,בין ׳על חתולים׳ למוסינזונים

דברים ששמרתי בבטן. 

נעורים בעיר לחוף ים,

ילדת תנועת נוער,

עם קוקו, שלמדתי להניף לצדדים,

כאילו בנון שלאנט, 

ובאין מתכוון אבל הכי, הכי כן,

עת שרצתי, דילגתי לקן. 

חולצה כחולה, 

שעלתה אז על כל העדיים,

וגם על שדי, שהנצו ניצנים, 

ושרוך אדום, שסימל את מעמד הפועלים.

אני זוכרת את הלב שלי הולם בחוזקה,

בקילומטר האחרון, שעשיתי בריצה,

(הקן שכן בשכונת רמת יוסף, 

שכונה קשה, סוג של East Palo Alto של כאן),

ופחדתי. ממש כך, 

מהסוטה המתערטל,

ומהנרקומן שאיים,

ש׳ישרוף את המועדון׳,

ותאמינו לו, 

הוא היה שורף….

ובכן,

אני זוכרת את הלב שלי הולם בחוזקה,

בקילומטר האחרון, 

שעשיתי בריצה,

שומעת את הלמות התופים של

׳הרועה הקטנה’ או ׳הורה ממטרה׳,

והרגליים שלי נושאות אותי הישר למעגל,

כמה אהבתי אז ריקודי עם. 

חלקנו אז ביננו, 

בחבורת הבנות, 

ספרון קטנטן,

הוא רץ ביננו, 

עובר מדליה לרויטל,

נח אצל רונית ויהודית, 

ומשם פוקד את יפעת, מלי, רוית וענת, 

ושוב חוזר חלילה למיכל, סיגל ויעלי, 

ונעצר אצל צפי ועינת, שהיו by far,  

הכי יפות בעולם.  

היה זה ‘דברים שצריכים לעבור’, 

של ורד מוסנזון.

שידעה לכתוב במילים פשוטות,

את השאלות הפילוסופיות,

שליוו אותנו, באותם הימים,

אני מאוהבת? הוא גם?

יכול להיות שאני מאוהבת, 

ביותר מאחד? 

ואולי אותו אני אוהבת אחרת? 

ומה זאת בכלל אהבה? 

רואים עלי, שנפגעתי? 

רואים שנשברתי לרסיסים?

(עלי רואים הכל, עד היום…) 

לצד ה׳עץ הנדיב׳, ה׳חתיכה החסרה׳, 

ה׳נסיך הקטן׳

ו׳השחף׳, 

ליד יהונתן גפן ויונתו הלבנה,

ודן בן אמוץ, 

היה הספר של מוסינזון,

בולט בבוסריותו, 

ובמשב רוחו הרענן,

כמוני, 

כמו כולנו.

יכולתי לצטט ממנו, 

לעצמי, לאהוב נעורי,

לחניכים ולחניכות שלי,

ובכל פעם, 

מצאתי בקריאתו, משהו אחר,

שנסתר מעיני בקריאה הראשונה.

ואז, כמו שהגיח אל חיי, 

כך הוא נשכח,

לגמרי. 

ארבעה עשורים חלפו מאז, 

ואין לי מושג לאן נעלם.

עד שפגשתי את ה׳מוסינזונים׳, 

של ורד מוסנזון. 

והבנתי, 

והלב זוכר, 

ואני מכירה אותה,

מגלגול אחר. 

המוסינזונים, 

מספר את קורות משפחתה,

משפחה מורכבת, 

כפי שהיא בעצמה מעידה ואומרת. 

הסיפור הוא הסיפור של סבה,

זליג זומר אשר מוסנזון. 

איש אחד, ארבע שמות, 

שלוש נשים, 

שלושה בנים שזכו לחיים, 

ושם משפחה, 

שכותבים במגוון אופנים. 

זהו סיפור, 

שראשיתו במעשה חלוצי, פמיניסטי,

ובמהלכו, ארץ זבת חלב ודבש, 

ועוקץ,

מוכת מחלות ואסונות. 

לצד רוח של התחדשות וציונות,

גאולת אדמות, התעוררות לאומית,

ותחיית השפה העברית,

אח… השפה עברית,

יש בו כאב. 

הרבה ממנו. 

ורד כותבת על שתי דבורות,

ומציינת לטובה גם את דבורתה, 

(שלישית בכוורת), 

דבורה עומר אחותה הבכורה,

(וסופרת הילדים האהובה עלי)

והיא, היא, 

שדחקה בה להוציא את הספרון ההוא,

יש בו קנאת סופרים וקנאת אחים,

והיא מרבה חוכמה ומפריחה שממה,

ובין כל אלה,

החיים, 

במלוא עוצמתם. 

בעוד שבועיים אארח את ורד מוסנזון בשעת ספרות,

הסלון הספרותי והבינלאומי שלי,

שמסב לי, כל כך הרבה אושר. 

בינתיים,

אני ממליצה לכם,

להכיר מקרוב את המשפחה הנהדרת הזאת,

ולבוא מוכנים. 

המלצת צפיה, 

׳גשם בעיניים׳, סרטו של רון עומר, 

שזכה בפרס אופיר.

וכמובן, המוסינזונים. 

לא חייבים להכין שיעורים:-)

כן, חייבים להירשם,

ולפתוח מסך, ראש ולב. 

כל הפרטים כאן.

להרשמה למפגש המוסינזונים

* שימו לב, בארה"ב כבר נהיה בשעון קיץ,

בישראל עוד לא...

ולכן יום שלישי 10.3.26

TLV 20:00

SF 11:00

NY 14:00

כמעט שש אחרי המלחמה

המולדת, עוד מלקקת את פצעיה. 

האסון,  

עוד מהדהד, בכל קרן רחוב.

בתוך שאון העיר הגדולה,

בכיכר דיזנגוף,

שהפכה, למרחב שכול והנצחה. 

לכיכר החטופים, 

אני חושבת לעצמי,

יקראו כך לעד. 

הכתם הזה אסור שיימחה,

לעולם. 

מחפירות הרכבת הקלה,

עולה סחי של חולדות וריקבון,

תמונת ראי, 

למה שנחשף עתה, 

שחיתות, מחדל וחידלון. 

כל מדבקה וכל תמונה,

מפלחת לי את הלב. 

ועדיין, 

אני יודעת,

יהיה טוב. 

חייב להיות. 

ובישראל, 

כמו רק בישראל,

פוגשים, 

חטופה אהובה בהליכת שקיעה,

מקבלים תזכורת כואבת,

לצער, לאובדן, להחמצה. 

כל אלו נוכחים, 

עדיין ממש כאן. 

ולצד, הטרגדיה,

החיים, נמשכים במלוא עוצמתם. 

יש תקווה, 

בדמות אנשים יפים, התגייסות ועשיה.

אני יוצאת מבית יגאל אלון,

ופוגשת בכנס מכיניסטים,

וחושבת לעצמי, 

ציונות 2026 קווים לדמותה,

איזה נוער, ככה נראים חלוצים,

שבאו לתקן את השבר,

וכמה הם צעירים/ות, יפים/ות וכמה,

כמה נאיביות ואופטימיות יש בפניהם/ן. 

והעם היהודי, 

מתרחב במולדת וגם בתפוצה,

החברים שלי התחילו לעשות נכדים ונכדות,

וזה משמח אותי עד מאוד. 

הביקורים בארץ,

בשנתיים וחצי האחרונות היו מורכבים,

השכול, שפשה בכולם ובכל,

עם הדאגה לחטופים,

בתוך תהומות האבל, 

ולצד עניינים פרטיים של בריאות ומשפחה,

מצאתי אותי משתבללת, 

מצטמצמת,

כבר פחות מכריזה על בואי,

לא מבלה, לא מבזבזת,

ופחות ופחות נפגשת. 

במידה רבה,

החיים המשיכו ונעצרו גם יחד,

אצל כולנו.

והפעם, 

פיניתי בדוחק מקום,

פתחתי צוהר בלו״ז,

והתחלתי במסע שיקום פרטי משלי,

נסיון להתחיל ולפגוש פנים אל פנים,

את כל השותפים/ות מהחמ״לים של המלחמה,

את הסופרים/ות שמסייעים/ות לי להפיץ,

ספרות עברית בעולם,

ואת נשות הרוח והנשמה, 

שגייסתי למצוות, המהממות,

אלו, שעולות באמצע הלילה שעון ישראל,

למפגשים עם ניצולי שואה בעמק. 

נפגשתי להודות, להתחבק, לקבל השראה,

לרקום עוד תוכניות בין המולדת לתפוצה,

להרבות טוב ולייצר עוד חיבורים,

שהם, כל כך אנחנו, 

עוצמת העם היהודי. 

מזמן, מזמן , 

שלא פרסמתי כאן, רשימת המלצות למולדת. 

בעידן הבינה המלאכותית והאינסטוש,

נדמה שאין בזה צורך.

אבל בשם התרבות, התקווה ורוח האדם,

אני חוזרת למנהג ישן,

ומפרסמת רשימה טובה,

שמתקיימים בה בו זמנית,  

כאב לצד תקווה. 

מקווה שתיפול על עיניים רואות, 

ושתסייע לתמוך בתרבות ובאמנות ישראלית.

תערוכות

חפץ מעבר- בטרמינל העיצוב בבת ים,  

מיזם, שמפיח חיים בחפצים, שמתו ביום הנורא ההוא, ומתעד את החיים ואת מה שאבד.  

יוזמה מופלאה של חבורת נשים איכותית בהנהגת, טל הלפרין, וביניהן, אוריין צ׳פלין חברתי, שברגישות אין קץ, כתבה את הסיפורים, 

הפיחה רוח והשמיע את קול השכול. 

התערוכה ננעלה לקהל, החפצים הוחזרו למשפחות, אבל ניתן ללמוד על המיזם ברשתות.

מוזיאון ארץ ישראל, מוז”א- 'עדות מקומית',  בסימן השנה האחרונה, שהיא עדות מצערת ומצמררת, אבל מסמך היסטורי ואמנותי חשוב מאין כמוהו.  

מוזיאון תל אביב- שתי תערוכות שבו את ליבי, המיצג האורקולי, שמתעד את הלך הרוח של התצפיתניות עוד הרבה לפני השבעה באוקטובר, ומזמן מחשבה עמוקה על שליחות ומגדר, ובמיוחד, על זחיחות, זלזול, ובעיקר, על מה שלא נאמר. ואמנות בגרמניה בין שתי מלחמות עולם, וואוו. 

דורין פרנקפורט במוזיאון אשדוד- הצדעה לאופנה ישראלית, ברת קיימא, לאופנאית, פורצת דרך, עם אמירה ברורה, לתיקון חברתי, לציונות, לחגיגה של נוסטלגיה ואופנה, במוזיאון שהוא הפתעה גדולה. 

בית יגאל אלון- שמנוהל בידיים האוהבות ובלב הרחב של דני זמיר, הוא בית גם למפגשים טובים ומקרבים בין אנשים וכעת, גם בית לאמנות. 

לכו לראות את 'בעין הסערה׳, מיצב חדש בגלריה הספירלית, מסע מרפא סביב שכול וכינרת.  

מוזיאון העיצוב בחולון- גיבורות, 

אומנם ראיתי כבר בקיץ האחרון, והרבה כבר נכתב על התערוכה הנהדרת הזאת, ועל יערה קידר,  שיצרה שפה חדשה, כזאת, שמחברת בין אופנה ישראלית לאמנות להמונים. 

אבל גם ביחס לתערוכות האופנה הגדולות בעולם בהם נכחתי בפריז, בלונדון, בטוקיו ובסן פרנסיסקו, התערוכה הזאת, זורחת ובולטת לטובה. התערוכה בשילוב עם ההרצאה של יערה, היא אחת המתנות-חוויות, המועדפת עלי השנה. 

בית ליבלינג-  סיור פרטי עם גילת בלום (גם חברה וגם משפחה וגם אמנית וארכיטקטית על חלל!) על עבודתה, 'גן שתי וערב'.

אריגה בקנה מידה אדריכלי, מחווה למאה שנים לגדס, ולתוכנית עיר הגנים של תל אביב. 

אני מתרגשת ומתרשמת מאוד, מהעבודה המיוחדת הזאת, גן ורטיקלי, מחומרים סינתטיים ועם זאת כל כך חי ומחבר ונושם, בין החוץ לפנים, שכבות של תנועה ומבט. 

העבודה היא חלק מהתערוכה ‘חי צומח עיר׳, בבית ליבלינג. הבניין לשימור, היפה הזה, שרד מתקפה איראנית והוא חזק, 

מחובר לעבר, 

יוצר ומתחדש, 

כמו תל אביב, 

כמו הישראלים. 

הגלריה של יערה קליין ימין, אמנית מחוננת, שחקנית נשמה ובעלת גלריה מהממת ביפו, 

שם מוצגות העבודות המרשימות של יערה, מסבחות ענק, מחווה לאמהות משפחות האומנה.

ולצידן, תערוכה של אמנית מתחילה ומבטיחה בשם מיקה רוטלוי, התערוכה נקראית ׳אור בקופסא׳ ועוסקת בעיבוד שכול על שלביו וגווניו. הגלריה מארחת בשיגרה, אירועי תרבות ואמנות, ואני כבר יודעת, שעוד אשוב. 

הופעות

דודו תסה וריף כהן, שהזכירו לי שמוסיקה עברית, עדיין חיה, בועטת, מתפתחת, מקפיצה ומחברת כל כך יפה, מזרח ומערב. 

הכבש השישה עשר, שלקחו את הקהל לימי התום, וניגנו על נימי נשמתנו, ודיוויד הבטיח, שיהיה טוב.  

חברים שרים איינשטיין, מאיר אריאל ושלום חנוך, פחות מהוקצע, אבל קולות נפלאים, והשירים, השירים, לא נס ליחם לעולם!  

יומולדת לרחל שפירא המשוררת, 

מיקה עינב ונתן סלור, שרים כשרחל, בת קיבוץ שפיים, מספרת על שירה והשראה, על ציונות ועל תקווה, זאת הייתה זכות גדולה! 

יושבת לצד אמא שלי, עם הבנות, שלושה דורות, נזכרות באבא ודומעות.

ETTY עיבוד קולנועי ל'שמיים שבתוכי' של אתי הילסום. הקולנוע הקטנטן, מלא עד אפס מקום, ליצירה העל זמנית של חגי לוי, 

תודה שירלי. 

ארוחות

ג׳וז ודניאל בני ציון 

לימוזין רמת ישי 

פועה יפו  

פבלה אשדוד 

טבע

הליכות חוף, אינסוף, 

ונסיעה מרחיבת לב לרונית, 

בין הצפון הפורח, 

הכנרת המנצנצת למרחקים, 

מתרוקנת ומבקשת רחמים,

לצד השקיעות הכי יפות בעולם, 

ישראל היא בית מחבק וחם.

עדיין מחכים לרני גואילי שישוב,

עד החטוף האחרון!

ולממשלת החורבן,

שתקח אחריות. 

מתנצלת, שלא הספקתי לפגוש את כל מי שאני אוהבת, 

זה היה קצר ועמוס בהזדמנות,

להיות שוב משפחה באותה היבשת והמדינה,

וזמן יקר מפז עם אמא שלי האהובה.

מבטיחה להמשיך ולתקן ולהשתדל, 

גם בביקור הבא.

אפשר לפגוש אותי בשעת ספרות,

ביום שני הקרוב 2.2 עם יעל טבת קלגסבלד,

וסיפרה, '"השמש לא מעניינת אותי"

ההרשמה לשעת ספרות 'השמש לא מעניינת אותי', כאן

ומפגש שעת ספרות לחודש מרץ,

ביום שלישי 10.3,

עם ורד מוסנזון על סיפרה, 'המוסינזונים'.

ההרשמה לשעת ספרות, 'המוסינזונים', כאן