אני יושבת אחרי המפגש עם יערה שחורי, ב״שעת ספרות״, עם עיניים קצת מצועפות, מסדירה נשימה, ומנסה להבין מה בדיוק התרחש הרגע.
הוואטסאפ שלי לא מפסיק לזמזם בהתראות נכנסות ותגובות נרגשות והמייל שלי, עמוס וכמעט קורס.
אני יודעת היטב היכן ״דיוקן עצמי של אמי״ נגע בי, עכשיו אני מבינה, איך הספר הזה, נגע בכל קוראיו.
ספר קטן כל כך בממדיו,
אבל הסאגה שהוא נושא בתוכו,
וההדים, שהוא משאיר אחריו גדולים כל כך.
הוא נוגע באימהות ובבנות,
במורכבות העדינה של הקשר,
במחלת נפש ובטראומה בין־דורית,
בשואה ובמה שעובר מדור לדור גם בלי מילים,
בזיכרון, באשמה, בקנאה, באובדן, בסליחה,
ובעיקר בכמיהה האנושית העמוקה לתיקון ולקרבה.
כשהתכוננתי למפגש,
גיליתי, שהמשימה הקשה ביותר,
היא דווקא,
לברור.
היו כל כך הרבה רשימות חמות, ראיונות, מאמרים וביקורות ספרותיות שנכתבו על הספר,
שראה אור ממש לאחרונה,
וכל כך הרבה שבילים שרציתי ללכת בהם.
חזרתי שוב ושוב אל הספר עצמו,
חיפשתי עוד משפט, עוד דימוי,
עוד פרט קטן שפותח עולם שלם.
רציתי לשאול את יערה הכול.
האם זה ספר על מחלת נפש או דווקא על הסכנה שבהפיכת אדם שלם לאבחנה?
למה היה לה חשוב כל כך שאנחנו, הקוראים/ות,
נאהב את אמה?
מה עושה לילדה הידיעה,
שהיא צריכה להגן על אמה מפני הכאב שלה עצמה? ומה קורה כשאותה ילדה גדלה,
ואולי מסוגלת להביט לאחור בעיניים אחרות?
שאלתי אותה על המשפט שנשאר איתי,
״חשוב לי שתאהבו את אמי״.
על הרצון שנראה כמעט בלתי אפשרי,
לספר את האמת, גם את המקומות הקשים והלא מחמיאים, ובכל זאת להגן על אמא,
ולאפשר לנו לראות אישה שלמה.
רבקל'ה, רבקה, ריבקה, ריקי.
אישה מצחיקה וכואבת, אוהבת ומקנאה, פוגעת ונפגעת, אמא ובת, אישה שנשאה בתוכה את מה שיערה תיארה כ״פצצה מתקתקת״
ובכל זאת התאמצה במשך שנים להיות אמא לשתי בנותיה.
דיברנו על המשפט המצמרר: ״היינו שלושה אנשים סובלים בבית אחד״, ועל האפשרות להביט בילדות מחדש, לא כדי למחוק את הכאב של הילדה שהייתי, אלא אולי כדי להוסיף אליו את נקודת המבט של המבוגרת שאני היום.
שאלתי על מחילה ועל השלמה,
על תיקון, ועל הדברים שאין להם באמת שם.
שאלתי על הספר שנכתב במשך שנה
ואבד עם המחשב באוקטובר 2023,
ועל ההחלטה האמיצה לא לשחזר אותו
אלא להתחיל מחדש.
דיברנו על אובדן בתוך אובדן.
על 7 באוקטובר, ששינה באחת את הפרספקטיבה על האבל הפרטי. על הדור השני והשלישי לשואה ועל טראומות שממשיכות לפעום במשפחה,
שנים אחרי שמי שחווה אותן כבר איננו.
שאלתי גם על קסנדרה,
שלה, ולכל אחיותיה מוקדש הספר,
אותה נביאה מיתולוגית,
שנידונה לדעת את האמת ולומר אותה,
אך לא לזכות באמון.
מי הן הקסנדרות של המשפחה הזאת?
האם רבקה הייתה קסנדרה?
האם הנשים שקדמו לה? האם יערה עצמה?
ואולי כתיבה היא לפעמים האפשרות המאוחרת שלנו סוף־סוף להאמין למי שלא האמינו לה בזמן.
ויערה ענתה, כפי שיערה כותבת ומדברת,
בשפה נוגה וחשופה, כנה עד עומק הלב,
משכילה וגבוהה ובה בעת ארצית ואנושית,
חכמה, רגישה ועשירת דימויים.
יש בה, ביערה,
יכולת נדירה לדבר על הדברים הקשים ביותר
בלי להשטיח אותם ובלי לפתור אותם עבורנו.
היא אינה מציעה תשובות פשוטות,
במקום, שבו החיים עצמם אינם פשוטים.
ובתוך כל השאלות הגדולות האלה,
נשאר איתי דווקא משהו קטן ופשוט,
שעליו יערה דיברה: מגע.
אנחנו נולדים לתוכו וזקוקים לו כדי להיקשר לילדים שלנו, אבל לפעמים שוכחים, שגם כשההורים שלנו מזדקנים, הם עדיין זקוקים לו. ליד. לחיבוק. למילה טובה. לחום של גוף אנושי אחר.
אולי בסופו של דבר,
אחרי כל התיאוריות על טראומה, מחלה, סליחה ותיקון, נשאר הדבר הבסיסי ביותר, להיות קרובים.
ובסוף, שאלתי את יערה,
"אחרי כל המחקר, הזיכרונות, המסמכים, החפצים, הסודות והכתיבה, מי הייתה רבקה?"
אם נוציא לרגע את המחלה, את השואה,
את הטראומה ואת נסיבות מותה,
מי הייתה האישה הזאת?
ואולי זה הדבר,
שאני לוקחת איתי מהמפגש הזה.
הניסיון לראות אדם מעבר למה שקרה לו.
לראות את אמא,
לא רק דרך מה שלא יכלה לתת,
אלא גם דרך המאמץ האדיר שלה לתת.
להחזיק יחד כאב וחמלה,
פגיעה ואהבה, אמת ורוך.
ואולי גם לזכור,
למי מאיתנו שעוד יכולה,
שיש שאלות, שכדאי לשאול עכשיו,
יש יד, שכדאי להחזיק עכשיו,
ויש חיבוקת שלא צריך לחכות איתו.
אם הגעתם/ן עד לכאן,
והתחילה להתגנב אליכם תחושת פומו קלה,
(בצדק רב:-)
אל תחמיצו את המפגש הבא.
שלישי 8.9.26
