'עיר של נשים'

או 'מה היית עושה' ?

הספר הזה תופס אותי בקרביים, 

אני מעיזה לעשות מה שלא עשיתי בעשור האחרון,

שולחת את הבנות לבית הספר באיזה בוקר גשום,
מבטלת פגישה,

חוזרת למיטה וחובקת אותו חזק.

מה הייתי עושה לו הייתי סיגריד, בברלין של 1943? 

מה הייתי עושה לו הייתי אריקה? אגון? 

מה הייתי עושה לו הייתי כל אחת מהדמויות?

ואולי שאלת השאלות, 
מה הייתי עושה לו הייתי אני, שרון?

ומה אני עושה היום?

דיוויד גילהם אורג בידי אומן,
את הריקמה העדינה של חיינו.
ריקמה סבוכה של ניגודים והשלמה,
עולים מן הרומן ומשחקים שם בתיחכום רב.
טוב ורע, אנושיות וחמלה,

בוגדנות ונאמנות, 
דיכוי וחופש,

הטוב הוא לא כזה טוב,
הרע אינו מוחלט, 
ובסוף היום כולנו בני תמותה, 

מונעים באופן כל כך שונה, yet כל כך דומה.

אני מתמסרת לספר בנשימה אחת,

עוצרת את נשמתי לא אחת,

ומשחררת מדי פעם אנחת רווחה.

אני קוראת אותו וחושבת בליבי, What If?

מהרהרת בשאלות מוסריות ונעלות, 
ויחד עם זה כל כך פשוטות.
גילהם בגאונות מתעתע בקוראיו,
שעה שהוא 'מעגל' את דמויותיו,
כך בערמומיות, הוא מוליך אותנו למלכודת.
למלכודת הפשטנית של השיפוטיות,
של התבנית הידועה מראש. 
הרבה סודות עולים מן האוב, חיים כפולים נחשפים,
כל מה שנדמה לך שידעת, הוא רק פיסת מידע,
חלקיק סיפור, תמונה לא בהירה,
שמעורבבים בה שקר ואמת יחדיו.
גילהם מותח את הגבולות האנושיים,
ותוך כדי כך מחדד כאומר,
כולנו אנשים, כולנו אשמים.

הספר לוקח אותי בדמיוני כמה שנים אחר כך,
המקום: מחנה פליטים בגרמניה.
הזמן: אחרי המלחמה הארורה ההיא.
שני ניצולים מן התופת,
השחקנים הראשיים של סיפור חיי.
אני רואה את סבתי הפולנייה היפה,

עם עצמות לחייה הגבוהות, עיניה הבהירות, אפה הסולד,
ארוזה במעיל צמר אפור ודהוי, 

דובקת בסבא שלי, איש יקר,
טוב לב ואופטימיסט נצחי,
קטן מימדים אך גדול מהחיים.

שניהם מצולקים, רזים, אודים עשנים,

שניהם חסרי כל, פגועים, אבודים,
והיא הרה.

האם התאהבה בו? האם חשקה בו?

אולי היה זה ׳כרטיס כניסה׳ לחיים שפויים,
'בריחה' מהצער, מהשכול, מהתופת,
מהזיכרון המכביד של שני ילדיה המתים,
מהאיש שלה?

והוא, האם אי פעם באמת אהב אותה?
האם בסתר ליבו,
לא קיווה שאלמנתו תופיע בדרך נס,
תבליח מעולם המתים,
נושאת על ידיה את ילדיהם?
קצת כמו אגון ואנה וייס?

באופן כמעט בלתי נתפס,

בתוך כל שאלות הפילוסופיה, המוסר,

הקו השביר שבין האסור למותר,

מתנהלים חיים, נורמליים או אבנורמליים, 

של מערכות יחסים, של אהבות, של תשוקות, חברות,

של תרבות, אוכל, שתיה, סקס, הורים, ילדים, משפחה,

כל החומרים הארציים מהם עשויים החיים.

אני קוראת את הספר בסקרנות, ברעבתנות,

לא מניחה אותו מהיד,

אני קוראת את הספר בתשוקה, בשקיקה,

וחושבת לעצמי, שגם היום בתוך הנורמליות לכאורה של ימנו,
מתרחשת שואה, שלא לומר, 'שואות',

ואיפה אני? ומה עשיתי? 

ואיך שתקתי,

ואיך שתקנו כולנו, 
ודבקנו בחיים,

ואיך תשפוט אותנו ההיסטוריה בעוד אי אילו שנים.

לא נוח לי לדבר על ישראל

כשאילן, מקרין את הקליפ של אביב גפן, ׳עורי עור׳, 

במסגרת תוכנית Israel For Reel,

(כן, כן, פרסומת סמויה לאילן ולתוכנית, 
עוד תוכנית נהדרת מבית היוצר של ה ICC@JCC)

כל הגוף שלי כבר חידודין חידודין.

לא נוח לי עם האמריקאים שיושבים איתי בחדר,

כאילו כיבסתי בפניהם את בגדי,
כאילו עמדתי בפניהם, עירומה, חשופה,
נתפשתי בקלקלה.

אני נבוכה ומתכווצת במקום,
ורק מחכה שייגמר כבר,
והקליפ פתאום נראה כל כך ארוך.
ככל שהשיר מתקדם,
והתמונות קשות,
מתוך האי נוחות ומבוכה,
מבליחה בי מחשבה,
ואז היא מתיישבת, תובנה,
אמת כואבת,
שהיא, איך לומר,
די מורכבת.
לא נוח לי לדבר על ישראל.
נקודה.


לא נוח לי לדבר על ישראל עם ישראלים
כי אני כבר לא שם די הרבה שנים,
כי אני לא נושאת בנטל החיים,
כי הילדים שלי לא נושאים בנטל הבטחוני.
כי אני חיה בנוחות, ברווחה, במרחב בטוח יחסית ומוגן,
בעמק יפה וירוק, בשלווה יחסית, הרחק משם.
כי אני לא חרדה תמידית, לא עצבנית, לא על הקצה.
כי איפשהו במשוואה,
אנחנו כבר לא אוכלים מאותו המסטינג,
ואני לא סוחבת את העגלה,
לא נשארתי לשמור עליה מפני עצמה.
אני לא מדברת על ישראל עם ישראלים,
זה לא נעים להשבית שמחת חברים ומפגש,
איזה זכות יש לאורח לבקר את המארח?
ומה הטעם? מה בכלל כבר ייצא מכזאת שיחה?
אבל אפילו מעבר לשאלת הלגטימציה שיש לי או אין לי,
או הקונפליקט והויכוח, שעלול שיח כזה להצית,
יש כאב.
יושבת שם תחושה קשה של מועקה, אכזבה וכאב,
אצלי, אצלם, אצלנו,
אז אני 'עוקפת' את הנושא,
ובוחרת לדבר על דבר אופטימי ואחר.
'ספרו לי דברים טובים....',
אני אומרת,
'מה שלום הילדים?'


לא נוח לי לדבר על ישראל עם יהודים.
כי זה 'החלום ושיברו',
כי מה נהיה מארץ 'זבת חלב ודבש'.
כי הם נושאים אלינו עיניים,
צברים, יפי הבלורית, חלוצים, קצת חצופים,
יצירתיים, יזמים, ערכיים, ציוניים.
אני דור שלישי לניצולי שואה,
בת למשפחה שכולה,
אני ישראלית, רהוטת שפה,
נאלמת דום לנוכח המצב.
מה אומר להם?
שפעם היינו "אור לתפוצה"?
איך אסביר שיח מתלהם גזעני? 
איך 'מדבררים' את 'הערבים נוהרים לקלפיות...'?
איך אגיד להם שרוצחי משפחת דוואבשה עשו את זה בשם היהדות? 
מי בכלל רוצה להשתייך לכזאת דת?
אז אולי רק אגיד שמדובר בזרם קיצוני במיוחד?
בואו נודה על האמת, 
מבחינה דמוגרפית, זה גם לא ממש מדויק.
איך אסביר להם פערים ומצוקה, בארץ 'זבת חלב ודבש'?
מה אומר על חינוך בסגנון 'חדר'  ל'עם הספר' במאה העשרים ואחת?
לספר או לספר על אלימות גואה?
להסביר איך את דעתי? לקשר בין האלימות לכיבוש?
הכיבוש משחית.
לדבר על היחס לזקנים? לניצולי שואה?
על הגזענות שפושה בכל? על האתיופים?
על אוכלוסיות חלשות?
לספר על החברים שלי שאיבדו תיקווה?
על כל האנשים היצירתיים, החכמים, החרוצים,
שלא מצליחים להתקיים ב'אומת הסטארטאפ'?
אז אני שותקת,
אני מתחמקת,
מקסימום אומרת בקול ענות חלושה,
ש'וויז' ו'סודה סטרים', הן המצאות ישראליות,
'המוח היהודי ממציא לנו פטנטים'.
נחמד לא? ועוברת לנושא הבא.


לא נוח לי לדבר על ישראל עם אמריקאים או עם זרים.
כי איפה מתחילים מבחינה היסטורית?
בבית המקדש הראשון? במלכות בית חשמונאי?
בחורבן? בגלות? בקונגרס? בעלייה ראשונה?
או אולי בשואה? זה תמיד פורט הכי טוב על הנימים,
ונותן לגיטמציה כמעט להכל, נכון?
מה לספר להם על מלחמת העצמאות? על ששת הימים? 
להזכיר או לא להזכיר את בעיית הפליטים?
להסביר איך לדעתי, אנחנו הולדנו את ה'עם הפלישתנאי'?
איך מכניסים את זה באופן 'נונשלנטי', לא מכביד,
איך 'משגררים' מדינה, שאין לי דבר וחצי דבר,
עם מדיניות הפנים והחוץ שלה.
איך מבודדים את המדינה מהנהגתה?
איך מסבירים שישראל היא כל כך הרבה יותר מעוד פיגוע דקירה,
שהיא נס, מיזם, פאר היצירה?
אז אני שוב מזפזפת לאחור,
וזורקת את השיחה, לפיגוע בפריז השנה,
ומסבירה באריכות, שכבר מזמן הטרור הוא לא רק נחלתה של מדינת ישראל הצעירה,
ושכל העולם המערבי, הליברלי, מתמודד עם צרה חדשה,
מלחמת דת, בסגנון מסעות הצלב של אז.
הנה שוב הזזתי את הזרקור מהעניין.


רוצים לדעת איפה הכי נוח לי לדבר על ישראל?
בבית, במשפחה חובקת.
למה?
כי השיח הוא מכבד, מכיל, אוהב ודואג,
כי יש לי תפקיד אחראי ומחנך,
כי נוח לי לחבר בין העובדות לדיעות,
כי אני מאמינה גדולה בזהות ברורה,
ב'דע מניין באת ולאן אתה הולך', 
בהשכלה, בהסברה.

עכשיו, אני מנסה לברר עם עצמי,
וגם עם העולם המקביל,
איך אני משתמשת בדיוק באותם כלים,
לדבר על ישראל,
גם כשלא נוח לי וכשלא ממש מתאים.
כי אם לא אני, אז מי ידבר על ישראל? 
מי שמשמיץ? 
שקורא חרמות על המולדת שלי?
ובעודי כותבת את אלו המילים,
אני כבר יודעת,
לא נוח לי לדבר על ישראל,
עם ישראלים, עם יהודים, עם זרים.
אבל אני רוצה,
אני צריכה,
זאת אני.

מנאפה באהבה

Or 

Art & Wine

מי שלא ראה אותי מסתערת על יעד תיירותי,

לא ראה שמחת מוצ׳לארוסית מימיו.

אגב, על אף ההתברגנות והחיבה לאורבניות גרידא, 

יש בי עדיין חדווה, סקרנות והתלהבות עד בלי די.

אני מיד נכנסית לתזזית, מפעילה את כל הקשרים,

האתרים, הבלוגרים, החברים המקומיים,

ובונה ימים עמוסים לעיפה,

בחוויות מגוונות מהשורה הראשונה.

לא פלא איפוא, שא׳ מתלונן דרך קבע,

שחייבים חופשה מהחופשה....

׳בעולם הבא, יהיה לנו מספיק זמן למנוחה׳, אני מפטירה, 

ואז מוסיפה בחצי חיוך שובב, ׳אם תבחר בי שוב...׳,

ומיד מזנקת לכבוש את היעד הבא.

הפעם הראשונה, 

היא תמיד מסע כומתה,

אני ׳בלתי נסבלת׳ בהגדרה.

אחר כך, אני כבר ממש נינוחה,

ובערים, בהן אני מרגישה בבית,

(תל אביב, פריז, ניו יורק, SF)

אם יורשה לי להעיד על עצמי,

די כיף איתי.

כך, שכשהוא ׳גונב׳ אותי לנאפה ללילה האחרון של השנה,

אין ממני מבסוטה, מכירה היטב, 
מ כ י ר ה, 

זה יהיה הכי נינוח, הכי בקטנה.

אבל מסתבר, שגם ׳נינוח׳ בהגדרתי,

הוא לגמרי ׳תזיזיתי׳ ב׳שרונית.

ובכן עשרים וארבע שעות בנאפה למתקדמים עם קוצים,

מה עושים?

The Hess Collection 

שוב המתכון המנצח של אמנות ויין,

אלא שכאן, האמנות היא משהו מיוחד, יוצא מן הכלל.

והיין, איך לומר, נחמד.

אוסף מגוון של עבודת אוצרות מרשימה,

צילומי ענק, פסלים, עבודות מעלים, כן, כן מעלי אקליפטוס,

שמשחקים משחק מתוחכם עם אור וצל,
מכונת כתיבה שמעלה במקום מילים, אש,

אמנות וידאו, ציורי שמן מרהיבים ופיסול סביבתי.

טעימות יין בתוספת מנות ׳ביס׳ מפונפנות של השף האנין,

בתיאום מראש, כמו גם סיור מודרך בגלריה.

הכל מתנקז, כמו בכל מקום באמריקה, לחנות יינות ומזכרות.

אם הגעתם לנאפה, אתם ממש רוצים לעצור פה! 

Auberge de Soleil 

המלון, ספא, מסעדה, 

נכנסו כבר מזמן לספרי הבוטיק של המקומות הכי יפים בעולם.

א׳ הפעיל את קסמי המקום, לפני אי אילו שנים,

כנשק סודי במסע השכנוע ׳קליפורניה על פני ניו יורק׳,

המעמד מחייב, והמחיר מאוד יקר ודי מבאס, 

א ב ל,

אפשר להנות מהמקום במחיר ארוחה או ספא,

על בסיס מקום פנוי, 

גן פסלים חינני בנוף אלוהי,

וארוחת בוקר משקיפה אל המרחבים.

Silvadero Trail

נהנים מכמה קילומטרים בודדים,

במסלול הליכה בעוד עמק יפה בין כרמים ושדות,

שוטפים את העיניים במרחבי נוף עד אינסוף,

גפנים משתרגות, יקבים מעוצבים,

אדריכלות נהדרת, מזמינה ומשכרת.

כבר עשינו בעבר את אותו המסלול באופניים,

ואני תמיד נדהמת לגלות, איך דברים שרואים משם,

לא רואים מפה.

במילים אחרות, נאפה נפלאה גם לצעידה!

 Caymus Winery

לא מתיימרת להבין ביינות, כבר הודעתי לא אחת,

קבל עם ובלוג, שכוס יין אדום, תמיד אותי מהנה,

ולא, החיך שלי כנראה לא מתוחכמת דיה.

יש לי בדיחה קבועה, כשי׳, חבר אספן מביא לנו יין,

אני מבקשת אותו, לשים בתחתית מדבקה עגולה וסימלית, 

שאזכור, שהיין הזה שווה, ואני צריכה בעת שתייתו להנות יותר.

מזל שהתברכתי בחברים מביני יין ועניין,

שממליצים בחום על היקב כאן.

אנחנו מתכבדים בטעימה אנינה,

בסיפורים על המשפחה,

לידנו טועמים משפחת יננים ממיורקה, ספרד,

ואני מרגישה כמו בסצינה של סרט של אלמודובר,

אנחנו עוזבים הלומי יין ועם ארגז מפואר.


Aerena Gallery, St Helena

עבודת אוצרות גאונית, 
מצריכה חשיבה מאוד יצירתית,
כשנכנסים פנימה לגלריה,
יש לי תחושה שאני מזהה חלק מהעבודות,
האוצרת מאשרת, 'נכון',
הן מככבות בAuberge ובYountville השכנה,
בבית אבן מקסים עם חצר פסלים מתוקה.
ספר ענק של אנני ליבוביץ', 
שאני ממש מתפתה לקחת איתי, 
צילומים מרהיבים, פסלי ברונזה מרשימים,
ומיני תערוכה של 'פופ ארט',
'?How deep is your love'

Yountville
V Marketplace
מחבבת במיוחד את Yountville העיירה,
השופינג הוא בעיקר כזה,
שרק מסתכלים ולא קונים שום דבר,
אבל  Napa Style, יוצא מזה הכלל,
שם אפשר למצוא את מיטב התוצרת,
 שמן זית וחומץ בלסמי אנין,
אפשר לגנוב טוסט פניני קטן, 
ולשבת למטה בגינה המרנינה.
ולקינוח, פשוט ללכת בעקבות הריח,
Kollar Chocolates,
לעמוד מהופנטים מול חלון הראווה,
ולראות איך עושים אותם,
אחד, אחד, ומגישים למכירה,
בקופסאות מהודרות, כמו היו אבני חן,
מעולם קסום אחר. 

Bouchon

אין מצב, שאני מזדמנת לשכונה,

ולא מתיישבת לאכול כאן ארוחה הגונה.

זה תמיד מתחיל באפי, לחם פריך, 

שזה עתה יצא מן התנור,

וממשיך למולים שוחים ברוטב וכוס יין,

או לסלמון ורדרד על מצע עדשים.

ואין מי שיעמוד בדרכי,

בהסתערות על המאפייה השכנה,

גם כאן אני חווה התעלות והגרגרנות גדולה.


לא הספקנו לעצור אבל בהחלט היה בתוכנית,
לעצור, לסיבוב הצטיידות ב
Oxbow Public Market

שוק אוכל, שיש בו הכל מכל,
והמון תוצרת מקומית, איכותית,

ולפעמים גם סדנאות מקסימות.

למוזיאון, di Rosa,

אחרנו להגיע, בגלל המארגנת המפוזרת,

שהכניסה לנווט, כתובת אחרת,

לא נורא, בפעם הבאה,
ואם הגעתם עד לכאן,
הרי לכם רשימה חוויה.

וכן, גם על נאפה כתבתי בעבר, טיול יותר 'זרוק' עם הילדים,
"אוהל, אופניים ויין", עוד רעיונות מארכיון הבלוג

http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/02/blog-post_20.html

ועוד פוסט, שמעורר את בלוטות הטעם לא פחות, על יין ואמנות במצפה רמון,

http://design-by-sharon.blogspot.com/2015/01/blog-post_8.html

  

בעמק יפה או עם הגב לים

בעמק יפה, בין כרמים ושדות,

שם נפלתי אל אותן האהבות,

ביינות הגפנים המשתרגים בחדווה,

אל מישורים ירוקים וסגולים בענווה.

בין חוות הסוסים, לפרות הרועות,

כשבאופק גבעות מוריקות,

בין המשתלות החינניות,

הציפורים הדואות,

בין הפנינות הנסתרות מן העין,

שרק אני יודעת, שאפשר לטעום בהן יין.

בין שווקי האיכרים, לחנויות הקטנטנות,
עם הגב לים,

בעמק מקסים,

בין הרים וגבעות.

כשי' מספר לי שלקח את אהובתו אל כרמל המצודדת, 
איך ליקט בקפידה את כל הפוסטים שלי, 

(ורק אני יודעת, שבהיעדר חיפוש זה מצריך השקעה, 
ג' הסתדרת;-)

איך הוביל אותה בערגה אל כרמל המשכרת,

אל המסעדה, אל החופים, אל הנופים כמו מסרט,

כבר גומלת בליבי ההחלטה,

עוד פוסט, ׳טוסקנה׳ סטייל, אם תרצו אולי ׳פרובנס׳, 

אל העמק של כרמל, זה שאף פעם לא מאכזב.

הפוסט הזה יתווסף אחר כבוד לשלושת הפוסטים על כרמל, 

לשניים על מונטרי, לזה שהוא must על כביש מספר אחד,

בקיצור, פוסט שביעי, על איזור, איך לומר, די קטן,

כי מה לא עושים בעבור קוראים נאמנים,

ומה לא עושים כדי לשמור על הניצוץ והאהבה,

לעוד יום שכולו חדווה ותאווה.

י׳ וג׳ יקרים, הפוסט הזה מוקדש לכם, 

בשמחה גדולה, 
לאהבתכם! 

  

Georis, Carmel Valley Art Center

הוא מרכז אירועים, טעימות יין ואמנות, 

הבעלים, יינן ואמן, כרמליסט בנשמה,
הלא, הוא Walter Georis ,אחיו של Gaston מה
La Bicyclette ו Casanova
המסעדות האהובות עלי, בכרמל העיירה.

עיצוב מקסים חם ונקי, חף מסנוביזם (שהולך יפה עם יין;-),

יינות נהדרים (מודה ומתוודה, שהחיך שלי לא אנין במיוחד), 

מחירים בהחלט סבירים, וממש בתוך המתחם המקסים, 

שוכן הסטודיו של האמן. 

סוסים ופרות רועות באחו, על קנבסים ענקים,

מרוחים בצבעי אדמה, לצד רישומי פחם מרהיבים במיוחד,

הכל מוצע למחירה, או לשטוף את העיניים בהצצת חינם.

Cowgirl Winery ממש בהמשך הרחוב, 

עוד נקודת חן, שאסור לפספס,

חצר מקסימה ובליבה, חנות מתוקה, וטעימות יין כמובן.

שם אחר, אבל אותם הבעלים, אותה האנינות, 

ואותה השמחה, יינות לטעימה ולמכירה,

תיקי עור, ספרי עיצוב, תכשיטים ושמן זית משובח,

יין רוזה בבקבוק ענק ומשולש, ועוד ועוד.

בחוץ, מגרש באצ׳י נהדר, טנדר ירוק, תפאורה לתמונה,
ואם התמזל מזלכם, והגעתם בצהרי שבת שימשית, 

להקת רוק תנעים את זמנכם במוסיקה אמריקאית קיצבית.

Corkscrew Cafe על פינת החמד הזאת, 

כבר כתבתי כבר בעבר,

כי היא המסעדה האהובה עלי בעולם.

(אגב, אותם הבעלים של שני המקומות הקודמים)

בחצר זרוקה וראסטית, באווירת טוסקנה או פרובאנס, 

מולים נפלאים שוחים ברוטב פיקנטי עם כוס יין וצ׳יפס,

או לחילופין, פיצה דקיקה, שהרגע יצאה מטבון חם,

לחם פריך, שבמקום נאפה,

המבורגר על לחמניית בריוש מתוקה, 

עם ריבת עגבניות מקושט באבוקדו ומלח גס,

Voilà, חגיגה!

Quail & Olive כשאני רוצה לפנק את ה׳, 

חברתי האנינה, הצנועה, הנדיבה והאהובה,

אני עוצרת כאן, ומביאה לה את ניחוח כרמל ישירות אל ביתה.

שמן זית במגוון טעמים, ישדרגו כל סלט, או תבשיל,

(לא, שהיא צריכה, אצלה, הכל יוצא נפלא מההתחלה!)

חנות קטנה ומטריפה,

להתמכר לטעמים ולריחות, להביא הבייתה ניחוחות.

Refuge בכניסה לעמק, ספא יומי, עם ברכות וסאונה,
כדי להמריץ את הדם, ממליצים כאן על מחזוריות טבילה.

בריכה קפואה, סאונה וברכה חמה,

או ההפך, אל תתפסו אותי במילה,

לי הספיק מחזור אחד, 

לחובבים את הג׳אנר, מומלץ במיוחד.

עבור דמי שימוש יומיים די סבירים, מקבלים חלוק ואוירה,

ב׳שרונית׳, הייתה זאת חווית נעימה וחד פעמית. 

Garland Ranch Regional Park , 
הפארק המקסים הזה,

משתרע על שטח רחב ומציע מסלולי הליכה מגוונים,

קלילים וקצת ליותר מיטיבים,

מים, צמחיה עבותה, סלעים והמון בעלי כנף, חרקים ויונקים,

בפנינת נוף אמיתית.
הפארק, אגב, מסביר את פניו גם להולכים על ארבע, 

הנאה צרופה לכל המשפחה.

Farmer's Market

שוק איכרים חינני,

מדי שישי אחה׳צ (2:00-6:00),

ממש כאן, Carmel Valley Community Center,

פירות וירקות העונה, מוצרים לגוף ולנשמה,

קרמיקה איכותית, דוכני אוכל נפלאים,

קטן (לא כמו בCarmel By The Sea),

בריכה ציבורית ומגרש משחקים חביב,

עצירה משובבת, ככה סתם על הדרך.

על הספא והמלון המפנק, ב Bernardus, 

כבר סיפרתי בעבר,

פנינת חמד לאוהבים ולאירועים מיוחדים.

את חוות הסוסים ומגרשי הגולף, תמצאו לבד,

הם יחייכו אליכם בהזמנה מכל פינה. עוד יקבים, חנויות מזכרות ואמנות, מקשטים את הנופים החקלאים.

לפניכם עוד יום נהדר מבית היוצר,

מתאים במיוחד לגיבוש משפחתי,
או לרומנטיקה דביקה. 

וכאמרת הכותבת, 
החיים יפים, האהבה מנצחת,

בלו היטב, וכשאתם חוזרים,

תרימו טלפון, חוויות לספר.