ההסכמה

המורה אהרון היה מטרידן, ואולי אפילו יותר מזה.

הוא חבש כיפה, 

ומבט ערמומי ומחוייך, ליוה אותו לכל אשר הלך.

למזלי, הייתי מה שנקרא, late bloomer ,

כך שאיתי, הוא לא התעסק.

אבל עד היום, מעוררת בי בחילה,

המחשבה על מורה ו׳מחנך׳ בישראל,

שמטריד ילדות בכיתה ה׳.

נוגע, מתחכך, מביך, מעיר הערות על ניצני נשיות.

והבדיחות, שהחליף עם ההורים המלווים,

בטיולי בית הספר, 

מעל ראשנו הקטנים,התמימים,

הלצות מיניות של עולם המבוגרים.

וקשר השתיקה והסלחנות, 

שליוו את מעשיו האסורים,

צורבים בעלבון ומטרידים גם היום,

את מנוחתי.

בשבועות האחרונים,

בין שרון פורר האמיצה,

לצ׳יקי ארד הנאלח,

צללתי ל׳הסכמה׳. 

הספר הזה, שגמעתי ביממה,

מייצר לאחרונה, 

לא פחות מהקורונה עצמה,  

סקנדל רבתי בצרפת. 

שכן הוא מעלה שאלות מורכבות, 

על טיבה של ההסכמה בין בגיר לקטין,

על נורמות וגיבורי ספרות,

על פערי תרבות,

ופערי הזמן, 

על מה שבין חוק למוסר,

ועל השיפוטיות שלנו כבני אדם,

בראי הזמן והנפשות הפועלות במרחב.

״בסביבה שונה בתכלית, שבה האמנים לא מהלכים קסם באותה מידה, 

דברים ודאי היו מתרחשים אחרת. 

האדון היה מסתכן בכך שיישלח לכלא....”/ ההסכמה

בספר, חושפת ונסה ספרינגורה,

את הקשר החולני שליווה את התבגרותה,

כנערה בת שלוש עשרה וקצת, 

עם הסופר המפורסם,

גבריאל מצנף, שהיה אז בן חמישים.

במקביל לעוד מערכות יחסים חולניות, 

שקיים עם קטינות וקטינים,

בינהם ילדים צעירים בני עשר ואחד עשרה, מהפיליפינים. 

מצנף תיעד את מערכת היחסים הזאת, 

בחילופי מכתבים, 

תוך שהוא מעודד את ונסה לכתוב ולהשיב.

במכתבים, השתמש מצנף גם לצרכים ספרותיים,

אבל בעיקר להוכיח את עיקרון ׳ההסכמה׳ במערכות היחסים.

הוא הוציא לאור רשימה ארוכה של ספרים, 

בשבח הפדופיליה.

גבריאל מצנף היה בן בית בסלונים ספרותיים,

כיכב ברשימת סלבריטאי פריז,

זכה לפרסים יוקרתיים ואפילו למכתב הוקרה,

מכבוד מהנשיא מיטרן.

מערכות היחסים החולניות שלו,

היו ידועות לכלל הציבור,

הוא מעולם לא הסתירם,

הוא פירסם וכתב אותן שחור על גבי לבן.

הוא נחשב אורח כבוד ומרואיין פופולרי,

במיטב העיתונים, המגזינים ותוכניות האירוח.

בדיוק כמו אפשטיין וחבריו, 

כמו אורי זוהר וחבורתו,

כמו דן בן אמוץ, כמו צ׳יקי ארד,

כמו איל גולן.

'לא אונס', כי אם יחסים בהסכמה.

כאילו, שילדים מבינים את טיבה,

כאילו, שאין כאן ניצול מרות,

פשיעה, פגיעה, התעללות.

 

״כל אותם אינטלקטואלים של השמאל הגנו בלהט על עמדות,

שהיום נראות לנו מזעזעות כל כך? 

מדוע צידדו בהגמשת חוק העונשין החל על יחסי מין בין בגירים לקטינים, 

או בביטול גיל ההסכמה...?”/ ההסכמה 

ב1974 פרסם מצנף את סיפרו,

׳בני פחות מחמש עשרה׳,

בו סיפר על אהבתו לנערים ונערות,

׳תמימים, רעננים, ועדיין לא פגומים.…׳

ב1977 פרסם מצנף גילוי דעת עיתונאי,

׳בנוגע למשפט׳,

בו ביקש להגן מפני החוק, על גברים, 

שקיימו יחסי מין עם קטינים, 

(צעירים בני פחות מחמש עשרה.)

על המכתב, שביקש להמתיק את עונשם של הפדופילים,

הצטרפה פטיציה, 

בצורת מכתב פתוח של שמונים אנשי רוח,

לשינוי החוק, המגדיר יחסי מין עם ילדים,

מתחת לגיל חמש עשרה, כפליליים.

רוצים לדעת מי חתום על המכתב המשוקץ הזה? 

יושבים?  

ז׳אן פול סארטר, סימון דה בובואר, ז’אק דרידה,

מישל פוקו, ז׳יל דלז, אנדרה גלוקסמן,

 רולאן בארת, ואפילו פסיכיאטרית ילדים ידועה,

בשם פרנסאוז דולוטו.

גם אם זיהיתם, שם אחד מתוך הרשימה המרשימה,

זה עדיין מטריד ביותר.

מזכיר את מצעד הסלבריטאים לבתים של אפשטיין,

בין קלינטון לנסיך אנדרו, טראמפ, 

והקשר התמוה עם ווקסנר הנדבן.

אם טרם צפיתם בדוקו הצהוב,

ממליצה בחום,

מספיק פרק אחד, 

להבין שאין שם אף צדיק בסדום.

״…אלה פוריטנים שלא מבינים כלום. 

הילדה שטוענת כי הוא אנס אותה היתה קורבן למניפולציות של קנאים. 

זה היה בהסכמה, אין כל ספק....׳/ ההסכמה 

ונסה ספרינגורה,

שכיכבה בספריו של מצנף,

כמוזה האירוטית שלו, הייתה בת שלוש עשרה,

כשהכירו, בארוחת ערב משפחתית. 

כשהם מקיימים מערכת יחסים פומבית,

אליה היו מודעים כל המבוגרים בחייה,

כולל אמה, מוריה, רופאיה, בני משפחתה,

וחברי חוג הסילון הספרותי של צרפת.

אף אחד לא אמר מילה,

והעולם כולו שתק.

ספרינגורה, שמככבת בספריו של מצנף כV,

שילמה מחיר כבד מנשוא,

על היחסים ההרסניים האלה.

היא נפלה לסמים, נשרה מבית הספר, 

אושפזה וחוותה משברים קשים.

היום, כעבור שנים ארוכות של שיקום,

והקמת משפחה, כשהיא אשת קריירה מרשימה,

מוציאה לאור מצליחה,

היא מוציאה מחשכת חדר  המיטות של הפדופיל,

את האמת הערומה, בספרה ׳ההסכמה׳.

מצנף מכונה שם GM,

מן סגירת חשבון אישית קטנה.

לטעמי, 

קטנה מידי.

אגב,

ונסה מכריזה, שהוצאת הספר,

היא לא כחלק מתנועת me too,

כי אם לדבריה, הספר נכתב,

מתוך ההבנה העמוקה על מצב הרגיש והמסוכן,

בו נתונים המתבגרים,

והחשש לילדיה שלה.

 

“לפתע מתקוממת אחת האורחות, 

היא לבדה, נוכח ההרמוניה המושלמת, 

ומתחילה להצליף בו בלשונה במלוא הבוטות. שמה דֶניז בּוֹמבַּרדיֶיה 

והיא סופרת קנדית. היא מזועזעת מנוכחותו באולפן טלוויזיה של איש כה נתעב, 

סוטה מין הידוע כאדם המגן על פדופיליה ואף מיישם אותה. 

היא נוקבת בגילן של המאהבות המפורסמות של ג"מ ("ארבע־עשרה!") 

ומוסיפה שבארצה, התנהגות חריגה כזאת לא היתה עולה על הדעת, 

במקום שהיא באה ממנו אנשים מתקדמים יותר בכל הנוגע לזכויות של ילדים. 

ומה עולה בגורלן של כל אותן בנות צעירות שהוא מתאר בספריו? 

מישהו חשב פעם עליהן....?״/ ההסכמה 

כאמור, איש לא אמר מילה, 

למעט סופרת קנדית אחת אמיצה,

דניר בומברדייה,

שהעזה בתוכנית האירוח היוקרתית, 

׳אפוסטרוף’, ב1990,

לקרוא תיגר על מצנף.

גילוי נאות,

כשסיימתי לקרוא את הספר בשקיקה,

צללתי באובססיביות לכל קטעי הטלוויזיה והארכיון,

חקרתי את כל הכתבות וכל הראיונות.

ונדהמתי.

בומברדייה הייתה היחידה.

באומץ רב, בשידור חי, הישוותה את מצנף,

בהיותו סופר מפורסם המשתמש במעמדו,

לפדופיל, המפתה בסוכריות ילדות קטנות.

היא, אגב, שילמה מחיר מקצועי כבד ביותר,

על שצעקה, ׳הסופר הוא עירום...’,

במקרה הזה, תרתי משמע.

בין מחאות הסטודנטים בראשות דני האדום,

והקריאה לחירות מינית,  

לגבריאל מצנף ומקרון, 

נשיא צרפת, שנישא למורתו,

(גם שם הייתה מערכת יחסים בין מורה לתלמיד,

לטעמי, מאוד בעייתית)

הספר נוגע ברוח התרבות הצרפתית,

האוירה הרווחת בשנות השבעים,

ושורשיה במהפכה הצרפתית וזכויות האזרח.

הוא מעורר שאלות בדבר ערך החירות

כערך מקודש בחברה.

אצלי, 

הוא בעיקר חיזק את חשיבות החינוך

לחשיבה ביקורתית.

״נראה כי בשנות השבעים, בשם השחרור מכבלי המוסר והמהפכה המינית, 

אנשים ראו לעצמם חובה להגן על התענגותם החופשית של כל הגופים,

אי לכך, מניע של מיניות צעירה, נחשבה לחלק מהדיכוי החברתי, 

ותחימת המיניות בין אנשים בני אותה קבוצת גיל,

אינה אלא צורה של הפרדה. 

מאבק נגד כליאת התשוקות, נגד כל דיכוי שהוא, אלה הסיסמאות של אותם ימים, 

מבלי שאיש ימצא לנכון להטיל דופי בכך, 

למעט מאמינים אדוקים ואי אלו ערכאות ריאקציונריות. 

סחף, ועיוורון שכמעט כל החותמים,

על העצומות הללו עתידים להתנצל עליו לימים.”/ ההסכמה  

סוף סיפור.

המורה אהרון, 

פוטר, למיטב זיכרוני.

או אולי ׳היתפוטר׳, 

בטח הודו לו, ואיחלו לו,

הצלחה בהמשך דרכו,

וכמו פרי רקוב, מבאיש,

הוא המשיך לבית הספר הבא,

ובהצלחה יתירה, 

חיבל ופגע שוב ושוב בנפשות תמימות.

רק כעבור שנים שמעתי שנעצר,

ואיני יודעת מה עלה בגורלו או בגורלן. 

געגוע

׳געגוע גורם לאהבה,

מה שרוח גורמת לאש. 

מכבה אש קטנה ומעצימה אש גדולה....׳

רוז׳ה דה ראביטן

'תַּגִּידִי לְמָה אַתְּ הֲכִי מִתְגַּעְגַּעַת?'

שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי חֲבֵרָה טוֹבָה,

בַּיּוֹם הֲכִי לַח בַּשָּׁנָה.

'לְאַבָּא שֶׁלִּי', 

אֲנִי מִיָּד עוֹנֶה,

רַק לוֹ, 

אֲבָל לֹא רַק.

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לָאִכְפַּתִּיּוּת וְלֶאֱנוֹשִׁיּוּת,

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לַמְּסִירוּת וְלִרְגִישׁוּת.

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לְכַנּוֹת וּלְאַחְרָיוּת, 

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לַחָכְמָה וּלְפַשְׁטוּת.

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לִצְנִיעוּת וְלַאֲצִילוֹת,

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לְהוּמוֹר וּלְקַלִּילוּת.

אֲנִי הֲכִי מִתְגַּעְגַּעַת לְחִבּוּק.

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לַקִּדּוּשׁ שֶׁל שִׁשִּׁי,

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לְje t'aime ma fille.

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לִזְמַן אֵיכוּת בְּצַוְתָּא,

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לְהוֹפָעָה אִתּוֹ בְּזָאפֶה.

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לְנַחַת וּלְגָאוה,

שֶׁהֵסֵבּוּ לוֹ הַיְּלָדִים שֶׁלִּי,

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לַנִּיצוֹץ וְלַשִּׂמְחָה,

בְּעֵינֶיהָ שֶׁל אִמִּי,

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לַ'בְּיַחַד מִשְׁפַּחְתִּי',

וַאֲנִי בְּעִקָּר מִתְגַּעְגַּעַת לְעַצְמִי.

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לִדְמוּתִי,

כְּפִי שֶׁהִשְׁתַּקְּפָה בְּעֵינָיו הָאוֹהֲבוֹת,

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לְמִשְּׁהוּא,

שֶׁאֶפְשָׁר לְהַנִּיחַ עָלָיו אֶת הָרֹאשׁ.

וְעִם יָד עַל הַלֵּב,

אֲנִי גַּם מִתְגַּעְגַּעַת,

לְחַיִּים לְלֹא צַעַר וּכְאֵב.

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לְמי שֶׁהָיִיתִי פַּעַם,

לִפְנֵי הָאָסוֹן שֶׁל הַחֲבֵרִים הטוֹבִים,

לִפְנֵי הַמַּחֲלָה וְהָאָבְדָן,

לִפְנֵי שֶׁהַזְּמַן קִבֵּל מֵימַד חָדָשׁ.

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לְעִידָן הַתְּמִימוּת,

כְּשֶׁהַחַיִּים נִרְאוּ כְּמוֹ חֲגִיגָה אַחַת גְּדוֹלָה,

שֶׁל רִאשׁוֹנִיּוֹת וְהִתְחַדְּשׁוּת.

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לַאֲהָבוֹת וְלִשְׂמֵחוֹת, 

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לְחַתוּנוּת וּלְלֵדוֹת,

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לְהִתְרַגְּשׁוּיוֹת.

יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהָפַכְנוּ תַּקְלִיט,

יָכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁזֶּה מָה,

שֶׁטּוֹמֶנֶת בְּחוֹבָה,

הַמַּחֲצִית הַשְּׁנִיָּה שֶׁל חַיֵּינוּ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה?

אָז אִם זֶה כָּכָה,

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לָמַחֲצִית הָרִאשׁוֹנָה.

לא תאנוס

לפני כשבועיים בשיחת חברים,

סיפרתי לע׳, איך אני מתנהלת כשאני בנסיעה לבד.

פעם לפני הקורונה, הייתי נוסעת הרבה, 

אני מרגישה ב׳בית׳ בדי הרבה ערים,

ניו יורק, תל אביב, סן פרנסיסקו או פריז,

(ולא, אני לא מדברת על הפבלות בברזיל…)

לכאורה, מקומות בטוחים, ועדיין,

יש לי כמה כללים די נוקשים ליציאת ערב בגפי. 

(חברות, על השורות הבאות אתן יכולות בכיף לדלג,

הייתן כותבות אותן לבדכן, לו הייתן מתבקשות,

אתן בעניינים האלה, אלופות)

אז להלן הכללים שלי ליציאת ערב:

לעולם לא אצא לארוחת ערב בעקבים, שמא אצטרך לברוח.

את דלת חדר המלון אנעל היטב, עם בריח עליון.

פעם, עזבתי מלון בוטיק באמצע הלילה,

כי גיליתי שאני האורחת היחידה, 

החדר שלי היה בקומת קרקע,

ופקיד קבלה, היה הרבה יותר מידי נחמד.

הוא התעקש להראות לי איך עובד המפתח ואיפה בדיוק המיניבר.

אחר כך אמרה לי חברה שאני ׳היסטרית׳,

אני קוראת לזה ׳אינטואיציה בריאה׳.

בכלל, שונאת חניונים בשעת לילה, 

גם מעליות לבד עם זר, לא עושות לי טוב.

לידיעת הציבור, מטריה יכולה להיות כלי נשק נהדר, 

גם בקבוק פלגרינו קטן מזכוכית,

בטלפון, אדבר בקול רם, 

וכן, אם אין לי עם מי לדבר, כי בבית כבר ישנים,

סתם להרתעה, בקולי קולות, אעמיד פנים.

יש לי אפליקצית חירום, על הנייד, לי, לבנות,

והכרחתי את כל חברותי ובנותיהן להתקינה,

ממליצה! 

אני אגב, ממש לא נועזת.

אינני מדברת על לילה תחת כיפת השמיים לבד,

כמו שמיה טבת דיין כתבה במאמר המדוייק והחזק שלה.

חוץ מאליס מילר, 

לא מכירה הרבה נשים שנוהגות לישון בדד במדבר,

פשוט הפחדתם אותנו...

תקראו את הספר של האישה האמיצה הזאת,

תראו איך זה נגמר שם.

בקיצור,

חוזרים לשיחת חברים מלפני שבועיים,

אני פורסת את מישנתי הסדורה,

בלהט ותשוקה, ׳שרוני סטייל׳,

א׳ מניח יד מהסה על ברכי,

כל הגברים מהנהנים באמפטיה, 

אבל ברור לי שאין כאן באמת הבנה. 

כי זר לא יבין זאת.

אגב, סטארטאפ מדהים שמדמה הטרדה מינית,

(לקוראים עד סוף הפוסט, מובטח)

זהו,

הביקור הסתיים, האורחים עזבו,

ואני נשארתי עם קצת כלים בכיור והמון מחשבות מציפות.

השפה העיברית עושה עוול, איתנו הנשים. 

כן, בסוף שורש הבעיה, מתחילה במילה הנאמרת והכתובה. 

׳נקבה׳, נחשו מאיזה שורש...? 

מול זכר וגבר, שורשים הרבה יותר מחמיאים. 

והמילה ׳בעל׳, גם ׳בעלים׳ וגם ׳בועל׳, 

מילה שהיא בעליל בעייתית. 

זאת לא אמורה להיות ׳מחאה נשית׳, 

זאת אמורה להיות מחאה אנושית.

לכל גבר, יש אמא ואחות או בת, 

דודה, ובת דודה ואחיינית מתוקה.

אז איפה אתם גברים? 

למה לא שומעים את זעקתכם סביב האונס בקפריסין, האונס בשומרת,

האונס באילת, ההטרדות המיניות, אלימות כנגד נשים? 

למה אתם לא מחרימים שחקני כדורגל אנסים?

למה אתם ממשיכים להרים לזמרים, שחקנים ופוליטקאים מטרידנים? 

אולי במקום להפחיד ולהזהיר את הבנות, 

נחנך את הבנים לכבוד, לרגישות ולאחריות.

כדי שננצח במערכה, חייבת להתקיים ברית בין המינים, 

עבודת צוות משותפת למיגור אלימות נגד נשים. 

וכן, אנחנו צריכות אתכם, מגוייסים! 

מלחמה רב מערכתית 

הטיפול בנושא הזה, אמור להיות טיפול רב מערכתי. 

חייבים להיות לו שותפים במערכות החינוך הפורמאליות והלא פורמאליות, 

בתקשורת ובמדיה, בחקיקה, באכיפה, בענישה מידית וחמורה.

איפה חבר הכנסת שיוביל הצעת חוק שתחייב חשיפת פדופילים? 

איפה השופט שיפסוק סופסוף גזר דין קשה למי, שחרב חייה של נערה צעירה? 

איפה ראש הממשלה? וראש הממשלה החליפי? ואיפה הנשיא? 

איפה העיתונאי שיגיד 'לא' לראיון עם כוכב מפורסם שהורשע בעבירות מיניות, 

איפה הבמאי, שיסרב ללהק אותו לסירטו הבא....? 

הראו לי ערוץ חדשות שלא נותן במה לפדופילים עם דמעות תנין, 

מספר בדיעבד את הצד ה'תמים' שלו,

ואבחר בו להיות הערוץ שלי. 

די, מספיק, 

מאסנו כבר בציוצים/ פוסטים/ וידאו/ 

מלאים עיניים מצועפות אמפטיה והזדהות.

תעשו! 

תקצו משאבים, תחוקקו חוקים, תאכפו, תענישו, 

ולא, אל תרחמו וכבוד הנשיא,

תפסיק להמתיק עונשים. 

תחשפו אותם!

איך זה יכול להיות שאני מכירה כל כך הרבה נשים, 

שעברו הטרדות מיניות ואונסים מזעזעים? 

ואיני מכירה אף אנס או פדופיל? 

למה אנחנו שומרים על פרטיותם של עבריני מין? 

הגיע הזמן לחשוף את פרצופם, 

של מורשעים בעבירות מין ובעבירות אלימות נגד נשים, 

לחשוף אותם, את שמותיהם ואת כתובתם, 

המדינה צריכה להגן על הקורבנות ולא על תוקפיהם.

ולפני שנפרד,

כמה כלים מועילים, 

אפליקציה, מיזם, ספר ומאמר,

לעורר עוד מחשבות ולייצר עוד עשיה.

Sekura

אפליקציית בטיחות לנייד 

שתסייע לכן להרגיש בטוחות בלילה לבד.

מטלפון למשטרה בחיוג ישיר, 

התראות לרשימת חירום עם מיקום,

צלצול טלפון ועד סירנת משטרה,

להתקין לכן אפליקציית בטיחות Sekura ולבנות עכשיו.

OtheReality

איך זה מרגיש להיות מוטרדת...? 

ממש לא לנשים בלבד.

חווית מציאות מדומה, סדנאות ומחקר משותף. 

איפה עובר הגבול בין מחמאה להטרדה? 

מה תפקידו של מי שנקלע כצופה לסיטואציה? 

את המיזם המדהים הזה פגשתי לראשונה לפני כשנה,

כשישבתי לשיחה מרתקת עם פרופ׳ מוטי נייגר 

וסיגל הראל מור להדגמה בUnbox, 

חממת היזמות של אוניברסיטת בר אילן. 

אב (מוטי) ובנו (יאיר),

שפיתחו יחדיו סרטון באמצעות טכנולוגיית VR,

ומאפשר להכנס לנעליים של קורבן הטרדה מינית. 

מפגש חווייתי עם סיטואציה,

שממשיך לסדנא שהיא דיון חינוכי ערכי,

ועל הדרך אוספים מהמשתתפים data,

ומעמיקים את המחקר בתחום. 

הסדנאות מתאימות לסביבות עבודה,

אקדמיה, בתי ספר ומסגרות חינוך.

אנשי חינוך, צרו קשר  OtheReality

למאמר של מיה טבת דיין

ביג דיל, אז עוד ילדה נסוגה מהמרחב הציבורי.

הספר של אליס מילר

אליס מילר

!מומלץ