Thursday, April 30, 2015

סקורה בבירה






את חגיגות הסקורה הראשונות (והיחידות) בחיי,
חוויתי לפני כעשור ביפן הרחוקה.
פסטיבל אביבי בטוקיו וקיוטו, 
עצי דובדבן בתפארת פריחתם,
מקשטים את המקדשים היפים,
והעם היפני על נשותיו וטפיו,
חוגג בפיקניקים משפחתיים,
מוסיקה ומחול, טקסים והצגות,
מעדנים יפניים מעוצבים למשעי, 
צבעוניים, קטנטנים ומעוררי תיאבון, 
פרוסים לראווה על מחצלות רחבות.

החוויה הזאת השאירה עלי חותם,
וזיכרון נעים במיוחד,
כך שאין מאושרת ממני לגלות, 
בסוף השבוע בחודש האחרון,
שסיור הקולג׳ ב  Georgetown University,
נופל על פסטיבל פריחת הדובדבן בבירה.
׳מזליסטית', אני לוחשת לעצמי,
בעודי אורזת בקלילות וחיוך רחב מתפשט על פני,
וכבר שמחה שהתנדבתי ללוות את הבכור,
לעוד נסיעה.




אנחנו שוכרים אופניים, 
מאחת התחנות (הרבות) שפרושות ברחבי העיר, 
ותמורת שבעה דולרים ליממה,
(זול וסביר לכל הדיעות),
כבר מדוושים במרץ ברחבי הבירה.
למעלה מעשרה מייל ועוד של יופי עוצר נשימה,
חלקם בדוחק, גם עוצר נשימה...;-)
ורובם, תחת חופה לבנה, ורדרדה, 
של פריחת הסקורה (פרחי הדובדבן) בשיא תפארתה.
אשכולות, אשכולות של פרחים קטנים,  
מעטרים ענפים ארוכים.

בין הסכך הלבן/ ורדרד המקשט את העיר,
מפתיע קו הרקיע,
מונומנטים, מבני ציבור, שדרות מרהיבות,
פסלי ענק, בתי מידות,
אנחנו רוכבים לאורך הפוטומק,
והנוף הנשקף פשוט מרהיב ומרחיב לבב,
כחול המיים, לובן הפריחה,
תכול השמיים, ערב רב של אנשים,
בליל לשונות, מגוון תרבויות, 
בעירבוביה אחת עם רוח אחרת, 
של ממשל ופוליטיקה,
של תרבות והסטוריה, 
שנושבת ברחובות.
The White House, Washington Monument,
 Jefferson Memorial, MLK Memorial,
 Vietnam Veterans Memorial,
 The Holocaust Museum,   
שדרות רחבות, שכולן,  
הוד והדר של בירת המעצמה,
ונפשי לא רווה.
אני נדהמת לגלות שיש כאן כמעט,
ארבעת אלפים עצי דובדבן מזנים שונים, 
שמייצרים תפאורה מרשימה לעיר מדהימה.
הריכוז אולי הכי יפה והכי בדוחק,
נמצא ב Tidal Basin, 
אבל אם מתרחקים קצת מההמון לכיוון,
East Potomac Park,
מוצאים את בני הבירה בפיקניק מקסים,
על גדות הפוטומק, בפארק מהמם,
וכדאי להגיע עד Hains Point,


חוצמזה, אנחנו מבלים יומיים מרתקים,
ב Georgetown העיירה,
באונברסיטה עם מוניטין ויוקרה,
יומיים של דעת והשכלה גבוהה,
שכוללים שלל הרצאות מעניינות, 
במגוון תחומים מהגרעין האיראני 
ועד פאנל בוגרים, על חווית הקולג׳,
ומה שבא אחריו,
שירת א-קפלה בכנסייה עתיקה,
מופע תיאטרון, מחול וסיור מעניין ביזמות סטודניאלית ובמעונות.
כל מה שגורם לי לרצות ולכבוש בסערה,
את ספסל הלימודים, 
ואם אפשר לחזור קצת בגיל?
עוד סיור רגלי בן שעה ומחצה ב Georgetown העיירה,
סיור בזמן לשלהי המאה השמונה עשרה,
בתים צבעוניים בסגנון ה 'Federalist Architecture'
אבני בריק אדמדמות, דלתות וחלונות עם נוכחות מרשימה,
בשורות, שורות של בתי מידות יפים,
עם ניחוח וקסם היסטורי,
חצרות מוריקות וטוליפים צבעוניים ונרקיסים,  
כמעט בכל פינה, דגלים נשאים בגאווה גדולה,
אחרי הכל, אנחנו בחצר האחורית של הבירה.
כאן, אנחנו מציצים לבית של מדליין אולברייט,
מחפשים בעיניים את ג׳ון קארי בטיול אקראי עם הכלב,
וכאן, ממש במסעדה ממול, 
כרע ברך ג׳ון קנדי מול ג׳קלין היפה,
והציע לשאת אותה לאישה.
שוטפים את העיניים בחנויות ממותגות ומאוד עשויות,
מריחים את ריח העוגות העולה מן המאפיות,
ומסמנים, לאן כדאי לחזור.




תכלס׳ אם הגעתם עד כאן, 
תרתי משמע, גם לבירה וגם בקריאה,
על מה לא לוותר....

1789 - מסעדה בניחוח צרפתי,
ממש מוסד, יקרה ואנינה, 
לאירועים מיוחדים במיוחד, ואם התמזל המזל,
תתקלו בזוג קלינטון, יקירי המסעדה.

District Common
עוד ארוחה נהדרת אנינה,
במסעדה מעוצבת ויפה,
בצמוד, מסעדת אחות יותר זרוקה,
של המבורגרים ושייקים,
חיבור, שבאה בימים כמוני,
לעולם לא תבין,
כזאת שרק צעירים אוהבים. 

Georgetown Cupcakes
אם לשפוט לפי התור המשתרך,
זה המקום לאסוף עוגה לפני הקפה!


Holocaust Museum 
כשראיתיו לראשונה לפני למעלה מעשור,
הגדיר עבורי מחדש את המושג, ׳מוזיאולוגיה׳,
מאז, כבר ראיתי אחרים, בברלין ובניו יורק.
ועדיין מוזיאון השואה בבירה,
הוא בעיני, מוזיאון חובה לכל יהודי, לכל אדם.
תערוכה קבועה מרשימה ותערוכות מתחלפות,
ומסלול מיוחד לילדים בוגרים, מרתק ומעניין,
ובהחלט מתאים לגיל, 
שואת העם היהודי מזוית ילד באותם הימים.

MLK Memorial
כבר כתבתי על האנדרטה הזאת בעבר,
היא מיוחדת, מעשה ידי אמן


טיול אופניים עם או בלי הדרכה....!
וכמובן סיור רגלי בGeorgetown המקסימה!



עוד פוסטים מהבירה ומהארכיון:

http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/11/blog-post.html

http://design-by-sharon.blogspot.de/2015/01/blog-post_22.html

Thursday, April 23, 2015

טלטלה






׳הימים הנוראים׳ של חילונית גמורה ומאמינה אדוקה שכמוני,
הם הימים שבין יום השואה, ליום הזיכרון לחללי צה׳ל,
ליום העצמאות, ליום שבו הם הלכו לעולמם,
הכי אהובים, הכי יפים, הכי טובים,
לאותו יום ארור, שבו המריאו אל השמיים, לבלי שוב,
לאותו יום מבורך, שבו ילדתי בדמעות את ביתי הקטנה.


דרכים עקלקלות יש לו לעצב, שעה שהוא מתגנב לליבי,
כאורח לא קרוא, הוא קורא אותי לעצמי.
תוקף אותי בשעה טובה, כשהכל לכאורה בשיגרה.
זה יכול לקרות באמצע טיול הליכה של ימי אביב בראשיתם, 
כשרוח נעימה ושמש מלטפת אותי מלווה,
או בשעה מתוקה, כשאני מתענגת על כוס קפה ועוגה, 
במופע, בפגישה, בהרצאה או במסיבה,
דווקא אז, כשהכל נראה כל כך נפלא,
והחיים יפים, תרתי משמע, 
דווקא אז, כדי להכעיס,
מר אבל משתלט על השיחה,
בתחכום רב, הוא מעניק לי ׳אות׳, ׳סימן׳,
ריחות פריחה, חולצה לבנה, מטבע לשון, 
תמונה, שביב זכרון, שיר ברדיו, חג, נר, יזכור.
ואני, אני מוצאת את עצמי צוללת לתוכי, 
לתוכו, לנבכי נשמתי, לזכרון, לגעגוע, 
למה שהחמיצו הם, למי שהיו, 
למה שלעולם כבר לא יהיו,
למה היה קורה לולא....
למה שהייתי אני, לפני.


ואז, הם באים לביקור חפוז ועמום, 
בדיוק כמו שעזבו ביום ההוא,
כפי שנחרטו בזכרון, בתמונות המשפחתיות, 
סבי וסבתי, ניצולי השואה,
דודי היפים והאמיצים, 
חברי ילדות, הקומונר החתיך, תלמידים,
כל חללי צה׳ל הפרטיים שלי, 
ונאווה ונחום, שמתפרצים בשמחה,
לדלת פתוחה בצחוקה המתגלגל של הקטנה. 
בימים האלה, אני לפתע מגלה,
כאילו להכעיס עוד יותר,
שהזכרון הוקהה, 
שאני מתקשה לזכור אותם,
את חיתוך הדיבור, 
את המבטא, את צלילי הקול,
את הריח, את הצחוק,
את מגע הידיים, את הנשיקה, 
את החיבוק, את חום הגוף.


כשאני מתעוררת ביום רביעי בבוקר,
ונר הזכרון, שהדלקתי אמש, 
עומד יתום על אדן החלון,
הפייס שלי כבר צבוע בהרבה לבן וכחול,
באווירת מסיבה אחת גדולה,
שטרם הגיעה אלינו, אלי.
הפרשי השעות בין ישראל לקליפורניה,
אולי יותר מכל, מחדדים את הסמיכות,
את פלטת הצבעים שמרכיבה את החיים,
וגולשים בה ומתמזגים, 
באופן כל כך טבעי,
וכל כך גם לא,
חגיגה עם יגון,
שכחה עם זיכרון,
עצב ושמחה,
מוות ולידה.




Thursday, April 16, 2015

שואה, שריטה, חרטה




שריטה
׳לכל ישראלי יש את שואת העם היהודי,
ואת ׳שואתו' שלו, זאת הפרטית.
כל ישראלי נושא בליבו צלקת מדממת,
של סבא וסבתא, של בן משפחה או שכן,
שחווה בעצמו או בהיותו דור שני או שלישי,
את זוועות השואה....
אנחנו לא רק תבנית נוף נעורינו,
אלא גם תבנית עברנו בטרם היותנו....׳
כך הסבירה לי פעם חברה טובה,
(ופסיכולוגית מוערכת מאוד),
כשניסתה להבין מאין הרגישות והחרדה, 
שאופפים כמעט את כל מה שאני עושה.


אני חושבת שבאיזשהו מקום,
כמו שכולנו יצאנו ממצריים,
מעבדות לחירות במובן התודעתי של הדברים,
כולנו היינו שם, באירופה של ימי מלחמת העולם השנייה,
במובן הטראומטי של הרגשות והמחשבות.
קורבנות, צאן מובל, חלשים, חסרי אונים,
מול גזענות, אנטישמיות ורצח עם.
פעמים רבות בנוף החיים השגרתיים, 
אני מוצאת את עצמי מהרהרת בסוגיות ׳שואתיות׳,
מתבוננת בחיים, בחברויות ונאמנויות לשלטון,
דרך הטראומה הקולקטיבית והזיכרון. 
ישמע ׳שרוט׳, ככל שישמע,
אני בוחנת את חברי המקומיים,
ומנסה לנבא מי מבינהם יציל את משפחתי,
אם תיפול עלינו שואה בשנית,
את משחק ׳אנה פרנק׳,
ואיפה מתחבאים, המצאתי אני. 
(עוד הרבה לפני, "על מה אנחנו מדברים, 
כשאנחנו מדברים על אנה פרנק" של נתן אנגלנדר, 
הספר אגב, מומלץ ביותר.)
כולל נסיונות אומדן אנשים, ושאלות שאת א' מטריפות כמו,
'כמה אנשים יש פה להערכתך....?', במהלך קרנבל (דווקא שמח) הומה אדם,
'זה לא ייאמן, תאר לעצמך, ששם נרצחו שישה מליון, על לא עוול בכפם'.
אני מוצאת את עצמי מסוייטת משאלות בחירה, כמו,
מי מילדיך אתה בוחר להציל, ואיך שורדים לאורך זמן מלחמה,
וגם שאלות פלוסופיות כמו,
,האם יש לקדש את החיים בכל מצב? או שאפשר לטבוע
מטבע לשון חדש: "מוות על קדושת החיים ומה שאינם".
ומקביל, מתנהלת כל הזמן על ציר החיים בתפוצה,
שנע בין זקיפות קומה של צברית ויהודיה גאה,
ובין הרכנת ראש כנועה, בעתות מצוקה.
וגם מהרהרת לעומק בשאלות מוסר,
האם בכל אחד מאתנו חבויה חיה אכזרית?
האם באמת אפשר ל׳כבות׳ את המצפון? 
מתי ובאילו תנאים הרוע מתפרץ?
שריטה, שרוטה, שורטת,
אמרתי כבר?






חרטה
זכרון, סבתא שלי במבטא אידי, משבשת מילים, חרדה ועניינית,
הסביבה, נעה בחוסר סובלנות, לנוכח טעויות השפה,
הסוודר הלא אופנתי, אגירת המזון והדאגה הקבועה.
סבתא שלי מסרבת לכספי השילומים, 
זה ׳כסף דמים׳ היא אומרת, ׳הם לא ייקנו את הסליחה שלי לעולם׳,
אגב, זה בדיוק מה שחשבה על המענקים להורים שכולים,
גם במועדון הזה הייתה חברה מן המניין, 
גם שם עמדה איתנה על דעתה.

אחר כך כשהיא מזדקנת,
ונופלת בפולנית למחוזות ילדותה הרחוקים,
היא קוראת לילדיה, שנרצחו באירופה העקובה מדם,
מחפשת אותם סהרורית בבית אבות מריח ליזול.
היא נרגשת כמו ילדה, כשאני מופיעה במדי קצינה,
כבר לא מכירה איש מסביבה,
אבל נראה שהיא סבורה, שהמדים והדרגות,
מעידים עלי, שאני חזקה,
ובתוך הענן, שהשתלט על צלילותה,
ליבה יוצא אלי בקשרים עבותים של
שייכות, גאווה ואהבה.
סבתא שלי, הגיבורה, והאנטי גיבורה,
של ההסטוריה היהודית,
דווקא היא, לא התקבלה בחיבוק חם ואהדה, לארצה שלה.
(וכמה עצוב, בפרספקטיבה של זמן, כי היא ובני דורה,
היו באמת 'מגש הכסף', ובזכות קורבנם, לנו ניתנה)
כל ימיה נאבקה סבתי , שם וכאן,
בחייה, לא חיה, אלא שרדה.
בערוב ימיה, היא נתפסת,
קצת לא שפויה, סנילית, הזויה.

ואני לא יכולה, שלא לשאול את עצמי,
איפה היינו אנחנו אז כחברה? איפה הייתי אני?
מדוע לא עטפנו אותם, את האודים העשנים, ברוך ואהבה?
איך דרשנו מהם לשכוח, להישיר מבט לעתיד ולהפוך להיות צברים תכף ומיד,
איך אטמנו אוזניים ביהירות, איך הקשחנו את ליבנו, 
איך שפטנו ׳צאן מובל׳ בהתנשאות של מי 'שלחופש נולד'.
איך יצרנו תרבות, המקדשת בריטואל, שכול ויגון,
ימי אבל וימי זכרון, ובד בבד,
הפכנו למדינה, שמפנה עורף לזקן, לחלש.
ואיך גם היום, אומה שידעה גזענות,
חוטאת בה שוב ושוב.









עוד פוסטים מבית סבא וסבתא,
ופוסטים שבין שואה לתקומה וזכרון,
הכל מהארכיון 


היא חיכתה לו בצומת
http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/05/blog-post_4.html


כף רגלי לא תדרך שם
http://design-by-sharon.blogspot.de/2012/12/blog-post.html


שיח חרשים
http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/02/blog-post_23.html


בדירת שיכון
http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/04/blog-post_11.html


שבוע בשנה
http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/04/blog-post_19.html


על החיים ועל המוות
http://design-by-sharon.blogspot.de/2013/09/blog-post_12.html


הצפירה תפסה אותי בשדה התעופה
http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/05/blog-post.html


צילום בגיל
http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/08/blog-post_14.html


אל תשליכני
http://design-by-sharon.blogspot.de/2011/12/blog-post_08.html

Thursday, April 9, 2015

את חיה בתוך ליבי





לפני שבוע, באופן מיקרי,
במקום הכי לא צפוי על פני האדמה,
התיישבתי לשיחה עם אינדיאנית.
אנדיאנית אמיתית,
כזאת שסכין או מספריים מעולם לא נגעו במחלפות ראשה,
 יש לה קעקועים צבעוניים על כל גופה,
ושם מאוד מקורי, ׳שש נוצות׳ קוראים לה.
בעלה קנה אותה בשישה נשרים,
כשהייתה בת שתיים עשרה.
(שימו לב למוטיב החוזר)
היא מדברת את שפתה עם ילדיה,
שגם הם, מעולם לא ביקרו במספרה.
ועל אף שבשיגרת השנה,
הם חלק ממערכת החינוך האמריקאית,
ועושים שם חיל,
את הקייצים הם מבלים בציד בפאלו ביערות דקוטה.
פושטים את העור מהחיה ממש כמו פעם,
וסועדים את ליבם סביב המדורה,
מוקפים בשבט, בערב רב, שרים שירי עם.

׳היהדות׳ היא אומרת לי היא כמו הדת שלנו,
וכשאני מרימה גבה בסגנון 'מה לדת מונותאיסטית 
עם עבודת אלילים, לשמש, לרוחות, לכהנים וטקסים...?'
היא מיד במאור פנים מסבירה,
גם אצלנו הדת היא בעצם תרבות,
גם אנחנו חיים כאן מאז ומעולם,
גם לנו יש שפה, שזר לא יבין,
גם אנחנו קמים בבוקר ואומרים, ׳מודה אני׳,
גם לנו עשו שואה וניסו למחוק אותנו מעל פני האדמה,
מה שהאמריקאים קוראים ׳חג ההודיה׳ הוא עבורנו יום של אסון,
ואני מיד הופכת וחושבת גם על שואת העם היהודי,
אבל גם על התקומה, יום העצמאות והנכבה
וככה, מן הפוך על הפוך ואיך ולמה.

השיחה מרתקת, מעניינת, מעולם לא יצא לי לנהל שיחה 
עם אינדיאנית אמיתית, בעלת אילן יוחסין מפואר,
שהולך מאות שנים אחורה בזמן.
אני חושבת כמה יפה היא הגישה,
למצוא את הדומה, המחבר, המגשר,
ודווקא משם לפתוח בשיחה,
ואיך אני משילה הגנות, דיעות קדומות,
וכולי בעומק העניין.

שניה לפני שנפרדים,
היא מראה לי איך אומרים בשפתה,
׳אני אוהבת אותך...׳,
מן תנועות פנטומימה שמרמזות על לב פועם,
ותרגומן המילולי: ׳את חיה בליבי....׳
היא לא צריכה לבאר.
זה נראה נהיר והגיוני,
האהבה, היא הלא צורך קיומי,
מקור החיים, הדופק והקצב.
המשפט הזה,
מביע אהבה בכך שהוא שם את העיקר באחר,
כמה כח יש בנו, להחיות אנשים בלבנו,
ה'חיות' שבלב היא נצחית,
וכך גם החוויה והאהבה,
בניגוד למקום שלנו על פני האדמה,
שהוא כל כך אירעי כל כך.
ועוד מחשבה מחלחלת עמוקה,
איך כשאני פתוחה לקבלה,
אני תמיד לומדת משהו חדש.