Thursday, July 25, 2013

יפואית




כשהיינו צעירים, היינו צועדים לכאן ברגל,
מהלכים מבת ים לעג׳מי, למאפייה השכונתית,
קונים פיתות, ובייגלה עם מלח, שש בעשר, קשור בחבל.
היינו מתיישבים בתצפית מעל בית הקברות,
אוכלים ומתבוננים בנוף הכחול.
אחר כך, כשבגרנו והוצאנו רשיון, היינו מצפינים,
לבית התה ההולנדי בעיר העתיקה, 
יושבים חבוקים בכוכים מהתקופה העותמאנית,
על כוס תה בטעמים, לצד צלחת צ׳יפס,
בשלהי שנות השמונים, זה נחשב מאוד ׳in׳.
בגן הפסגה, היו קונצרטים תחת כיפת השמיים,
ותיאטרון הסמטה, העלה בפעם האלף את ׳הנפילה׳,
ואירח את מאיר אריאל, הגדול מכולם, עוד בטרם זכה להכרה.
בשנות התשעים, הייתה זאת גלריה שלוש עשרה וחצי,
(ברחוב הדולפין? או השחף?..) שכבשה את ליבנו,
קפה, מסעדה, עם עבודות אמנות בכל פינה בחצר יפואית יפה במיוחד.
לכשהתברגנו, אי שם בתחילת שנות האלפיים,
הרגשנו נוח דיינו להתיישב על כוס יין ביועזר, בר יין.

כל המקומות המיתולוגיים  הללו נסגרו ברבות השנים,
אבל באבולעפיה, אנחנו עדיין עוצרים באמצע הלילה,
אחרי יציאה, כשהבטן מקרקרת. 
המקום תמיד הומה אדם, ריח ניחוח של מאפה טרי נישא באוויר,
שוטרים אורבים בפינת הרחוב ללקוחות רעבים,
שהריח העביר אותם על דעתם ועל החוק.
כמו אבולעפיה, גם השוק, שוק הפשפשים, 
מעורר בי עד היום השראה, חדוות עיצוב ושמחת ׳מציאה׳,
אני כבר לא בעניין של שרוואלים, חצאיות הודיות וגופיות סאטן דקיקות, 
אבל יודיאקה עתיקה, קופסאות פח, וינטאג׳ וגופי תיאורה מיוחדים, 
עדיין גורמים לי לפצוח בשופינג אנין.
את דוקטור לק, אני עדיין צורכת מסיבות רפואיות,
הדוקטור השני, כבר פחות לטעמי,
לאבו חסן, יש לי יחס מיוחד,
וגם היום, בדיוק כמו אז,
אני אסירת תודה לעובדה שיפו פתוחה בשבת.

יש לי עם יפו, רומן בן שנים, 
סיפור אהבים של אישה בשלה ועיר באה בימים.
יפו עשתה כברת דרך, מאז שהנעימה לי את החיים,
אי שם בעשורים האחרונים של המאה העשרים.
שוק הפשפשים, עלה לגדולה, נפתחו בו חנויות מעצבים, 
נבנו בנייני מגורים ומסעדות אנינות, הוא פתוח בלילה, בקסם שאין בו ביום.
מדרום, תבוא הטובה, כי יפו בהחלט מתרחבת לכיוון בת ים.
אבל אולי הקסם של יפו, הוא בעובדת היותה אותנטית ומקורית,
לצד ההתחדשות וההתרעננות, היא עדיין עמוק בפנים,
יפואית.

בזה הבלוג, כבר נתנה הבמה ליפו פוסט, אבל מאז חלפו כבר שנתיים,
ויפו שנתה את פניה, אז הייתי חייבת עוד פוסט של השלמות ותגליות.


מה התחדש בביקור האחרון?
שני פרויקטים חדשים, שבו את ליבי, שניהם בנמל, ומשניהם תבוא הבשורה.
׳החצר הנשית׳, בית עסק חברתי. את הבגדים תורמים מעצבים, המחירים מוזלים במיוחד, וההכנסות כמו גם ההכשרה, לטובת נשים ערביות מיפו, בנות הקהילה. 
החצר הנשית בנמל שואפת להיות מקום שמתמודד עם חסמים חברתיים העומדים בפני צעירות מדרום תל אביב ויפו על ידי יצירת הזדמנות עבורן להכשרה תעסוקתית ומקצועית בתחום האופנה וכן הזדמנות לבחירת מסלול חיים התואם את חלומותיהן, ושאיפותיהן. החצר הנשית בנמל שמה לעצמה למטרה להפוך לעסק מצליח ולהוות מקור פרנסה והכשרה מקצועית בתחום האופנה, הסטיילינג והמכירות עבור הצעירות הנמנות על צוות החנות. אבל מעבר לחזון ולערכים, מצאתי לי שמלה יפה ועוד חולצה, בגדי מעצבים במחיר מציאה, סיבה מספיק טובה לקנות כאן.
די במקרה, נקלענו ל׳אלמינא׳, בית ליוצרים בנמל, בשעת בוקר מאוחרת בשבת,  קונצרט ג׳אז להורים וילדים, באווירה פתוחה ומשפחתית. אמג׳אד מ׳עבודה ערבית׳ (נורמאן עיסא) עמד בכניסה והזמין אותנו בחום להכנס. כך למדנו ש׳אלמינא׳, הוא בית ליוצרים, והקבלה, הלכה למעשה, היא באמצעות יצירה. השאיפה היא ליצור שפה חדשה, הדברות באמצעות תרבות. כך יוצרים מציאות חדשה, של חיים בדו קיום של ממש. הצגות לילדים, מופעי שירה למבוגרים, מירה עוואד ועינת ויצמן במופע תיאטרלי בעקבות שיריו של מחמוד דרוויש. והמוטו, מתוך ג׳ובראן חליל ג׳ובראן, מככב על התוכניה: ׳תנו לילדים את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם, כי להם הגיגיהם...׳
׳יונה׳ היא מסעדה נהדרת על טהרת הדגה והבשר, שם עצרנו לאכול ונהננו מאוד, (תודה סימי על ההמלצה!)
שוק אוכל נערך בנמל מדי שישי, ובשבת מדרחוב בסגנון לא פורמאלי וחופשי, ואפשר גם לשלב, שיט בסירת דייגים, עצירה בתערוכה, ביקור בחנות ספרים, והרי לכם יום נפלא לכל המשפחה.

במתחם השוק גיליתי את Hadar Kolodny, קו בגדים נקיים, נעליים ותכשיטים. הצצתי והתאהבתי בחנות של Roni Kantor, עצרתי ב ׳אחת, אחת׳, בחנות הנעליים המופלאה, שתמיד מעוררת השראה, של עור גזור בהתאמה. פזית קידר, הייתה הפתעה של בגדים ותכשיטים בסטייל. ב׳יפואית׳, התחדשתי במגש על רגל לעוגה, במחיר מציאה...! תכשיטים יפים, קלטו העין שלי בwise versa, פדקיור ב׳סלון יפו׳ עם דפני ליף (לגמרי במקרה, פוסט על צדק חברתי בדרך;-), מריונטה, כבשה את לב הקטנה, עם בגדים וצעצועים, כמו מסיפור אגדה, מפות שולחן נהדרות רכשתי בחנות עיצוב אסיאתית, עם מוכרת חיננית וחייכנית.....
וכמובן שחזרתי כמו בכל שנה, לאלונה בר יונה, מעצבת נפלאה, צבעתי את השיער בשאפה אצל מני,  עשיתי סבוב ב׳מעשיה׳, וקוקטייל של צהריים בשאפה המסעדה. קפה במרגוזה,   ארוחת בוקר ב ׳nelly's kitchen׳, יין בפועה ועוגת גבינה חלומית,  ארוחות אינספור בקסיס', כן, אין תחליף למקומות אהובים ומוכרים.
גם השנה, לא הצלחתי לשים את ידי על ׳האוהל האדום׳, בתיאטרון עברי ערבי, לא נורא, כך תמיד אני נשארת עם שאיפה לא ממומשת, מעוררת תיאבון וציפיה לפעם הבאה.

בעוד שנה, שנתיים, יפו תראה אחרת. את עג׳מי כבר גילו. רחוב הצדף, קדם, השחף והדולפין עברו מתיחת פנים, רחוב שערי ניקנור מתחדש, פרויקט  הW קורם עור וגידים, במבנה בית החולים הצרפתי וגם בבנין המשטרה, מלון בוטיק בהקמה. מתחם נוגה, בהרצה, ומתחת לפני השטח, גועשות הרוחות על גזילת האדמות. 
אני מתרפקת על העבר, נוהגת ומנווטת ברחובות הצרים, שלא נס ליחם, מתענגת על עיר מיוחדת , ורק מקווה, שהרוח המתחדשת לא תנשוב חזק מדי ביפו היפה והמרגשת.




Thursday, July 18, 2013

הכל עניין של הגדרה





אנחנו חיים ׳בעמק׳
ולישראל קוראים ׳הארץ׳,
משל, עד היום היא הארץ הנכספת.
כשעוברים לגור בארץ לצמיתות, ׳עולים׳,
כשנשארים כאן לפרק זמן ממושך, 
מסתכנים בהגדרה מביכה, ׳יורדים׳.
אבל בדרך יש עוד כמה שלבים ונסיבות מקלות.
אם עברת מטעם ארגון ממשלתי, זוהי ׳שליחות׳, 
אם לזמן לא ברור, ׳רילוקשיין',
כשמשתקעים, אנחנו ׳ישראלים לשעבר׳,
וכשמחליטים להישאר, עם הקלון וההחלטה, באה ההגדרה.

את אלו שהגיעו הנה, אי שם בשנות השבעים / שמונים,
אנחנו מכנים ׳דור המייסדים׳,
על אלו שזה מקרוב באו,
אנחנו רומזים, ׳רק ירדו מן האנייה...׳
(משל למייפלאור, מן בדיחה פרטית, לא ממש מצחיקה;-)
אלו שמביכים אותנו הם ׳שרוליקים',
ובעצם, אם להודות על האמת, 
כולנו ׳שרוליקים' במידת מה, לפחות בנשמה.
(הילד עזב את הארץ...אבל הארץ לעולם לא עוזבת אותנו...)

׳פרסי׳ הוא כינוי לכל מי שמוכר מוצרים מהארץ,
שכבר עברו זה מכבר, את תאריך תפוגתם ונמכרים עכשיו במחיר מופקע למדי.
הילדים שלי עוד מגדילים לעשות, והכינוי השגור בפיהם הוא, ׳פרסי, ערבי, מקסיקני׳,
ולא, אני לא הולכת לספר בדיחה עדתית לא מצחיקה... רק לבאר את הכינוי המורכב.
פרסי, יען כי מביא מוצרים מן הארץ (ראה הגדרה הנ״ל),  
ערבי, כי מוכר לבנה מהלבנט עם דגל לבנון נישא בגאון על האריזה.
מקסיקני, כי מוצאו במדינה השכנה,
אבל מבחינתו המעבר לאמריקה, הוא מושא שאיפותיו,
ולא, הוא לא עסוק בהגדרות ובקונפליקט, הוא מבסוט עד הגג.  
׳מלפפון פרסי׳, הוא פשוט מלפפון ישראלי, קטן,
שקצת קשה להשיגו כאן.

׳׳חזרו׳, ׳חוזרים׳, ׳נחזור׳, ׳יחזרו׳, 
הטיות של הפועל ח.ז.ר, בלשון מקומית מדוברת,
הכוונה לכל מי שעל אף מלכודת הדבש ומזג האוויר המושלם,
גמלה ההחלטה בליבו לשוב לארץ אבות.
תמיד תהיה הגרסה המדוברת: ׳ציונות, שייכות, ילדים, הורים מזדקנים ומשפחה׳,
וזאת הסמויה: ׳פיטורין, גירושין, בעיות או לחילופין הצלחה גדולה׳.
זאת ה'מדוברת׳ ארוגה היטב בסמויה, וגם אלה שעשו מעשה,
לא תמיד ידעו לבאר ולערוך את ההבחנה.
משעשע לשמוע, ינקותא, שנולדו בקליפורניה השמשית,
ומצהירים שהם ׳חוזרים׳.... אבל זה קורה חדשות לבקרים.
 
׳העיר׳, היא סן פרנסיסקו׳,
׳הפרבר׳, הוא העמק,
׳הביצה׳, היא הקהילה,
׳הבית׳, מושג מורכב.
הכל עניין של הגדרות,
 
בערך כך.

Thursday, July 11, 2013

עכו, מי לא היה פה

 
 
המלך תלמי, פאולוס, אספסינוס ויוליוס, סלג׳וקים, הצלבנים, הממלוכים, התורכים, הבריטים, אפילו נפוליאון חפש להכנס, ולא הסבירו לו פנים... כך שאחרי מצור בן חודשיים סב על עקבותיו הכובש המהולל והעיר הריעה לאל ג׳זאר, השליט האכזר.
וגם הגהות יהודית פרחה בין החומות, הרמב״ם התגורר בעיר חצי שנה, ר׳ יחיאל מפריז, ואפילו הרמב״ן כהן כאן כראש ישיבה, ר׳ חיים בן עטר ור׳ משה חיים לוצאטו.
העיר הזאת ידעה קרבות עקובים מדם, כובשים צמאי ניצחונות, וגם סיפורי אהבים, טלנובלות באות בימים. בין חומותיה פעלו בתי מרחצאות, חמאם תורכי, מסגדים, בתי כנסת, בתי הארחה, מוסדות חינוך, ישיבות, מנהרות סודיות, נמל פעיל, שווקים תוססים ומבצרים.
סיור בעכו של היום הוא קצת כמו מסע בזמן, וזה בדיוק הזמן, לחוויה אותנטית של עיר לבנט.
עכו חווה עדנה, מחד, עדיין מתקיים בה ׳וייב׳ של עיר לחופי המזרח התיכון, המואזין קורא בקול, המולת רחוב וריחות. ומאידך, כבר גילו אותה, חשפו את הסוד, וברחבי העיר, מתקיימות עבודות שיפוץ ושיחזור נמרצות. עזבו הכל, סעו לעכו עוד היום, בעוד שנה, שנתיים, לבטח ישתנו המראות, היא תהיה מצוחצחת, נקייה, בוטיקית ופלצנית... מרכז העיר יכונה בוודאי ׳מתחם׳, וסביר להניח, שגורלה כגורל יפו, נגזר ממש עכשיו, סיפור עם סוף ידוע מראש, אל תתמהמהו, סעו עוד היום.
  
שנה וחצי אני ׳מריירת' על "מלון האפנדי". קוראת בשקיקה על עבודות השחזור,  מתקנאה במי שהגיע לפתיחה. שתי אהבות גדולות שלי, שלובות יחדיו, אהבת ההיסטוריה וחדוות העיצוב. אני מתרגשת כשאני צועדת בסמטה ודלת ערבית מובילה אותי כמו בסיפורי ׳אלף לילה ולילה׳ לחוויה קסומה. מלון בוטיק, בסגנון המזרח, הכי יפה בארץ, אם לא בעולם.
אירוח בסגנון בני ערב, חם ועשיר לצד עיצוב מודרני ונקי. תקרות מאוירות, שנדלירים מרשימים, קשתות ענק, צופות לים, כוס יין לעת שקיעה על הגג, והתרווחות במערכת ישיבה נמוכה עם נוף לעיר העתיקה. מלון האפנדי, הוא שיחזור של שני בתי מידות מהתקופה העותומאנית, שנבנו על חורבות מהתקופה הביזנטית והצלבנית. אורי ירחמיאס, אותו האורי והפעם נטול בורי, דמות צבעונית, זקן לבן ולוק של נביא, זהה את הפוטנציאל התיירותי הטמון בעיר. הוא רכש את המבנים המוזנחים, ובעבודת שיחזור עם תשומת לב לפרטים, יצר מלון בוטיק מרהיב. ההיסטוריה מדברת מכתליו, והוא מעניק חוויה מענגת לאורחיו. רהיטים, שנבחרו בקפידה, ספרים מעוררי השראה, מטבח, חדר אוכל, ספא, כל שהנפש חשקה ועוד.
 
בערב אנחנו סועדים ב"אורי בורי", כן, אותו האורי, הפעם עם הבורי. ארוחת טעימות שכמוה לא ידעתי. מאכלי ים עשויים בקפידה, ריחות וטעמים, בסגנון ים תיכוני, שרימפסים, דגים וקינוחים שלא מהעולם הזה. אוכל משובח באווירה מאוד casual , לא פלצנית, לא מאיימת, טעימה ומעניינת. מדושני עונג, אנחנו פורשים ללילה מענג, רק כדי לשמוע לפנות בוקר חתול מילל ומואזין קורא. בוקר עולה על העיר העתיקה, ואנחנו יוצאים לטיול רגלי, אני לא רוצה להחמיץ אף אתר מאתריה של העיר המופלאה הזאת, שחומותיה ממתיקות סוד וקוראות לי לחוות היסטוריה. אני בונה יום סיור עשיר ומגוון, הכל קרוב בעיר הזאת, במרחק הליכה קצר. א׳ מתלונן, מקטר, ובאורח פלא, משתף פעולה.
כך שכשאנחנו מתייצבים ב'מנהרת הטמפלרים׳, פוגשים בשומר מנומנם, שמתקין עבורנו את מערכת האודיו.  המנהרה נחפרה במאה ה12, מנהרה תת קרקעית שחיברה בין ארמון הטמפלרים לנמל עכו. הטמפלרים, בני מסדרת צלבני, ׳אבירי ההיכל״ בעברית, היו אמונים על אוצרות היכל שלמה, וסיפורם הוא סיפור מעניין על תככים, הון ושלטון.

 
ביציאה, אני מתמקחת עם שומר אחר, ומבקשת הצצה לחאן אל עומדאן, הוא נענה לי בחיוך, וגם משיב באדיבות על שאלות וסקרנות. חצר מרובעת עם קשתות, מרהיבה ביופייה, שבנה אל ג׳זאר ב1784 לאורחי העיר. החאן, הוקם על חורבות מנזר מהתקופה הצלבנית, והוא כולל חצר גדולה מוקפת בשתי קומות של אכסדראות.  40 עמודי אבן גרניט, הקנו לחאן את שמו. כיום מתנהלת שם עבודת שיחזור קפדנית, בקרוב יהיה שם עוד מלון בוטיק.
אנחנו ממשיכים ומלווים את עכו, שמקיצה ליום חדש, בשעות בוקר מאוחרות, מהלכים על החומות, נעצרים לתמונה בנוף הים והמגדלור, מבקרים בנמל, מסניפים ריח מלוח של סירות דייגים וסוחרים. עצירה במסגד אל ג׳זאר והסבר מהשומר המעודכן.


סיור בשוק ובבזאר הטורקי, מזכרות, המולת רוכלים וריחות תבלין. אני מצטיידת במגשי עץ רקועים, שאפשר להגיש בהם בקלוואה ומיני מתיקה, ובפינג׳אן נחושת מעוטר לקפה שחור עשוי חזק. מתענגת על תחנות בדרך, "קפה באדר חאלד", "גבינות גלילי", "קוקושקה פרימיום", לצהריים קל, גלידת "בוזה" לקינוח קריר וצונן ביום שמש חם.
באולמות האבירים, עיני לא יודעות שובע, האולמות מרשימים, קירות האבן והקשתות. אנחנו מוצאים מפלט מהחום בצינת האולמות, מקשיבים להסברים, ועל אף, שפעמים רבות ביקרתי והדרכתי באתר, אני עדיין משתאה ומתלהבת לנוכח הבניה המפוארת.
 
עצירה בחמאם הטורקי והחיזיון האורקולי, היא חוויה מרנינה, שמחייה את העבר. חפירות ארכאולוגיות חשפו חמאם טורקי, מחיצות בד עם איורים, מלמדים על תרבות בית המרחץ, וחזיון אורקולי של שחקנים, שמספרים את סיפור המקום והעיר. כך מבלי משים, אנחנו עורכים הכנה לתחנה הבאה.

 גולת הכותרת של היום היא ללא ספק "חמאם גטאס".
אמיל בן העיר עכו, איש חם ומקסים, מספר על חיידק ׳בתי המרחץ׳ שתקף אותו כשהיה עלם צעיר, עת גדל בעיר. בילדותו, כך הוא מספר, לא היו בבתים מקלחות פרטיות, ובית המרחץ בעכו, היה מקום מפגש לרחצה, סיפורים ורכילות מקומית. מאז לקחו אותו החיים רחוק. הוא חי תקופה בירושלים ובקרית גת, אבל את עכו לא הצליח לעקור מליבו, גם לא את המשיכה הבלתי מוסברת, לחמאם ולבתי מרחץ. בכל מקום, בו ביקר בעולם, נשאו אותו רגליו, לבית המרחץ. כך, שכשנקרתה בידיו ההזדמנות, לרכוש ולשפץ את בית המרחץ העתיק שבעיר, הוא לא הסס. אבל בירוקרטיה, כמו בירוקרטיה, מתישה, סוף דבר, שהעניין לא התבצע.
בינתיים, כבר גמלה בליבו של אמיל ההחלטה, להקים בית מרחץ ויהי מה. הוא רכש בית עתיק, חפר בעדינות רק כדי לגלות, שמדובר במבנה מהתקופה הצלבנית, שיושב על שרידים ביזנטיים, כמו כל הארץ הזאת.... הוא שיפץ וחפר, בעדינות, שמחויבת בעבודת רסטורציה של מבנים מתקופה קדומה. כך, באהבה גדולה, תשוקה וחדוות עשיה, הוא בנה בית מרחץ, חמאם תורכי, כמו אותו אחד, שנהג לבלות בו עם אביו כנער צעיר. את בנו בכורו שלח ללמוד בלנות בטורקיה, והשאר היסטוריה. את "חמאם גטאס", העניק לאשתו היפה, כמתנת יומולדת... ואם זאת לא מחוות אהבה יפה? אז מה? 
את החמאם, סגרו לכבודנו. במשך שעתיים, קרצפו את גופינו על פלטת שיש חמה, חבטו בנו עלים, להמרצת הדם, משחו את גופינו בשמן, יצאנו משם, מחודשים, נמרצים, חלקים, יפים ומאוהבים. אמיל ואשתו חיכו לנו עם אבטיח צונן וקנקן תמרינד, כמנהג המקומיים.
שיחה עם הזוג המקסים הזה, על אהבה, משפחה וחדוות עשיה, הבהירה לנו יותר מכל, שכשמערבבים בפרויקט, תשוקה ומסירות, המציאות והתוצאות עולות על כל חלום ודמיון.
 

אי אפשר לעזוב את העיר בלי טעימה ב"אינדומלה", הגלידרייה של אורי בורי, ובלי לציין, שלא הספקנו את מוזיאון עולי הגרדום, כי א׳ קבל הרעלת היסטוריה ליום.

מאז אותם יומיים מופלאים, אני משדלת את כל סביבתי, להצפין לעכו לבילוי יומי, בניחוח של פעם אותנטי, צבעוני, מענג וחוויתי.


Thursday, July 4, 2013

גברת עם סלים

 
 
 

קוראים לה דלית, והיא חברתי הטובה, ונוסף על מעלותיה הרבות, היא מכירה לליבי, קוראת אותי כספר פתוח. וכך, כשאני מתארגנת לביקור מולדת, מתלבטת, מה עושים השנה, איך מחדשים חוויה, איך אוספים זיכרונות עם אהובים, היא מייעצת לי ליצור קשר עם דלית מקומית, דלית לביא. ׳אני לא מכירה אותה...׳, היא אומרת, ׳אבל נראה לי, שזה בדיוק מה שאת מחפשת....׳
 
אני פונה לדלית לביא, מספרת לה את שאהבה נפשי, והיא מצידה, ׳תופרת׳ לי סיור בוטיק. די מהר מתברר, שקורצנו מאותו חומר, שהמעגלים שלנו מתחברים, שכנראה הכרנו בגלגול קודם. וכך כמו הביטוי הידוע על משה, ׳ממשה עד משה, לא קם כמשה...׳ (בן עמרם והרמב״ם)  גם, ׳מדלית עד דלית, לא קמה כדלית'. 
דלית רוקמת עבורי בתשומת לב ומחשבה, מפגש מהנה עם פנינות השרון וחברותי הטובות.
 
אנחנו פוצחות בארוחת בוקר, אני מתבוננת סביבי ומתמלאת שמחה, מוקפת בנשים מקסימות ומעוררות השראה. כולן נשים ׳משכמן ומעלה׳, כמו שדלית קולטת בשנייה הראשונה. הן מעניינות, חכמות, ערכיות, חרוצות, יצירתיות, מצחיקות, אמהות נפלאות, רעיות מסורות, מפרגנות ויפות. והן שלי ליום מלא של חוויות.   
 
 
ארוחת בוקר מתנהלת בלוקשיין כמו מסרט, ׳זרים לפתן׳, בחנות פרחים, בלב כפר הס, שוכנת שכיית חמדה, מסעדה/ קפה/ מעדנייה.
אנחנו מקבלות מגש עם צלוחיות ומעמיסות מכל טוב, זיתים דפוקים, פלפלים מוחמצים, סלט סלק, חצילים, ריבות, סלט קישואים מוחמצים, שלל גבינות ונקניקים. בגט ריחני יוצא מתנור ומונח אחר כבוד על פלטת עץ למידותיו, חביתת עשבי תיבול וקפה הפוך חזק. השיחה קולחת, החיוכים רבים ואני, אני בעננים. אחר כך, לימי עם רעמת הג׳ינג׳ לוחשת לי באוזן ב׳לימית׳ מדוברת, ׳שרוני, תסכלי על הקופסאות הנהדרות, שאפשר למלא בגודיס, ולהביא כמתנה לאהובים....׳ ודלית מוסיפה, שהם עושים משלוחים. עכשיו, דלית מפנקת אותנו בסלים יפים במיוחד, מיוטה, והדפס עם הלוגו שלה. ׳שיהיה׳, היא אומרת ׳לקניות...׳, ואני כבר יודעת שאשוב מהיום הזה, כשידי מלאות.
 


 
התחנה השניה, היא הפתעה גדולה. זוג אמנים, היא תכשיטנית, הוא צלם. אנחנו מתחילות עם ׳עדילי׳, אמנית יוצרת עדיים (כשמה כן היא), שבעבודה קשה, כשרון ויצירתיות אין קץ, הצליחה להפוך את הממגורה העזובה במושב למקום קסום של השראה. אנחנו הולכות קצת לאיבוד כמו באליס בארץ הפלאות, מתלהבות וקונות. ויש שם הכל, סיכות לבנות, תכשיטים, בגוד, הנעלה, דברים לבית, הכל בכל בערבוביה הרמונית מעוררת התפעלות ושמחה. ועדילי, בסבלנות וחיוך, מספרת את סיפור המקום. תשומת הלב לפרטים מרשימה במיוחד, אני מתבוננת בעדילי, כשהיא אורזת עבורנו את התכשיטים, בצנצנות, בניר ממוחזר, אריזות נפלאות, שהן לכשעצמן בהחלט, מתנה ויצירה. 
 
 
חוצות דרך עפר קצרצרה ומתנחלות בסטודיו, אצל לובקה הצלם והאיש שלה. לובקה מרגש, בעצם ההתבוננות שלו על העולם. לא, הוא לא צלם חתונות, אלא צלם קונספט מהשורה הראשונה. ׳אני מנציח מציאות׳ הוא אומר, כי למציאות, יש נטיה להשתנות ומהר. אנחנו מתבוננות באלבומי הצילום של האמן, לומדות על עבודתו וכישרונו. לצד פיסול ויצירה בוינטאג׳, תיבות סדר, טלפונים ישנים, מחוררים, אנציקלופדיות באות בימים, ומכונות כתיבה, הופכים לרהיטים ויצירות אמנות, בכישרון רב. וכשעדילי, נכנסית לרגע לבשר, שסגרה את החנות לרגל ארוחת צהריים, ודג בתנור אוטוטו משחים, ומוכן....אני עוצרת לשאול, ׳מה? אתם גם בעניינים ארציים?׳, כן הם עונים עם חיוך כובש. וזהו, עכשיו, כולנו מתאהבות.
 
 
עכשיו, מילא אני, מתלהבת סדרתית שכמותי, אבל את החותמת הרשמית, קיבלו בני הזוג כשהמגזין Marie Claire, הקדיש להם כתבה צבעונית פרוסה על עמודים רבים, מלווה בצילומים מרהיבים מהחנות, הסטודיו והבית, כבוד.
משם ל׳הילה בר׳, שמסתבר שהיא מוסד. להילה יש חנות במרתף ביתה, היא מוכרת בגדי מעצבים, מוכרים יותר ומוכרים פחות, מכאן ומשם, נעלים, תכשיטים וכרטיסי ברכה משובבים של גרפיקאית מוכשרת במיוחד. להילה יש טעם משובח, היא ממליצה ומתאימה, ועוד מעניקה לנו הנחה קטנה. 
בקומה מעל, מיכל בן ישי. דלית שכנעה אותה לבוא עד לכאן להציג את מרכולתה. מיכל היא תכשיטנית, שעובדת עם זהב ואבנים יקרות, בעיצובים מרשימים וקוים נקיים. היא נעימה, מסבירת פנים, והתכשיטים שלה מרהיבים.
תיק הקניות, שקיבלנו מדלית, מתמלא, והתקציב ליום, מתאדה. אנחנו מצטיידות בסל עם טעם של פעם מקושט, מעשה ידיהם להתפעל של תושבי כפר עידוד. כל קניה של סל, היא תרומה לקהילה, שלא לדבר על הסלים הצבעוניים והשימושיים לקניות, לים או לעיתונים. מקסים! 
׳ביסייק׳, במושב אודים היא חוויה של בית נקי, מוטיבים של חוף, לבן, כחול וחאקי. טקסטיל לבית כמו גם מוצרי עץ, הדפסות מעניינות, והכל בכל, מעשה ידן של שתי מעצבות צעירות, שמאסו בעבודה עבור אחרים, והחליטו לעשות לביתן. החנות ממוקמת במושב אודים, בתוך קרון רכבת בא בימים. 
 
 

מסיבת פרידה מהיום הנפלא, אני עורכת עם רותי על כוס קפה במוסקט, חנות, קפה מסעדה, שאני אוהבת במיוחד. הבנות כבר פרשו, אישה אישה לילדיה, לביתה. ואני מצטערת על כל מי שהחמיצה את החוויה, לטובת עבודה ומיד מתגעגעת לחברותי האהובות, מעבר לים. מדלית אני נפרדת בחיבוק חם. ׳לא הספקנו את ׳חנן הגבן׳, היא אומרת, ראינו רק קצה הקצה של.... היא עורכת סיורים כאלה גם בתל אביב, בצפון השרון ובעמק חפר.

ואני, אני כבר התאהבתי באישה היפה, תכולת העיניים, ביום המקסים שתפרה עבורנו, במחשבה, בהקפדה, בעדינות, בחיוך בסבלנות.
׳אני רוצה להיות חברה שלך..׳, אני אומרת בסופו של יום ארוך, והיא ללא השהיה משיבה מיד, ׳התקבלת!׳