התפילה של גיורא

השבוע, תסלחו לי, 

לא יכולה לכתוב.

צער כבד אחז בי עם הידיעה על החיל ההרוג הראשון,

מועקה גדולה וכאב בימים האחרונים,

כשהבנתי שמדובר ברבים, בחיילים הרוגים.

ההכרה, שאין מוצא, שהמבצע, המלחמה הזאת,

הכרחית לבטחון המולדת ואזרחיה.

איך קמים עלינו לכלותינו, מבטן האדמה, מהאוויר והים.

וגרוע מכך, שאף אחד לא יכול להבטיח לילדתי הקטנה,

שזאת תהיה המלחמה האחרונה.

שנחיה על חרבנו כל החיים, כל הזמן.

תחושה כבדה, שכבר היינו בדיוק בסרט הזה,

ואכזבה מהצד השני, שהביא את זה על עמו,

שעולל כך לעמי שלי.

קצתי בפרשנויות, 

באותן התמונות המרצדות על המסך הלוך ושוב,

בוויכוח בין שמאל לימין,

מאסתי בתוכניות ׳מעגל׳ דביקות,

במניפסטים המתלהמים ברשתות החברתיות,

וקטונתי, ונאלמתי דום.

אבל אז, ריצדה לי הודעה מגיורא בפיד,

זה היה שיר.

גיורא פישר היה קולגה שלי בתיכון איזורי באר טוביה,

בן מושב אביגדור, רפתן, איש חינוך ומורה לתנ״ך.

גיורא לימד מקרא תוך כדי בחינה, התרסה וביקורת.

בנימה מתבדחת, באיזה ציניות מתחכמת,

הוא לימד את תלמידיו לשאול שאלות,

ולא אחת נקלע לוויכוחים נוקבים.

במבצע ׳חומת מגן׳, שכל גיורא את בנו מרום,

מרום היה ילד יפה תואר, קסם של ילד.

רק שירתו של גיורא פישר,

חודרת בימים אלה את ליבי, 

היא נוגעת, מרגשת, כנה ואמיתית.

במינמליסטיות, בדיוק,

בהיותה שירה ארצישראלית,

כל כך לא מתנשאת ולא יומרנית, 

שירה עכשווית, שעוסקת כל כך בפשטות,

כמעט בבוטות, בעניינים מורכבים.
ענייני דיומא, עיר, כפר, משפחה, אהבה,
נגיעות תנ״ך, חיים בשיריו.

שני ספרים פירסם גיורא,

׳אחרי זה׳ ו׳צירי חיים׳

אחד כבר אצלי על המדף,

השני בדרך.

תפילה/ גיורא פישר

מִי יִתֵּן

וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן

מְבֻלְבָּל.

אִם אָז אֶשְׁאַל:

לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר?

אַל תֹּאמְרוּ:

אֲבָל, הוּא נָפַל

לִפְנֵי הֲמוֹן זְמָן.

אִמְרוּ:

הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל

וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר.