Thursday, September 25, 2014

?רוצים תמונה




׳שרוני, מאוד אהבתי את הפוסט על הברנינגמן,
למה לא פרסמת תמונה שלכם?׳
כותבת לי בתגובה חברה יקרה, בחודש שעבר,
ואני מחייכת ועוברת בחדווה לתגובה הבאה.

׳חיטטתי לך בפייס, ואין שם תמונות....׳
סיפר לי, מחזר משנות העשרה, 
כשביקש לבדוק במו עיניו אם הקסם עוד שם.
׳כמה כתוב אצלך....ואין תמונה אחת לרפואה...׳,
הוא אומר לי בחוסר שביעות רצון,
של מי שיגע ולא מצא.

י׳ פגש אותי באיזה אירוע רב משתתפים,
ובקש תשובה כנה, ׳בדקתי׳, הוא אמר, 
׳אין אף תמונה שלך, לא בפייס, לא בבלוג, לא באתר.....׳
׳אבל למה?׳
ואני הסמקתי קלות, 
גמגמתי חליפות,
ובררתי עם עצמי את שאלת השאלות.

אני הלא משתפכת לבן על גבי שחור,
חושפת, משתפת, מתלבטת קבל עם וקהילה,
בכיכר העיר של העת החדשה.
אז מה העניין? מדוע אני נמנעת מפרסום תמונה?
בטחון עצמי לוקה בחסר? או סימפטומים של אובדן הנעורים?
קמט פה, צלוליטיס שם? זה העניין?
שמירה על פרטיות? דגש על מה שכתוב?
או בהפוך על הפוך,
מסתורין ותחכום? ואולי זאת מבוכה כנה?
ובכן, אם להודות על האמת, עם יד על הלב,
גם וגם, וגם וגם.
ואם אתם עוד כאן, זה כנראה כי כולכם,
על אף המדיום והמציצנות,
שפושה ברשת החברתית ובכלל, 
בוחרים להסתכל בתוך הקנקן.
שלוש שנים וחודש מלאו לבלוג,
מאז לא פספסתי אף יום חמישי,
השתדלתי להתמיד, לדייק, לשתף במחשבה, בתובנה,
ואני אסירת תודה שבאתם כולכם,
שאתם קוראים אותי נאמנה.
אז שלא תגידו שאני לא מתחשבת, 
לכבוד יומולדת שלוש וראש השנה,
אומנם לא בביקיני ולא מהברנינג....
אבל די מהימנה, אני מצרפת תמונה:-)

Thursday, September 18, 2014

עשר שנים, תשע נשים







החבורה הזאת נוסדה לפני עשר שנים ומחצה, 
בדיוק עברנו לעמק השליו מהתפוח הגדול,
עצובה וכואבת את הפרידה מניו יורק, 
הזמינה אותי חברה חדשה לערב נשים,
תבואי יהיה מאוד casual, היא אמרה,
ואז עוד לא הבנתי כמה היא דייקה.
לימים, התברר לי שזה היה מבחן קבלה....;-)

וכך נכנסתי באופן לא פורמאלי בפעם הראשונה למעגל נשים מיוחד,
עיני קלטו מיד את השונות וגם את הדמיון,
את אדומת השיער עם העיניים הכחולות,
את הבלונדינית הגבוהה, שיכלה להיות דוגמנית לו רק רצתה,
את האצנית, את השפית, את היצירתית, את הרוחנית, את היוגאיסטית,
את הרוח הנושבת מאחורי הקבוצה, מארגנת, מניעה, 
מנהלת בהתלהבות רבה.
ובינהן, הייתי אני, 
הכי נמוכה, הכי ברונטית, זאת שאנגלית עבורה, היא שפה שניה,
בלי עבר קולג׳י מקומי, בורה בתוכניות טלוויזיה אמריקאיות של שנות השמונים,
זאת שצריך להסביר לה בדיחות, או ניואנסים קטנים.
ואף על פי כן, ולמרות הכל, זה עבד.





שנים ארוכות של מסע משותף בנבכי האמהות וההורות, אחוות נשים נעימה,
אזכרתי אותן כאן לא אחת,
הן זכו לכינוי MNO, כי הכל התחיל בערב אחד של Mom's Night Out.
המון פעמים אני מוצאת את עצמי תוהה על מהות החיבור,
התשובה ככל הנראה נעוצה בחברותא בריאה, לא חונקת, מאפשרת ולא מעיקה,
בערכים משותפים, בכנות, בתמיכה ומסורות נפלאות, שצובעות לי את החיים.
אנחנו פותחות כל שנה בבראנץ׳, עת חזרו הילדים לביה׳ס, מתכנסות לארוחת Thanksgiving לפני היום האמיתי, לשיחת הודיה על הקים, על הכאן על העכשיו.סביב עונת החגים, אנחנו נפגשות לשחק White Elephant
ועם השנים, אני כבר מכירה היטב את החפצים,
עוד מפגש קיץ, איזה hike או שניים,
סיור בעיר וגולת הכותרת, סופ׳ש שנתי נטול בעלים וילדים!
ובין לבין מתקיימים קשרים קטנים, שיעורי פילאטיס,  
צעידות בוקר נמרצות, קפה פה, צהריים שם,
ארוחות משפחתיות או דינר עם הבנים, 
לא עם כולן, לא באופן רצוף, אחת על אחת,
בלי עניינים בלי עלבונות.

אחרי כל סופ׳ש כזה אני נטענת מחדש באנרגיות, בידע, בתבונה.
מדהים אותי כמה ׳בבית׳ אני מרגישה, שייכת לגמרי, כבר לא זרה.
ועוד מדהים אותי כמה ׳אקטיבית׳ אני הופכת להיות בכל התכנסות שכזאת,
פיזית (כי הן כולן עמוק בספורט) רגשית (כי השיחה תמיד נוגעת בנימי נפשי),
אינטלקטואלית (כי רק בנות יכולות לייצר כזה עומק של שיחה) 
ובמטבח,
(כי הן בעניין של ירוק, אורגני, בריא ודיאטתי...)



בסופ״ש האחרון,
ירדנו דרומה ל Morro Bay,
את הדרך עשינו בשיחה עולצת, 
והתעדכנות שוטפת על הקיץ ושנת הלימודים, שזה עתה התחילה. הדרך עצמה הייתה חגיגה, 
שכן היא כללה עצירות משובבות נפש וטעימות נהדרות, התחנה הראשונה הייתה ב Justin.
בין כרמים וגבעות, שוכנת לה המסעדה בנוף קליפורני ירוק. ויש שם גם B&B,
יקב מקומי, חנות קוקטית וחדר טעימות. אנחנו עוצרות לארוחת צהריים נהדרת שכוללת את יין המקום, ולהפתעת כולנו, הוא משובח ודי במפתיע, גם זול.

משם, בין כרמים, שדות וחוות לPasolivo,
חנות שכולה שמן זית, למעלה מעשרים סוגים של שמן זית משובח במגוון טעמים.
השמנים מוצעים לטעימה עם הסברים מעניינים, 
ומי שרוכש, מקבל באריזת פח יפה בנוסף על השמן, גם מתכון בכרטיס קטן.
עכשיו לתחנה הבאה, באווירת ראש השנה, הקרב ובא, Beth מציעה שנעצור, לטעימות דבש, אני מיד מתלהבת. Jack Creek Farms, היא חווה כמו של פעם, שכבר מוכנה לכבוד הסתיו,
דלועים כעורים בדקורציה מקסימה, עצי תפוחים וחנות דבש. אנחנו למדות על סוגי הדבש השונים, 
ועל גידול כוורות בסמוך לזנים שונים של פריחה ועצים. כך שדבש האבוקדו, שהדבורים מפיקות מפרחי העץ, הוא חזק וכהה, ולעומתו, דבש פריחת הלילך הוא בהיר וקליל. טועמות את הזנים השונים, ומתענגות על המתיקות, בשמחה אני מצטיידת בדבש עבורי וגם למתנה, אגב, מתאים במיוחד לטוסט עם גבינת ברי או גבינה כחולה.

לפנות ערב, אחרי צעידה ארוכה לחוף ים לעת שקיעה,
Jeany ואני טורחות על ארוחת ערב בהנאה, 
סלט, דג ופשטידה,
וכולנו פורשות לשינה מתוקה.




בבוקר נתענג על סקונס׳ לצד סלט פירות הדרים, נענע ורימונים.
אחרי הארוחה אנחנו מתכנסות לכיוון 
Montaña de Oro State Park,
׳ההרים המוזהבים׳, כך קוראים לשמורת הטבע היפה הזאת,
בערך שישה מייל של מסלול הליכה בגבעות,
לנוף עוצר נשימה של מפרצונים, צוקים מתחדדים מלב ים,
כחול מלוא העין, עופות דורסים ושחפים מעל המים.
ארוחת צהריים קטנה ופשוטה נאכל ב Garden Cafe
בLos Osos, מרחק עשר דקות נסיעה משמורת הטבע.
בית קפה קטן בחצר, שממוקם במשתלה חיננית ומקסימה,
שתילים נפלאים שמאורגנים לפי יבשות וסוגי אקלים.
בשעות בין הערביים, כולנו כבר בחוויה חדשה,
במעגן של Morro Bay, אנחנו מפליגות בסירה חשמלית,
מסביב לסלע המפורסם בשעה הכי יפה ביממה.
יין ואגוזי קשיו ברוזמרין לכיבוד, 
Cheryl על המוסיקה,
מצב הרוח מרקיע שחקים.
והדאונטאון מסביבנו שוקק חיים,
כי היום ממש היום מתקיים כאן יריד אבוקדו,
ובכן, מוסיקה בכל פינה, ואוירת פסטיבל.
ארוחת ערב נהדרת  אנחנו סועדות ב Bay Café ,
דג טרי וסלט, עוד כוס יין ושיחה עירה
ואין מאושרת ממני על פני האדמה.


בבוקר, תכין לנו Cheryl דיסת קינואה עם אגוזים, תפוחים וקינמון,
Pat תכריז שהסתיו אוטוטו פה,
ואני אחשוב לעצמי,
שהנה עוד מתכון שיכול לפתוח את השנה החדשה, כי הוא גם עם תפוח וגם מתוק.
צפיה בלווייתנים,
צעידה ארוכה על חוף הים,
עוד כוס יין, עוד שיחה,
ושלושה ימים מהנים באים אל סופם.
ואני, כבר בכליון עיניים מחשבת את קיצי לאחור, וסופרת את הימים לretreat בנות,
של השנה הבאה,
להתכנסות וחגיגה של חברות,
טבע, ומזון לגוף ולנשמה.
ואם קראתם היטב בין השורות,
קבלתם הרגע, אחלה המלצות,
סוד האושר הנעלם,
טמון ממש כאן,
שנה טובה!




Quinoa & Apple Oatmeal
Serves 4

Quinoa:
1/2 cup quinoa, rinsed until water runs clear
1 cup water
1 Tbsp brown sugar, more to taste
1/2 tsp cinnamon to start, more to taste
1/4 teaspoon salt, more to taste

Bring all ingredients to a boil in a medium saucepan.  Stir to distribute cinnamon.  Reduce heat to medium low; continue to summer until quinoa has spiraled out and water is absorbed - 15 to 20 minutes.  Taste and add more cinnamon, sugar or salt if needed.


Fruit:
4 apples, cored and cut into 1/2" chunks
1 tablespoon butter
1/2 tsp cinnamon, more to taste
1 Tbsp brown sugar, more to taste
1/4 teaspoon salt, more to taste

Melt butter in saucepan.  Add apples, cinnamon, sugar and salt.  Stir to coat apples.  Cook over medium heat until apples are soft and sauce becomes thickened a bit.
Serve fruit mixture over quinoa.  Add walnuts, raisins, or other dried fruit and nuts for crunch.
You can mix apples and pears with the stovetop method.  Also try tossing peaches with strawberries  or plums with raspberries, blueberries and/or blackberries and  a (1 Tbsp) of cornstarch and sugar (if needed),. Place in a buttered dish and bake at 350 for 20 minutes until soft.
Granola is good for adding crunch if you don't have dried fruit and nuts.


Thursday, September 11, 2014

בשם האותנטיות




אנחנו יוצאים מסרט ופוגשים אותם,
זוג חברים חדשים יחסית, 
ואז הוא מספר לי שהוא לא כל כך אהב את הסרט,
׳זה לא היה אותנטי...׳, אומר לי אורן,
׳סרט ריגול גרמני במבטא אמריקאי,
נשמע לך אמין?׳
וכך בלי להוסיף מילה, הוא מתחבב עלי.
(בזאת שלצידו, אני כבר מאוהבת! 
ח׳ וא׳, הפוסט הזה מוקדש לכם, בשם האותנטיות)

יש לי איזה עניין עם ׳אותנטיות׳,
כמעט בכל רובד, בכל מצב.
אשתדל לקרוא בעברית רק ספרות מקור,
אעדיף לצפות במולדת בהצגות שמבוססות על מחזאות ישראלית,
ספר שתורגם, איבד בתרגום לטעמי, חלק מהעצמי שלו,
שהלא כל מילה טומנת בחובה,
משל, סיפור, קונוטציה, אנקדוטה, רמיזה מקראית, ריחות וטעמים.
כי יש איזה סאב טקסט לכל דבר,
ומשימה כמעט בלתי אפשרית להעתיקו מתרבות אחת לאחרת,
מבלי לפגום באופי, במהות, באמינות.
כך, שנדמה לי ששקספיר עובד יותר טוב באנגלית בריטית,
ומולייר מבריק ושנון בצרפתית.
(אני מודעת לכך, שלפעמים אין ברירה, את המשוררת האהובה עלי,
ויסלבה שימבורסקה, נבצר ממני לקרוא בפולנית רהוטה.)

אבל לא רק בסרטים, בספרים ובמחזות עסקינן,
כי גם בהכי ׳ארציות׳ לשמה, 
במערכות יחסים, בהתנהלות יומיומית,
אני עסוקה יתר על המידה באותנטיות לשמה.
בוחנת את עצמי, מפשפשת במעשי, בכוונותי,
באורח חיי, בערכי, בודקת על בסיס קבוע, 
שהאותנטיות היא שם.
וכשאני מזייפת ולא מדייקת, 
אני רואה לנגד עיני במראה, משהי שאיני רוצה,
להיות לצידה. 

אותנטי לי לדבר עברית עם ילדי,
אותנטי לי לא להתנחמד למי שעושה רע,
אותנטי לי להיות קרובה למי שעושה לי טוב,
אותנטי לי לפעמים לחשוף ולפעמים לשתוק,
אותנטי לי לתעדף את האנרגיות, המשאבים והרצונות,
אותנטי לי ׳לקרוא לילד בשמו׳,
(גם כשזה לא פופולרי או לא במקום...)
אותנטי לי להגיד לפעמים ׳כן׳ ולפעמים ׳לא...׳,
אותנטי לי לשאול שאלות, לערער על מוסכמות,
אותנטי לי להיות ישראלית בתפוצה בכל רמ״ח אברי, 
בלי להתנצל בלי לעטות מסכות,
אותנטי לי להיות במערכות יחסים עמוקות וארוכות שנים,
אותנטי לי לחיות בבחינה מתמדת,
׳האם אני נאה דורשת, נאה מקיימת?׳
ובכן, באותנטיות, אם יורשה לי להודות,
שאני בהחלט משתדלת מאוד.
אותנטי לי לא ללכת סחור, סחור,
לגעת בעניין בעצמו.
אותנטי עבורי לראות מולי אדם, 
לא את נכסיו, לא את תאריו.
אותנטי עבורי לעשות לא רק מה שנכון, אלא גם מה שמתאים.
אותנטי עבורי לומר בקול רם בוטח וצלול, את דעתי.
אותנטי לי להיות עם מי שבחר באותנטיות, כדרך חיים.
אותנטי לי לבחור במה שאותנטי עבורי.



ורק בדבר אחד, אינני אותנטית כלל וכלל,
בתלתלי, שמזמן לא התבדרו ברוח סתיו,
וכבר שנים נאספים לקוקו מורתי מתוח או פן ׳מתוקתק׳,
בשיער שנצבע מדי חודש, במלחמה בגיל ואותותיו.
בדיאטה הנוקשה, שכפיתי על עצמי בעטייה של מודה ואופנה.
(ובחוסר אותנטיות מובהק, אני משכנעת את עצמי,
שזאת לא דיאטה, כי אם תזונה נכונה).
זה אולי נראה ייצוגי וחינני,
אבל בנפש פנימה, זאת ממש לא אני.
והתובנה הזאת,
נחתה אצלי לפני שבועיים בסערת המדבר.
או אז הבנתי, כמה משחרר ויפה יכול היה להיות,
לו הייתי חיה  ב א ו ת נ ט י ו ת אמיתית ושלמה,
ועל הדרך נהנית מסטייק עסיסי ולקינוח, עוגה.





Thursday, September 4, 2014

אדמה, רוח ואש





אנחנו מגיעים באישון לילה,
אורות ניאון מרצדים באופק הרחוק,
מוסיקה עמומה וקולות תופים עולים מן המדבר,
אנחנו מרעידים את הדממה, מפלסים את דרכנו בתוך ענן אבק, 
בנסיעה איטית שבונה מתח וצפייה. 
עשר שעות בקראוון, כבר דיברנו על הכל,
על זוטות, על מחשבות עמוקות, על סדר היום המשפחתי,
סיכמנו את ׳צוק איתן׳, מכל הזוויות,  
דנו בענייני בירוקרטיה ומנהלות.
ועכשיו, משתררת ביננו דממה. 
אני יודעת על מה הוא חושב, כשהוא מכווץ את הגבות,
מכירה אותו היטב.
שלט מקדם את פנינו,   ׳!Welcome Home׳
לילה,
שינה טרופה ויקיצה לשחר חדש.

בוקר


חזיית ביקיני שובבה, מגפי הברנינג מהשנה שעברה, מים, קרם הגנה,
ואני כבר שועטת על האופניים החדשות שלי.
׳כל כך קל לשמח אותך׳ הוא אומר לי,
כשאני מסתערת עליהן וחיוך רחב מאיר את פני.
יש לו דרכים משונות לומר לי שהוא אוהב,
ימים ספורים לפני הפסטיבל, אני מגלה זוג אופניים תכולות צרפתיות,
גלגלי ענק בתוספת סלסלה חיננית על הכידון,
Beth חברתי משלימה את המתנה,
עם פעמון פרחוני סגלגל מיוחד, 
א׳ מתקין לי תאורת לילה צבעונית סטייל חג המולד,
ועכשיו, אני יותר מתמיד,
ערוכה.


׳יש בי סקרנות (וגם אהבה) והיא תנצח׳,
אני שרה לעצמי, שעה שאני שועטת במדבר ורוח חמה מבדרת את שערי.
אחרי ארוחת בוקר נהדרת, שכוללת חביתה, סלט וקפה בנוף הצחיח. אינספור מחשבות רצות לי בראש....איך המדבר פותח לי את התאבון (הבריא ממילא;-), ואיך הוא עושה לי טוב על הנשמה. אנחנו מגיעים לפלאייה, כמו ילדים בחנות צעצועים גדולה, עוברים בהתלהבות רבה ממיצג למיצג,
מפסל אחד למשנהו, מנסים את הכל, מטפסים, נשכבים, יושבים, פעם בוחרים לצפות ופעם משתתפים. 
הפעם היה זה פסל ענק, שלכד את עיני עוד ממרחק, ׳לשם׳, אני מצביעה בלי מילים, וא׳ אחרי. embrace פסל שכולו עץ במימדי ענק של פרופיל דיוקני גבר ואישה. מלאכת מחשבת, מעשי ידי אמן. הדיוקנאות עשויות רצועות עץ, שנראות ממרחק כמו עור פנים. בחללים הפנימיים, פועמים שני לבבות ענקיים, שלו, כולו גלגלי שיניים, מכניקה, וטכנולוגיה, שלה, מואר בקשרים, צינורות ונורות. ההקבלה מתבקשת רק מצפייה. אנחנו מטפסים לראשים במדרגות עץ לולייניות וצופים דרך חריצי העיניים החוצה אל פלאי הפלאייה, נרגשים מהמיצגים, מתלהבים מהגילויים במרחבים.

משם למקדש, עבודת אמנות נהדרת, מסמלי הפסטיבל. מקדש בסגנון תיאלנדי ואט שכולו תחושה,
עבודת עץ וגילופי תחרה. ובפנים, אנשים מתייחדים עם צער, מוות ופרידה, בתפילה חרישית, בכתיבה, במדיטציה, בציור ובשירה. אי אפשר להשאר כהה לרגש, המקדש צועק אותו באילמותו.
אנחנו ממשיכים לפסל עץ עצום, שכולו קוביות פלסטיק לבנות, קוביות סוכר, קוביזם לשמו,
מוסיקה מרגיעה מייצרת נוה מדבר. בערב יוארו הקוביות בשלל צבעים, כמו חבילת מרשמלו חיננית.
בכיכר המרכזית, הדגלים מתנופפים בשמחה, הרבה מתרחש כאן, לב המאהל. אנחנו עוצרים לרביצה ממושכת מתבוננים בעניין במתרחש מסביב. הוא בסבלנות אין קץ מצלם, ואני עושה את מה שאני מיטיבה ואוהבת, ובכן, פשוט להתבונן (ינונצ׳יק, חושבת עליך כאן...)
צעירה חשופת חזה מתרגלת תנוחות יוגה מרשימות, הילר מטפל ברייקי בצעירה אחרת, מעביר מעליה ידיים מחשמלות, חריזה, ציור מנדלות, ריח קפה, ג׳גלינג, אקרובטיקה, אמנית איפור מציירת על זוג שדיים כבדים, פרחים זעירים. האיש עם השערות הארוכות של יונתן גפן, קם לתחייה וצועד לעברי, צעירים עם אישונים מוגדלים רוקדים, זוג בגיל העמידה מתנשק כאילו אין מחר,
וילדה קטנה עם שיער זהב פותחת זוג עיניים תכולות מגלה עולם.


צהריים

עייפים ומאובקים, אנחנו חונים במאהל ערסלים, אריגים בשלל צבעים, בגבהים שונים, אני נשכבת בתנוחת רביצה, גופי יגע מהרכיבה הממושכת. ואז אני מגלה אותה בזוית העין, בחורה כבת גילי לערך, שיער פזור מעטר פנים יפות, היא שוכבת פרקדן, והוא לצידה,
ידיו מלטפות אותה, שרות לה שיר אהבה. מעורסלת ומתענגת על קרני השמש המציצות, באוהל המוצל, אנחנו נהנים מהפוגה קלה ושוב שועטים אל הלא נודע.
בזולת אוהלים אחרת, שמרכזה כדור ארץ גדול ופסקול שזועק ׳אללה ואכבר' לצד גניחות מסרט כחול, מחוייכים מהשילוב המנצח, אנחנו עוזבים את המיצג, תוהים למה התכוון האמן.
ברכיבה חזרה לקראוון, נציץ במקלחת עירום נשית וקבוצתית, בטבע, באבק המדבר. הן שונות, גוף נערי, לצד כזה מלא ועסיסי, לאחת, שיער קצוץ, ולאחרת, רעמה מתולתלת, אחת תכולת עיניים, האחרת כתומת שיער, הן יפות, כל כך יפות. א׳ יתמהמה ברכיבה, ואני אחשוב לעצמי בקריצה, זה מה שאבא שלי קורא: ׳אמנות לשמה׳.




אחר הצהריים


שבים אל הקראוון, מפעילים מזגן, מקלחת צוננת, יין תוסס, נשנוש וגלידה, ושנינו שוקעים בקריאה, ונופלת עלינו תנומה מתוקה, בלי שעון, יקיצה טיבעית כמו אז בימים שלפני הילדים. 




שעת בין ערביים


בצוותא טורחים על ארוחת ערב. סלט ארגולה עם תפוחי עץ ירוקים, ברוטב חרדל דיז׳ון ולימון, גרעיני חמניות, פסטה עם בשר מTJ, אני מעבה אותה עם בצל ופטריות מטוגנות, א׳ חולץ פקק ומוזג לי כוס יין, שעת שקיעה קסומה אל מול המרחבים האינסופיים של המדבר.
מן האופק עולה ליצן מזמר, על כובעו מגבר, מכנסי פסים וגיטרה חשמלית מנגנת ג׳ז איכותי. הוא מתחיל לפסוע לעברינו, אני מתלבטת אם להזמינו בחיוך או להתעלם, והוא, בשלו, מתעקש להנעים לנו את הארוחה בהופעה פרטית של איש אחד. קוראים לו Jack. א׳ מציע לו דרינק, Jack נענה להזמנה, ומספר שזוהי הפעם התשיעית שלו כאן. השמיים נצבעים באדום וכתום, מספקים תפאורה עוצרת נשימה, מסביב ההרים מייצרים צל בגוונים של כחול ושחור, נפלאות הבריאה.
 Jack מנופף לנו לשלום. Love Shaman הוא האורח הבא. הוא מספר שעשה את כל הדרך משוודיה, והוא בכלל ממקסיקו במקור. משתתף סידרתי בפסטיבלים מחתרתיים. עכשיו הוא מלהיב אותנו בסיפורים על פסטיבל אח, שמתרחש אחת לשנתיים בנורווגיה הרחוקה.  Rachel מהמאהל ליד, שואלת אם נצטרף אליהם לארוחת ערב, אני מצביעה בידי על הצלחות הריקות, ומחייכת בהכרת תודה. אני מוצאת שיש משהו נחמד בחברותא זרה.



ערב ללילה

הערב ירד, והפלאייה כמו החליפה דמות, עכשיו היא מסתורית ומוארת, מפתה ואחרת. אנחנו לובשים חג, טבעות מנצנצות ודוהרים אל הכיכר הענקית, שנראית כאילו יצאה מארץ אגדות. דרקונים יורקי אש, 
ספינות מוארות בתזוזה מתמדת משבשות לי את ההתמצאות במרחב, טייפ רשמקול עצום שט תוך שהוא משמיע מוסיקה מדליקה, דיסקוטקים, הופעות רוק, סדנאות לפתיחת צ׳קרות, מסאג׳ים עם אקסטרות, להטוטי אש, פה אנחנו עוצרים להופעה, שם להצצה, רוקדים באינספור מסיבות בערב אחד. הכל הולך, מוסיקת רגאיי, טראנס, פופ, רוק, אפילו מוסיקת מעליות. אנחנו נשכבים על פופים תחת עצי ניאון ביער האהבה, שולחים ידיים מהוססות לחמסות, שאמורות למדוד את אהבתנו. יד ליד, החשמל עולה במהירות הבזק, מאיר את העץ, ואני חושבת לעצמי, זה מה שקוראים the power of love,
שוב על האופניים, צופים בארמדילו מואר, במסיבת טראנס על ספינת מדבר, בכיכר הומת משתתפים מתודלקים, ואיש אחד מבוגר עירום כביום היולדו חוגג את גבריותו. זיקוקי דינור פוצעים את השמיים וריח השרפה עומד באפי, אני אוהבת את הריח, הוא מזכיר לי מדורה ונעורים. אוירת קרנבל, אנחנו רוכבים לצלילי המוסיקה והתופים. ואז קולטות העיניים סשן שלם של להטוטנות באש, המוסיקה אוריינטלית, כיכר עצומה ובמרכזה, מלהטטים כדורי אש וחישוקים בוערים, מהופנטים לאש, לאקרובטית שמיטיבה לענטז לצלילים, היא נינוחה, בטוחה בעצמה ואולי בגלל זה היא כל כך יפה. חרט אמן מציע לנו לחלוץ את המגפיים המאובקות ולהטביע בהם את אות הפסטיבל, עכשיו שנינו נועלים את הלוגו של הBurn, קצת כמו גאוות יחידה.
אחר כך באוהל ויגהאם צמוד, נעצור לפוש. נתבונן בהם, באוסף האנשים שהתקבץ, למנוחה מהאקשן בחוץ. צעירה ישנה, מבט שליו נסוך על פניה, סבתא באה בימים עם כובע פרחוני, זוג מתרגל יוגה הוא מרים אותה על כפות רגליו, שני גברים בגיל העמידה משוחחים בלחש מתבוננים עמוק זה בעיניו של זה, ועוד זוג מאוהב, מתגפף, מתנשק מתלטף בתשוקה גדולה, דקות ארוכות של אהבה פומבית, מרגש, חושני ומסעיר. בקרן רחוב, שתי צעירות מתערטלות בכלובי ענק, ובצד השני, קונצרט מיוחד של זמרת נשמה, ההמון מריע לה רוצה עוד ועוד משירתה, ואני, אני כבר עייפה.


השעות הקטנות של הלילה 



שוב מקלחת,
אני שוטפת מעלי את החול והאבק,
וצוללת לשינה מפנקת, חולמת את קורות היום,
דמיון ומציאות מתערבבים להם יחדיו, 
שעות אחר כך,
אני מתעוררת לצידו מאושרת לשחר חדש,
שמש עולה על המדבר, 
וחוזר חלילה, עוד יום נ פ ל א!





שוב המדבר, שוב הפסטיבל, שוב הימים הארוכים של שלהי הקיץ,
שוב יום נישואין וחגיגה של שיכרון חושים.
פעם שלישית שלנו כאן, וכל פעם מביאה איתה משהו חדש, מעירה רגש אחר, מתלבשת על תובנה, שרק חיכתה להבשיל. אני ממתינה בסבלנות לראות מה יביא המסע הזה.
בנסיעה הארוכה לכאן, אני פושטת את מי שאני ומחליקה לתוך אנונימיות נינוחה, אני חוזרת להיות לכמה ימים נערה מסעירה. אנחנו מוצאים את עצמנו בסיטואציות הזויות, מרגישים כמו חלק מסט של סרט. לפעמים זה מצחיק, פעמים רבות זה מעיר איזה חלום רדום, שבב זיכרון, מאיר באור אחר, מחשבה, מייצר שיחה עמוקה או שתיקה נעימה. אני לומדת על עצמי בפעם האלף, את מה שידעתי תמיד, שאני נהנית יותר כשאני מניחה לשיפוטיות, לציניות, להשוואה, כשאני לא פוחדת, כשאני מעזה, מתנסה. הראש מסרב להאמין לארעיות המקום, זה מרגיש כאילו חייתי שם תמיד. כאילו המקום הזה מתקיים כל הזמן, ורק אני יוצאת ונכנסת, לפרקי זמן קצובים. מהצד, זה אולי נראה מוטרף, אבל אני כבר הבנתי בפעם הראשונה, כמה דווקא המקום הזה מסייע לי לשפיות.
הפעם, לראשונה, אני באמת מרגישה ׳בבית׳
אני אוהבת אותנו במדבר, את חווית הגילוי המשותפת, את הזמן לאהבה, את הכאן ועכשיו. נדמה כאילו מצאנו מתכון סודי לזוגיות. מן שיקוי קסמים של אהבה ונעורים, שנוטלים פעם בשנה, והוא ממריץ, מקרב, מחבר, מייצר ׳ביחד׳ אחר, נושבת כאן רוח אחרת, יש ניצוץ, יש אש.
אני אוהבת את עצמי במדבר, מרגישה יפה, מצחיקה, סוערת וזורמת, כמו לפני עשורים.
הילדה שבי מתעוררת לחיים

בדרך הבייתה, כשאבק הקסמים מתפוגג עם אבק המדבר,
ומתפנה מקום למחשבה.
אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי, מה קרה לי? איך זה שהפכתי להיות המבוגרת האחראית, שכל כך לא רציתי להיות? ואולי בעצם תמיד הייתי כזאת? איך חיי היום יום הופכים אותי משעממת וכל כך לא זוהרת.
איך מעירים אותה את הילדה שאני אוהבת כל כך. איך עשר שעות נסיעה חזרה הקטינו אותה עד שהתפוגגה ונעלמה, כמו טינקרבל הפיה.