המורה אהרון היה מטרידן, ואולי אפילו יותר מזה.
הוא חבש כיפה,
ומבט ערמומי ומחוייך, ליוה אותו לכל אשר הלך.
למזלי, הייתי מה שנקרא, late bloomer ,
כך שאיתי, הוא לא התעסק.
אבל עד היום, מעוררת בי בחילה,
המחשבה על מורה ו׳מחנך׳ בישראל,
שמטריד ילדות בכיתה ה׳.
נוגע, מתחכך, מביך, מעיר הערות על ניצני נשיות.
והבדיחות, שהחליף עם ההורים המלווים,
בטיולי בית הספר,
מעל ראשנו הקטנים,התמימים,
הלצות מיניות של עולם המבוגרים.
וקשר השתיקה והסלחנות,
שליוו את מעשיו האסורים,
צורבים בעלבון ומטרידים גם היום,
את מנוחתי.
בשבועות האחרונים,
בין שרון פורר האמיצה,
לצ׳יקי ארד הנאלח,
צללתי ל׳הסכמה׳.
הספר הזה, שגמעתי ביממה,
מייצר לאחרונה,
לא פחות מהקורונה עצמה,
סקנדל רבתי בצרפת.
שכן הוא מעלה שאלות מורכבות,
על טיבה של ההסכמה בין בגיר לקטין,
על נורמות וגיבורי ספרות,
על פערי תרבות,
ופערי הזמן,
על מה שבין חוק למוסר,
ועל השיפוטיות שלנו כבני אדם,
בראי הזמן והנפשות הפועלות במרחב.
״בסביבה שונה בתכלית, שבה האמנים לא מהלכים קסם באותה מידה,
דברים ודאי היו מתרחשים אחרת.
האדון היה מסתכן בכך שיישלח לכלא....”/ ההסכמה
בספר, חושפת ונסה ספרינגורה,
את הקשר החולני שליווה את התבגרותה,
כנערה בת שלוש עשרה וקצת,
עם הסופר המפורסם,
גבריאל מצנף, שהיה אז בן חמישים.
במקביל לעוד מערכות יחסים חולניות,
שקיים עם קטינות וקטינים,
בינהם ילדים צעירים בני עשר ואחד עשרה, מהפיליפינים.
מצנף תיעד את מערכת היחסים הזאת,
בחילופי מכתבים,
תוך שהוא מעודד את ונסה לכתוב ולהשיב.
במכתבים, השתמש מצנף גם לצרכים ספרותיים,
אבל בעיקר להוכיח את עיקרון ׳ההסכמה׳ במערכות היחסים.
הוא הוציא לאור רשימה ארוכה של ספרים,
בשבח הפדופיליה.
גבריאל מצנף היה בן בית בסלונים ספרותיים,
כיכב ברשימת סלבריטאי פריז,
זכה לפרסים יוקרתיים ואפילו למכתב הוקרה,
מכבוד מהנשיא מיטרן.
מערכות היחסים החולניות שלו,
היו ידועות לכלל הציבור,
הוא מעולם לא הסתירם,
הוא פירסם וכתב אותן שחור על גבי לבן.
הוא נחשב אורח כבוד ומרואיין פופולרי,
במיטב העיתונים, המגזינים ותוכניות האירוח.
בדיוק כמו אפשטיין וחבריו,
כמו אורי זוהר וחבורתו,
כמו דן בן אמוץ, כמו צ׳יקי ארד,
כמו איל גולן.
'לא אונס', כי אם יחסים בהסכמה.
כאילו, שילדים מבינים את טיבה,
כאילו, שאין כאן ניצול מרות,
פשיעה, פגיעה, התעללות.
״כל אותם אינטלקטואלים של השמאל הגנו בלהט על עמדות,
שהיום נראות לנו מזעזעות כל כך?
מדוע צידדו בהגמשת חוק העונשין החל על יחסי מין בין בגירים לקטינים,
או בביטול גיל ההסכמה...?”/ ההסכמה
ב1974 פרסם מצנף את סיפרו,
׳בני פחות מחמש עשרה׳,
בו סיפר על אהבתו לנערים ונערות,
׳תמימים, רעננים, ועדיין לא פגומים.…׳
ב1977 פרסם מצנף גילוי דעת עיתונאי,
׳בנוגע למשפט׳,
בו ביקש להגן מפני החוק, על גברים,
שקיימו יחסי מין עם קטינים,
(צעירים בני פחות מחמש עשרה.)
על המכתב, שביקש להמתיק את עונשם של הפדופילים,
הצטרפה פטיציה,
בצורת מכתב פתוח של שמונים אנשי רוח,
לשינוי החוק, המגדיר יחסי מין עם ילדים,
מתחת לגיל חמש עשרה, כפליליים.
רוצים לדעת מי חתום על המכתב המשוקץ הזה?
יושבים?
ז׳אן פול סארטר, סימון דה בובואר, ז’אק דרידה,
מישל פוקו, ז׳יל דלז, אנדרה גלוקסמן,
רולאן בארת, ואפילו פסיכיאטרית ילדים ידועה,
בשם פרנסאוז דולוטו.
גם אם זיהיתם, שם אחד מתוך הרשימה המרשימה,
זה עדיין מטריד ביותר.
מזכיר את מצעד הסלבריטאים לבתים של אפשטיין,
בין קלינטון לנסיך אנדרו, טראמפ,
והקשר התמוה עם ווקסנר הנדבן.
אם טרם צפיתם בדוקו הצהוב,
ממליצה בחום,
מספיק פרק אחד,
להבין שאין שם אף צדיק בסדום.
״…אלה פוריטנים שלא מבינים כלום.
הילדה שטוענת כי הוא אנס אותה היתה קורבן למניפולציות של קנאים.
זה היה בהסכמה, אין כל ספק....׳/ ההסכמה
ונסה ספרינגורה,
שכיכבה בספריו של מצנף,
כמוזה האירוטית שלו, הייתה בת שלוש עשרה,
כשהכירו, בארוחת ערב משפחתית.
כשהם מקיימים מערכת יחסים פומבית,
אליה היו מודעים כל המבוגרים בחייה,
כולל אמה, מוריה, רופאיה, בני משפחתה,
וחברי חוג הסילון הספרותי של צרפת.
אף אחד לא אמר מילה,
והעולם כולו שתק.
ספרינגורה, שמככבת בספריו של מצנף כV,
שילמה מחיר כבד מנשוא,
על היחסים ההרסניים האלה.
היא נפלה לסמים, נשרה מבית הספר,
אושפזה וחוותה משברים קשים.
היום, כעבור שנים ארוכות של שיקום,
והקמת משפחה, כשהיא אשת קריירה מרשימה,
מוציאה לאור מצליחה,
היא מוציאה מחשכת חדר המיטות של הפדופיל,
את האמת הערומה, בספרה ׳ההסכמה׳.
מצנף מכונה שם GM,
מן סגירת חשבון אישית קטנה.
לטעמי,
קטנה מידי.
אגב,
ונסה מכריזה, שהוצאת הספר,
היא לא כחלק מתנועת me too,
כי אם לדבריה, הספר נכתב,
מתוך ההבנה העמוקה על מצב הרגיש והמסוכן,
בו נתונים המתבגרים,
והחשש לילדיה שלה.
“לפתע מתקוממת אחת האורחות,
היא לבדה, נוכח ההרמוניה המושלמת,
ומתחילה להצליף בו בלשונה במלוא הבוטות. שמה דֶניז בּוֹמבַּרדיֶיה
והיא סופרת קנדית. היא מזועזעת מנוכחותו באולפן טלוויזיה של איש כה נתעב,
סוטה מין הידוע כאדם המגן על פדופיליה ואף מיישם אותה.
היא נוקבת בגילן של המאהבות המפורסמות של ג"מ ("ארבע־עשרה!")
ומוסיפה שבארצה, התנהגות חריגה כזאת לא היתה עולה על הדעת,
במקום שהיא באה ממנו אנשים מתקדמים יותר בכל הנוגע לזכויות של ילדים.
ומה עולה בגורלן של כל אותן בנות צעירות שהוא מתאר בספריו?
מישהו חשב פעם עליהן....?״/ ההסכמה
כאמור, איש לא אמר מילה,
למעט סופרת קנדית אחת אמיצה,
דניר בומברדייה,
שהעזה בתוכנית האירוח היוקרתית,
׳אפוסטרוף’, ב1990,
לקרוא תיגר על מצנף.
גילוי נאות,
כשסיימתי לקרוא את הספר בשקיקה,
צללתי באובססיביות לכל קטעי הטלוויזיה והארכיון,
חקרתי את כל הכתבות וכל הראיונות.
ונדהמתי.
בומברדייה הייתה היחידה.
באומץ רב, בשידור חי, הישוותה את מצנף,
בהיותו סופר מפורסם המשתמש במעמדו,
לפדופיל, המפתה בסוכריות ילדות קטנות.
היא, אגב, שילמה מחיר מקצועי כבד ביותר,
על שצעקה, ׳הסופר הוא עירום...’,
במקרה הזה, תרתי משמע.
בין מחאות הסטודנטים בראשות דני האדום,
והקריאה לחירות מינית,
לגבריאל מצנף ומקרון,
נשיא צרפת, שנישא למורתו,
(גם שם הייתה מערכת יחסים בין מורה לתלמיד,
לטעמי, מאוד בעייתית)
הספר נוגע ברוח התרבות הצרפתית,
האוירה הרווחת בשנות השבעים,
ושורשיה במהפכה הצרפתית וזכויות האזרח.
הוא מעורר שאלות בדבר ערך החירות
כערך מקודש בחברה.
אצלי,
הוא בעיקר חיזק את חשיבות החינוך
לחשיבה ביקורתית.
״נראה כי בשנות השבעים, בשם השחרור מכבלי המוסר והמהפכה המינית,
אנשים ראו לעצמם חובה להגן על התענגותם החופשית של כל הגופים,
אי לכך, מניע של מיניות צעירה, נחשבה לחלק מהדיכוי החברתי,
ותחימת המיניות בין אנשים בני אותה קבוצת גיל,
אינה אלא צורה של הפרדה.
מאבק נגד כליאת התשוקות, נגד כל דיכוי שהוא, אלה הסיסמאות של אותם ימים,
מבלי שאיש ימצא לנכון להטיל דופי בכך,
למעט מאמינים אדוקים ואי אלו ערכאות ריאקציונריות.
סחף, ועיוורון שכמעט כל החותמים,
על העצומות הללו עתידים להתנצל עליו לימים.”/ ההסכמה
סוף סיפור.
המורה אהרון,
פוטר, למיטב זיכרוני.
או אולי ׳היתפוטר׳,
בטח הודו לו, ואיחלו לו,
הצלחה בהמשך דרכו,
וכמו פרי רקוב, מבאיש,
הוא המשיך לבית הספר הבא,
ובהצלחה יתירה,
חיבל ופגע שוב ושוב בנפשות תמימות.
רק כעבור שנים שמעתי שנעצר,
ואיני יודעת מה עלה בגורלו או בגורלן.
