נבואת זעם, נחמה ומזון לנשמה

השבוע, ימלאו חודש ימים לגמילה הגדולה,

רק עכשיו, אני מבינה כמה אנחנו בני האדם,

אלופים בלסבך את החיים,

ממציאים תחליפים למה שלא באמת צריך,

מייצרים רעש רקע גדול שאמור לפצות על הריק.

בחודש האחרון, הספקתי ה מ ו ן,

למדתי שכשאני כאן ועכשיו, מפוקסת ובעניין,

אני מספיקה, אני משיגה, 
והכי חשוב אני מבסוטה.

הבנתי, שאני לא לבד בסיפור הגמילה,

ושמאז שנגמלתי, אני ממש לא לבד.

אני הכי מחוברת לעצמי, לאהובים עלי,

לחברים ולמשפחה,

למי שבאמת חשוב,

למה שאני באמת צריכה,

וכן, ככה זה גם עם חזרה בתשובה,

או בשאלה, הפכתי מטיפה,

איתכם הסליחה.

אז מה היה לי בשבוע שהיה?
או מה עשה לי את השבוע, ואיך את כל הטוב הזה,
אני מפזרת לכל עבר?

הרי לכם ניצוצות של אור ושל מחשבה.

חברים קבלו בפוסט שבועי יחיד,
נבואת זעם אחת (ספר),
ארוחה שהיא כולה נחמה, 
ותערוכה (בעצם שתיים) שהיא מזון לנשמה.

כמובן, שכולם רשאים להשתמש,
בין אם נגמלו ובין אם לא;-)

להגיב, לשתף ולחזור להיפגש,

ביום חמישי הבא, יש....!

נבואת זעם,
(או ליתר דיוק, ספר מומלץ),
'השלישי'/ ישי שריד

הוא אמיץ האיש הזה, הבן של, זה שכתב את אחד הספרים הכי מטרידים ומרתקים שקראתי לאחרונה. ולא, לא נשבתי מיד בקסמיו, זאת בהחלט לא 'אהבה ממבט ראשון....', לקח לי זמן. 'השלישי', הוא חזון אפוקליפטי על חורבן בית שלישי, שנכתב בגאונות, בידענות, בעיוורון, בפיכחון, בנאיביות, בפיקחות,

בנסיון להרעיד את אמות הסיפים,
את אמות המוסר, 
אותנו. 

ישי שריד כתב את האחד הספרים הכי מיוחדים בספרות הישראלית, והוא מיטיב לעשות זאת גם באופן תכני וגם בסגנון הספרותי.

הספר מתאר את עלייתו וחורבנו של בית המקדש השלישי, מנקודת מבטו של יהונתן בן יהועז, בנו הפיסח והנכה של המלך, שר הצבא והכהן הגדול, יהועז. מזכיר לכם משהוא?
לי הוא הזכיר את אלכסנדר ינאי וגם את הפוליטיקאים שלנו היום, מאחדים סמכויות מתמכרים לכסף ושררה, מרוממים עצמם מעם, נוהגים בארץ כבשלהם, והחוק לא חל עליהם. 

יהונתן, הנצר הנכה למשפחת המלכות,  כותב בשבי כשהוא חבול ופצוע, הוא מעלה את סיפור החורבן, את דברי ימיו, את ימי בית המקדש השלישי. ׳נולדתי בשנה השלישית לגאולה...׳ הוא מספר, ומיד אני שמה על ראשי את כובע היסטוריונית, וחושבת לעצמי על הפירודיזציה, על תחילתה של תקופה, על הספירה הנוצרית, היהודית וזאת של בית שלישי. סיפורו של יהונתן רוקד על ציר הרצף הכרונולוגי, מדלג קדימה ואחורה, עכשיו ומרמז על הבאות.
על ציר הזמן, עומדות שתי מלחמות הרסניות וביניהן, תקופת גאולה קצרה.

האירוע הראשון מכונה, ׳האידוי הגדול׳, מרמז על הפצצה הגרעינית, מלחמת גוג ומגוג, שהחריבה את ערי החוף, תל אביב, הבורגנות והחילוניות נמחו מעל פני האדמה, והפכו לפליטים, אבק אדם.

אחר כך באה ההתגלות והגאולה, יהועז בונה את בית המקדש השלישי ותחילתה של תקופת הפולחן הדתי והקרבת הקורבנות במקדש, ולסיום, דעיכתו וחורבנו של המקדש, עוד מלחמת חורמה של העמלקים עלינו, שוב תבוסה כואבת  ואסון לעם היהודי.

ביד אמן, משרטט שריד סיפור בלשון קדושה, בלשון מקראית, שמככבים בו, מלך כריזמטי, שר צבא, כהן גדול, הכהנים, הלויים, השכינה, האל, אומות העולם והעמלקים. יש בו בסיפור טוב ורע, עשה ואל תעשה, והם דיכוטומיים ונחרצים, ויחד עם זאת הם מעלים שאלות נוקבות על ׳הרשות נתונה..׳ על הבחירה, על יצר האדם, האם הוא טוב או רע מנעוריו?
מחשבות על נאמנות, על אמונה, על צדק, על ערכים, על חברות ומשפחה, על הקונפליקט התמידי שבין בחירה/ דמוקרטיה ודת.
לקרבנות, מקום מרכזי בסיפור, וההקבלה המתבקשת היא לקורבן שגובה הארץ שלנו, ושאלת השאלות שעולה מן השורות, האם יש ברירה?

הספר מתכתב בגאוניות עם ההסטוריה של העם היהודי, וגם עם ההווה שלו. יש בו התייחסות לחלומות הביעותים שלנו, לנבואות הזעם של הנביאים. יש מאחוריו סאב טקסט מרשים של תולדות העם היהודי, התנ״ך של התלמוד והמשנה, של האגדה והדרש, יש בו רמיזות למבשרי הציונות, לחילוניות, למלחמת העולם השניה, לשואה, לתקומה, לעקדת יצחק, ׳תנורו של עכנאי׳, חטא דוד ובת שבע. כל אלו לצד יחסי התפוצה והמרכז הרוחני, הפילנטרופיה היהודית והאיום בחרם על ישראל, מלחמת אחים, כתות וזרמים משיחיים, יש אפילו, תינוק שאומץ והובאה לו מינקת כמו משה, ונקרא שמו  ׳יגאל״ ומי יודע אולי הוא עוד יגאל את עם ישראל, וחוזר חלילה. 

אני קוראת את הספר עם תחושת אי נוחות, מן הרגשה מוזרה שכבר היינו כבר כאן, בדיוק כאן, ממש, שעמדנו כאומה וכתפוצה בכל הצמתים, שנבחנו כבר בכל המבחנים, ושוב נכשלנו.
ואולי נבואת הזעם הגדולה ניתנה בתיאורים המצמררים והמפורטים על הקרבת הקורבנות (שכמעט הפכו אותי צמחונית....) ואולי, באלוהים הלכוד במקדש, שעל אף שמשביעים את רעבונו בקורבנות חיות ואדם (החיילים שנשלחים לקרב) אינו בא על צרכיו.

המסר הוא מאיים ומפחיד, אל לנו לקדש את המקום, (תרתי משמע), יש לקדש את החיים. 

חובת קריאה, אם כי לא פשוטה.

תערוכה לנשמה 
(או ליתר דיוק, שתיים במחיר אחד....)
bouquet of art
איך יודעים שהגיע האביב? בודקים היטב את קטלוג התערוכות של ה De Young, מחפשים את bouquet of art, או במילים אחרות, תערוכת הפרחים, מזמינים כרטיסים ומתענגים.
(אגב, אורך התערוכה, רק שבעה ימים, ומומלץ להגיע בימים הראשונים).

התערוכה הזאת מפליאה אותי בכל שנה מחדש, היא מזמנת חוויה אסתטית יוצאת מן הכלל של צבע, צורה, של קומפוזיציה ופרספקטיבה. עשרות סידורי פרחים בשלל צבעים וזנים מתכתבים עם אמנות המוזיאון ומפיקים חוויה על חושית של אסתטיקה וסטייל.
יש בסידורי הפרחים מן עומק, שמאפשר התבוננות אחרת על היצירה. בין הפרחים לאמנות מתקיים איזה דיאלוג עדין שבין נפלאות הטבע ליצירתיות האדם, מן מימד נסתר שבין גאוניות הבריאה לדמיון בר השראה. בכל שנה מחדש, אני יוצאת משם, כשליבי עולה על גדותיו, בניחוח אביב, בשמחה עיצובית.
בכל שנה, אני עושה בדיוק אותו דבר, רצה משם לקנות זר צבעוניים, וליבי מלא שיר.
וטיפ מפנקסה של מעצבת, כדאי גם כדאי לאגור מיכלי פח, צינצנות זכוכית, ספלי תה  סבתאיים משוק הפישפשים, קומקומי תה עתיקים וכאלה מכסף, ולהתחיל להעניק תשורת פרחים הכי אישית והכי מלבבת.

Oscar De La Rente

אין על תערוכות האופנה של הDe Young, יש בהן תמיד משהו גרנדיוזי, מעולם דמיוני שכולו פאר מוגזם.

שורות, שורות של דוגמניות בובות, בשלל עיצובים של גאון האופנה, כולן שדופות, ענוגות, יפהפיות, עוטות על גופן שמלות נשף מרהיבות.
שלל צבעים מקשטים את החלל, אדום בוהק, כחול רויאל, צבע פנינה, תכלת מלכותית, אפרפר מתחכם, זהב בוהק, שחור קלאסי ורדרד בתולי, לבן טהור. שלל עיצובים נוצצים למרחקים, מחוכים, סטרפלס, גזרות צמודות ורחבות, נשפכות ומינימליסטיות, מהמערב, מהמזרח הרחוק, מעולם העסקים, מהחוף הכחול.  
אין ספור בדים וטקסטורות, שיפון וטאפט, משי וריקמה, וגולת הכותרת, התצוגה של שמלות האיימי והאוסקר, לצד הקרנת הסרט, היישר מארכיוני הוליווד. 

אנחנו נעצרות שם לדקות ארוכות,
׳תגידי׳ אני שואלת את בת', ׳איזו היית בוחרת לאוסקר השנה?׳

והיא לא מתבלבלת ומיד יורה, ׳את האפורה כמובן....ואת?׳ ,

׳אני הייתי הולכת על השחורה, לו רק היית משאילה לי איזה חמישה שישה אינצ׳ים מהגובה שלך....׳

חגיגה לא רק לכל אישה, לאמא ולבת,
למתבגרות, לחמות, לחברות, וגם לגברים, חובבי שיק וסטייל,

ים של השראה הישר לנשמה,
לא ללכת, לרוץ!

מזון לנשמה
(או ליתר דיוק)
סדנת בישול/ איילת נוחי

ובכן, זה לא סוד שא׳ מכור על מוס השוקולד של איילת, ולא רק על הקינוחים, מספיק שאגיד ׳איילת תכין, הכינה, בישלה או אפתה...׳ והוא ימצא את עצמו הכי קרוב לשולחן.

התמזל מזלי והייתה לי פעמיים איילת בשבוע אחד.
פעם ראשונה, בזכות חברה יקרה, שהזמינה קבוצת נשים איכותית לסדנת בישול ביתית. ובפעם השניה, בזכות איילת, האחת והיחידה, שכבר לפני חודש הכריזה שאנחנו מוזמנים לארוחת שבת לבבית וחמה. 

כשאני מתייצבת לסדנת הבישול אחרי סבב נשיקות ובאיחור לא אופנתי, אני פוצחת בהצהרת כוונות, ׳חברות, באתי לאכול, לא לסכם ולא לרשום.....׳ 
אני מתבוננת באיילת מהופנטת, כמה מנות היא מלהטטת, שפית כלבבי, בלי פינפונים, בלי רוח ובלי צלצולים, נותנת ׳טיפים׳ לעצלנים, איך אפשר לקצר תהליכים. ואולי מה ששובה את ליבי הכי, שהיא מבשלת כמו אצלנו בעדה, כמו ממה, כמו אמא שלי, כמו דודה ג׳ילברט, איך שמרגיש לפי התחושה.
היא מרימה מנות גורמה אנינות מוגשות בסטייל איילתי מינמלי ונוצץ.

כעבור שלושה ימים, עת שקעה השמש בערוב יום השישי, אני נתקפת געגועים. הריח הבוקע מן הבית, נישא ברוח, מעיר זכרונות, מעורר ערגונות (כל הזכויות שמורות למאיר:-). בקיץ האחרון למדתי מחגית אברון, שיש לתופעה אפילו שם, 'אפקט פרוסט', כמו בסרט 'רטטווי'. אני מיד אומרת לאיילת, "ניחוח מטבחה של אמא שלי בערב שבת..."
אינספור מנות עומדות על האי במטבח, בשר אדמדם, לזניה נפלאה, סלט מסולק עם גבינות עיזים, דג כזה, ועוד מזה וגם מזה, בשפע ונדיבות, השולחן ערוך בחגיגיות וסטייל, בעידון, שאין כזה דבר.
לילדים, היא מסדרת שולחן מליגה אחרת, עם אוכל עבורם, כזה שילדים טורפים. וחכו, חכו, טרם הגענו לקינוחים.... קרם ברולה, שניצרב במקום, קרמבל תפוחים ופירורים, מוס השוקולד הידוע, בראוניז׳ ופירות, בבקה שוקולד וכזאת עם קינמון...! הכל בכלים קטנטנים, אישיים שקופים וגם לבנים במגשים נפלאים.... אני מתעלפת. 

עכשיו, נסתרות דרכי האל,
ולפני שנלטשות אלי עיניים מקנאות,
גילוי קצר ונאות.
לצערי כי רב, לא אכלתי דבר בשתי הארוחות....
בראשונה, לא הספקתי כי נחפזתי לאירוע אחר,
ובשניה, תקפה אותי מגרנה משביתת תיאבון.
וכך, כמעט ונשארתי עם חצי תאוותי בידי,
אבל איילת, כמו איילת,
ציידה אותי במשלוח מנות לי ולבנות,
ובאדיבותה הרבה, הואילה לחלוק אתכם מתכון.

לזניה דלורית של איילת
מצרכים:
4 כוסות דלורית
1/2 בצל
50 גרם חמאה
חבילת לזניה מוכנה לאפייה
חצי כוס שמנת מתוקה
טימין
פלפל שחור גרוס
מלח
צ'ילי
הוראות הכנה:
1. במחבת קטנה, יש לטגן את החמאה, הבצל, המלח הפלפל והצ'ילי, כשהבצל מזהיב, להוסיף את השמנת המתוקה, לבשל על חום נמוך כעשר דקות.
מוכן? מצוין....יש לעביר למיקסר לבלילה יותר עדינה.
2. את הדלורית יש לבשל כעשר דקות בתיבול של המלח הפלפל והצ'ילי, מוכן למיקסר.
(איילת מודיעה שאפשר לחסוך את שטיפת המיקסר בין לבין, במילא בבטן הכל מתערבב:-)
3. בתבנית אפייה יש לפזר מעט מהשמנת, עלי לזניה, רסק כתום, שמנת וחוזר חלילה, לפחות כארבע פעמים.
4. לסיום, יש לשפוך על הכל את השמנת ולהוסיף גבינת פרמזן.
5. אפייה של כחצי שעה בתנור (כשהתבנית מכוסה בניר אלומיניום), 
בחום של 400F שזה בערך 180C,
כעבור חצי שעה, להוריד את הכיסוי, לעוד עשר דקות הזהבה.
זהו חברים, עם יד על הלב,
זה ממש לרמתי, 
בקטנה, טעים ומרשים.