים משמעות מיתית של מזל, מסביר לנו המדריך ומוביל אותנו אחר כבוד לראות את החומה והמגדלים המשתקפים באגם. חבצלות מים ורודות מוסיפות טאץ׳ סופי לתפאורה, ואנחנו עוצרים לתמונה.

קשה לתאר בכתב את עוצמת המקדשים, את הגודל ותחושת האינסופיות, את הסימטריות של הבריכות, את ההשערים המרשימים, את התגליפים והתחריטים, המשורטטים בדייקנות, את כתב היד הסנסקריסט הכתוב בצפיפות, את הסיפורים שמתוארים בציורי קיר ענקיים, את הנחשים, האלות חשופות החזה הבתולות. האמנות הקמרית הושפעה מהאמונות ההינדית והבודהיסטיות כמו גם מתפיסה קוסמולוגית ואמונות מאגיות ודתיות. המקדשים נבנו לאלים ההנדים אבל עברו תהליך של ׳בודהיזציה׳, כך גם האמונה הדתית הרווחת בקמבודיה, משלבת היטב את שתי הדתות. אנחנו מסתובבים במתחם שעות ארוכות, עולים לנקודות תצפית, העין לא יודעת שובע. ילדים ופעוטות בבלויי סחבות מחזרים אחרי המון התיירים, לקנות גלויות ומזכרות, ׳הכל בדולר׳ במדינה הזאת. 

אנגקור ואט מרשים בעוצמתו, ואין זה מפליא שזהו אחד המראות המזוהים עם עיר המקדשים. חשיבותו של המקדש לעם הקמבודי כה גדולה, עד כי ציורו מופיע על דגל המדינה, ונאסר לבנות לגובה יותר ממימדיו של המקדש. שני מליון תיירים פקדו את המקדשים בשנה האחרונה, ועוד היד נטויה.

רק כשנצא מהמקדש, ירמוז לנו סאפוט המדריך, שהאתר עבר עבודת רסטורציה ושימור. ורק בתחנה הבאה, נבין את כוונתו. עכשיו כולנו כבר נופלים אל ויכוח נוקב, בדבר שיחזורים והמקור, מזויף? חוטא למציאות? האשכנזים חושבים שכן....

אנחנו עוצרים בצד הדרך לארוחת צהריים חביבה, Palmboo, קוראים למסעדה, שיושבת על מה שהם קוראים ה׳בריכה׳, אגם מלאכותי שיותר מזכיר ביצה:-) אורז מטוגן עם ירקות מרק נודלס ועוף, סטאי עוף ושייק פירות. שום עיצוב או סטייל אבל טעים במיוחד.

משם לעוד מקדש, (Ta Prohm), שנבנה גם הוא באותה התקופה. זהו מקדש בודהיסטי גדול, ששוכן בתוך צמחיית ג'ונגל סבוכה. עצי ענק ושורשים מתפתלים חובקים את אבני המקדש בסמביוזה מושלמת, עד שלא ניתן לדעת מי אוחז במי, ומה יפיל את מה.  תחריטים ותגליפים של נשים חושניות חשופות חזה וראשי נחשים. בתוך המקדש, מבוך קסום של מסדרונות ושל אבנים. ברקע, קולות עבודות הבניה והשחזור, סאפוט מספר לנו על עבודת השימור, ממיספור האבנים, עבודת פאזל קפדנית, מלט בין האבנים, וידי אמן על התחריטים. ושוב אנחנו נופלים לאותו הדיון על חשיבותה או טעותה של עבודת הרסטורציה, מהי אומנות ומהי אמנות. א׳ מעלה  את הטענה, שעבודת השימור מכניסה כסף לקופת המדינה ומבטיחה את קיומם העתידי של המקדשים, יש בכך, אני חושבת לעצמי.

ביציאה, נלך בעקבות המוסיקה לקונצרט קמבודי בחיק הטבע. להקת קטועי גפיים על כלי מיתרים, מיטיבה לנגן ולשיר. אנחנו למדים שרק לאחרונה, ניקו חלק משדות המוקשים, שריד מהימים החשוכים של הקמר רוז׳. הנכים כאן הם תזכורת כואבת לימים שחורים. 

בחזרה, יורד האסימון, אנחנו מבינים את הארכיטקטורה וההשראה של עיצוב המלון, אנגקור ואט, כמובן. 

המלון מודרני בלבן ואפור עם נגיעות של ירוק, סימטריה מדהימה, בריכות, שערים ומבואות והפנים כמו החוץ, מרגיש כאילו האדריכל עבד עם שלל מראות, בדיוק כמו במקור. אבל עוד עניין לא נותן לי מנוח, הפער בין המלון הנוצץ והנקי לאיך שחיים כאן האנשים, תנאי הטיול שלנו, של התיירים מול היומיום של האזרחים, ומה זה אם לא קולוניאליזם....

דיוויד המדריך יעשה לי קצת ׳סדר בבלגן׳ בסגנון אפוקליפסה עכשיו. הוא נולד בשנות השבעים בקמבודיה, ומספר על התקופה החשוכה בהיסטוריה. ההסטוריה  של קמבודיה היא סיפור של מדינות שכנות שלוטשות עיניים לגבולה (ויאטנם ותאילנד), של קולוניאליזם מכוער ומלחמת עצמאות עקובת דם עם צרפת. של התבוצצות מלחמת ויאטנם וצבא אמריקאי מפציץ אך גם תומך ומחמש את השכנה. של מאבק המעצמות ארה״ב וברה״מ, מאבק בין המערב למזרח, בין דמוקרטיה לקומוניזם, בין קפיטליזם לסוציאליזם. סיפור חשוך של הקמר רוז׳, שלטון טרור ואימה, שנים של ׳טיהורים׳ ׳חיסולים׳ ומלחמת אחים. שנים של רעב ומחלות, שנים בהם הידלדלה אוכלוסיית קמבודיה ב1.7 מליון ויש הטוענים שהקף ההרג והתמותה עלה על ארבעה מליון, שואה.

גם היום נשמעת ביקורת נוקבת כלפי ראש הממשלה, שמכהן בתפקידו כמעט שלושה עשורים, נתמך על ידי ויאטנם, יוצא הקמר רוז׳ לשעבר. בקמבודיה מתקיימת מונרכיה קונסטיטוציונית, סימבולית. למלך בן השישים תפקיד סמבולי בלבד, בחירות נערכות אבל הציבור קטן אמונה ומאמין שהשחיתות פושה בכל, גם בשלטון . קמבודיה, היא מדינה נחשלת, מהעניות בעולם. בימים השחורים של שלטון האימה של הקמר רוז׳, הוצאה להורג השכבה המשכילה, התושבים הוכרחו לעבור לכפרים ולייסד חברה חקלאית, כך איבדה קמבודיה במחי יד את המשכילים, העירוניים והיזמים. העדר השכבה החברתית המשכילה כמו גם מערכת החינוך הכושלת, מהווים היום מכשול להתקדמות והצלחה.

יום שני

את היום השני אנחנו פותחים בשיט תעלות בערוצי המקונג, להכרת הכפרים הצפים. Floating Village , דיוויד מספר לנו שיש כמאה ושבעים כפרים כאלה, שחיים על המים ממש, בעוני מחפיר ובתנאי מזג אויר קשים של גאות ושפל. בתים, בתים מטים לנפול על כלונסאות, וככל ששטים בערוץ הנחל, פוגשים עוד צריפונים ופחונים, ואלה ממקומים ממש על המים. מנזרים, בית קברות  ומצבות בשלל צבעים, נזירים בכתום, פעוטות וילדים בלויי סחבות בסירות מאולתרות, תלמידים בסירות בדרך לבית הספר בתלבושת אחידה, דייגים מנפים דגים עפים ברשתות צפופות, חוואים על סירות מוכרים מרכולתם, כובעי קש, תחנות דלק מאולתרות פזורות על הנהר, עוני מחפיר נגלה לעיננו ומזמן שיחה מעניינת על כמה נמוך אפשר לרדת.

אנחנו למדים על שפת הקידות, גם שם אין שוויון.  ככל שהיד עולה, כך יש יותר כבוד וכוונה בקידה. הקידה העליונה ביותר לאל, ויש גם אחת אנשי דת, למורה, לבוס, להורה, לאח בכור. דיוויד מספר לנו שהחברה הקמבודית  היא מסורתית, נישואי שידוך עדיין מקובלים.

משם אנחנו ממשיכים ל Beng Mealea, מקדש עוצר נשימה, שטרם שוחזר. נחשים בעלי שבעה ראשים מברכים אותנו לשלום. מצידנו שלטים, המלמדים, שמשימת נקוי המוקשים נעשתה בחסות הגרמנים. המקדש הזה הוא חוויה אותנטית במיוחד, אנחנו צועדים בין הריסות, אבנים עצומות שחורות, מוליכות אותנו להרפתקה של ממש. אנחנו מטפסים, עולים במדרגות ומגלים את קסם המקום. הקטנה כולה התלהבות מצחיקה במיוחד, כשהיא מספרת לנו שאנחנו ממש עכשיו ב׳temple run'. והאמת לא רחוקה... הסרט של דסני 'Two Brothers' צולם כאן כמו סרטי אינדיאנה  ג׳ונס, שצולמו באנגקור ואט, וסרט של אנג׳לינה ג׳ולי, שמאז אימוץ מדוקס בנה הפכה כאן לסוג של אלה מושיעה.

את היום אנחנו מקנחים בקפה מתוק במיוחד, The Glasshouse , קוראים לפיטסרי הקטן, שלבש כולו חג לכבוד חג המולד. גלידה ביתית, אספרסו איכותי ושלל מאפים, ממתיקים שעת אחר הצהריים.

יום שלישי

משכימים קום כשעוד חשוך בחוץ... בחמש לפנות בוקר, אחרי שהצטיינו בקפה ומאפה, אנחנו יוצאים לדרך, לחוויה קסומה, לחזות באנגקור ואט בזריחה. המוני תיירים חמושי מצלמות כבר ממתינים לבאות, שעה ומחצה של המתנה שווה, התמונה מתחילה להתבהר באיטיות מחשכה מוחלטת לעלטה, אפלה, אור ראשון, השמיים נצבעים באדום, והנה גברת חמה זורחת באור בוהק, בוקר על המקדש, מנצנץ. השתקפות המקדש בבריכה (ביצה;-) עם חבצלות מים והמוני תיירים, גורמים לנו להנות לא פחות מהנוף האנושי, אנחנו מסתובבים לצלם את הקהל המצלם, ונשבים ברגע הצבעוני. נזירים בכתום בוהק, פלשים מאירים, מצלמות בשלל גדלים, חוויה של פעם בחיים.

משם לעוד מקום מרשים, Angkor Thom, אנגקור תום, מרחק קילומטרים ספורים מאנגקור ואט. אנחנו מגיעים בשעת בוקר מוקדמת לפני המון התיירים ולמדים, שבמתחם הזה שנבנה במאה השתים עשרה, חיה משפחת המלוכה. כניסה בשער מלכותי מאבן כשמצידיו זוגות פסלי אלים (אחד מחמישה), מבשרים את הבאות, אנחנו בדרך לבאיון Bayon, מקדש מפואר. 

במקור היו בבאיון כארבעים ותשעה מגדלים מעוטרים מארבעת הצדדים בפניו המחייכות של בודהה, המשקיף ממרום מושבו אל המבקרים. כיום, נשתמרו שלושים ושישה מגדלים. עיניו העצומות / פקוחות / מחויכות של בודהה עוקבות אחרי שלל התיירים ומביטות מכל זוית וכל חלון, נראה כאילו הוא שם איתנו בכל מקום. רואה ונראה, משכין שלום ושקט על העולם, גדול מכולם. עכשיו אנחנו פוסעים לחוויה נוספת ומהנה, רכיבה על פילים, ומי שמיטיב להכיר אותי, יודע שזה בהחלט יציאה מה comfort zone שלי .

על דרגש עץ מקושט עיטורי זהב ומרופד בקטיפה אדומה, יושיבו אותנו אחר כבוד לטיול מגובה פיל. אנחנו פוסעים בג׳ונגל, רכובים על פיל, מתנועעים לקצב החיה העצומה והעדינה הזאת. ברקע, נופי הבאיון, פרצופו של בודהה מברך אותנו לשלום, וקופי יער רבים, משתובבים ומשחקים. נחלוף על פני שער בן מאות שנים, נחייך לתיירים המצלמים, נרגיש לרגע כמו ׳סלבריטאים׳. כשנגיע לתחנה נפנק את הפילים האמיצים בארוחה, אננס טרי מהעץ, יחלקו הילדים לפיל המקסים, החדק הארוכה תישלח בנימוס ועדינות, את הפרי הוא יפריד מהענף ויאכל בשמחה, העיניים יחייכו אלינו בהכרת תודה. 

לי, המדריך שלנו, יפה עיניים ונעים הליכות מספר לנו על משפחתו, משפחת דייגים, שמתגוררת בכפרים הצפים, בהם טיילנו אתמול. הוא מעולם לא עזב את קמבודיה, גם לא למדינות השכנות. כשאנחנו שואלים מדוע, הוא משיב במבוכה, שאין לו דרכון. מחיר הנפקת דרכון בקמבודיה, הוא יקר המציאות... עוד דרך שמצאה לה הממשלה לכפות על אזרחיה חיים בתחומה.

בדרך לשדה התעופה בסיומם של שלושה ימים מרתקים ומהנים, נראה את קמבודיה בעיניים אחרות. מדינה מוכת אסונות, שקמה על רגליה הקטועות רק בתשעים ואחת. מדינה ללא תשתיות, בלי כבישים, עם מערכת חינוך כושלת, מערכת בריאות רעועה, מטבע חלש, ממשלה מושחתת. ונשאל את עצמנו, מה עתידה, מה מזמנות לה השנים הבאות, איזה עתיד יש לילדים ברחובות, והאם האחריות היא על המערב, אנג׳לינה ג׳ולי יש רק אחת.

בשבוע הבא, ויאטנם, המסע שאחרי...

תזכי למצוות

״תזכי למצוות ומעשים טובים׳

הוא אומר לי, מאז שהייתי ילדה קטנה,

כשהבאתי מתנה, כשהצלחתי במשימה,

כשסיפרתי לו על מחווה טובה.

זאת התגובה של אבא שלי.

במקום להגיד לי תודה, לתת לי מחמאה, 

הוא מברך אותי,

שאזכה למצוות ומעשים טובים.

שנים, היה זה המשפט, מושא לבדיחה, 

להלצה משפחתית, 

לחיקויים משעשעים במבטא צרפתי.

לאחרונה, משבגרתי ואני באה בימים,

(וגם בלילות, אבל אף פעם לא כמצוות;-)

אני מוצאת הרבה עומק ואמת בזה הפתגם,

שמקורו יהודי והוא לא שם אותי במרכז.

״תזכי למצוות ומעשים טובים״,

תרווי נחת מעשיה ונתינה,

כמה חוכמה וזכות במשפט קצר אחד.

בעידן שכולו ׳אני׳ ו׳אני׳, ׳לי׳, ׳לטובתי׳,

׳רצוני׳, ׳צרכי שלי׳, ׳בשבילי׳, 

מכילה האמרה הזאת בתוכה, 

ערכים, שכבר פסו מן העולם.

ואין ראויה מזאת הברכה,

לברך את כולנו לרגל השנה האזרחית החדשה,
הבאה עלינו לטובה.

׳שנזכה למצוות ומעשים טובים׳,

ונאמר:  אמן! כן יהי רצון!

יצא לי פוסט נאיבי משהו,

תודו על האמת, 

רק כך ניתן לברוא עולם טוב יותר.