ענת

לא, אנחנו לא מכירות.

לא בנות משפחה, לא חברות.

אנחנו אפילו לא בנות אותו דור,

את בת דורה של אימי וחברותיה.

והשבוע, הופתעתי לגלות כמה המוות שלך הכה אותי בצער.

ידעתי שאת חולה, ידעתי שבחרת לא לעבור טיפולים,

ויחד עם זה הופתעתי, שהמוות התדפק על דלתך.

איכשהו, הייתי בטוחה שלך זה לא יקרה.

הייתי בטוחה שתבריחי אותו, את מר מוות,

כי את לא פחדת.

גדלתי על ׳זהו זה׳, כמו כל בני דורי, 

היו שם גידי, מוני, בראבא ודובל׳ה,

ואת היית מאחורי הקלעים,

בלי המניירות, ללא גינונים של כוכבים.

שנים, אני עוקבת אחריך מרחוק.

משתאה על זוגיות ברנז׳ה עמידה, על טיפוח משפחה.

נפעמת מאיך את אשת איש, תומכת ומכילה קריירה גדולה,

לצד עשיה מעוררת השראה משלך, מחזאית יוצרת, כותבת בחסד.

התאהבתי בך, בנועם הליכותייך, בלוק, שלא מתאמץ להצטייר צעיר,

בתספורת הקצרה, בשיער המאפיר, בביגוד הכל כך ישראלי,

במראה הנקי של you see what you get, 

בלי תחפושות ובלי הצגות,

בכנות כל כך אופיינית של אשת שמאל ערכית מאוד .

נדבקתי בחיידק התיאטרון, אי שם בתיכון.

זהבה המורה, הקפידה שנחזיק מנויים בכל תיאטרון רפרטוארי קים,

שנבקר בעכו בפסטיבל פעם בשנה, שנעלה הצגה משלנו בכל אביב.

זה היה די מזמן, כשהקאמרי היה במה שהיום ׳בית לסין׳

ובסוזן דלל, היה רק אולם אחד, ע׳ש ירון ירושלמי.

וכך, נכבשתי בג׳אנר, באווירה הקסומה של אולם חשוך,

תפאורה, תאורה, מוסיקה, תלבושות, איפור, שחקנים ומשחק.

הלב שלי עדיין פועם בסקרנות בשניה שלפני,

גם היום כולי נרגשת להיכנס לעולם אחר חי ונושם.

אבל התאהבתי בתיאטרון ישראלי מקורי בזכותך ובזכות עדנה מזי״א.

עד כדי כך, שאני מתקשה להיזכר, מי עשה את זה לפניכן.

׳ליזסטרטה׳, הייתה גאונית, אקטואלית ויצירתית.

הצלחת להפיח חיים במחזה בן אלפי שנים.

ה׳חברות הכי טובות׳ סיפרו את הסיפור שלי, של כולן, 

על מערכות יחסים של אהבה, קנאה, טינה, 

בין החברות הכי טובות בעולם.

׳או אלוהים׳ נגע בי ברגישות מכאיבה,

ושאל את השאלה שמטרידה את כולם, יש או אין בורא עולם,

ומה האחריות שלו ושלנו על מה שקורה כאן אם בכלל.

התגלגלתי מצחוק ב׳עקר בית׳ וגם חמלתי קצת על כל הגברים,

הקרייריסטים, המשועבדים לעבודה למיניהם, 

ששניה אחרי שנגמר להם, רוצים להתאבד.

ו׳במשפחה חמה׳, הבנתי למה התאהבתי בכתיבה שלך.

היא פשוט מחזירה אותי למי שאני.
בהומור, בשנינות, בחוכמה,
את מובילה אותנו ביד אמן לבית, למשפחה,

לפשטות, לישראליות, למכנה המשותף שלנו כחברה.

ואגב כך, בתיאור, בתיעוד, את, את יוצרת תרבות.

וכשראיתי את ׳סוף טוב׳, תהיתי אם יתכן כזה סיום.

אם אפשר להתמודד עם המחלה בלי פחד,

אם אפשר להסתכל למוות בעיניים.

אם יש אכן כזה דבר ׳סוף טוב׳,
זה תמיד נראה לי קצת אוקסימורון.

הוכחת שכן.

׳אני כותבת טרגדיות מנקודת מבט קומית׳,

אמרת פעם בראיון מתוקשר.

ואני חושבת לעצמי, שזוהי יותר משיטת כתיבה.

זוהי פילוסופית חיים ראויה להערצה,

זאת דרך התמודדות יוצאת מן הכלל, לבחור בהומור,

להסתכל על חצי הכוס המלאה.

 Always look on the bright side of life,

ניגנו אצלך בלוויה.

רק מחזאית בעלת שיעור קומה,

יכולה לביים באופטימיות כובשת,

פרידה מצערת מאישה כל כך מיוחדת.

ורק נחמץ ליבי, שלא אמרתי שבחייך בפנייך,

שלא כתבתי לך לפני שבוע, לפני חודש, לפני שנתיים.

אבל הצבעתי ברגליים, לא פספסתי אף הצגה,

וכשאני מצליחה לשים את ידי על מחזה בכריכה דקה,

אני רוכשת בשמחה, שישאר לי קצת מענת.

תחסרי לכולנו.
כותבת לך סתם אחת,

אחת העם.