יום שוק, יום חמישי אחר הצהריים,
אנחנו נפגשים, טיפין, טיפין, כולם מגיעים.
נפגשים ב׳חוכמת הבורקס׳, שבלב שוק מחנה יהודה.
התכנסות בחצר קטנה, אחורית,
על מגשי ירקות, חמוצים, בורקסים במגוון מילויים,
לימוננע קרה וקפה של אחרי ארוחה.
משם, נצא בקבוצה של חברים,
שנבחרו באהבה, לסיור צבעוני וטעים במיוחד.
השוק תוסס וססגוני, יום חמישי,
וכולם נערכים לשבת המלכה.
דתיים לייט, לצד חרדים בלבוש שחור ומיוזע,
סבתות כפופות נושאות עגלה, צעירים מקומיים,
רוכלים צעקניים, תיירים ומשפחות ירושלמיות,
חתולי רחוב שבעים וזבובים,
התכנסות שוקקת חיים.
גיל המדריך מוביל אותנו לסיור טעימות,
התחנה הראשונה כולה גבינה,
׳הגבינה של באשר׳.
בדקות הקרובות, נטעם מגוון סוגי גבינה,
נלמד להבחין בין גבינת עיזים ובקר,
נעמוד מקרוב על מרקמים וריחות,
נבחן עובשים, ונלמד, שגבינה,
לא מתקלקלת אלא רק משנה ריח וצורה,
וכך נולדת ׳גבינה חדשה׳.
יודפת, מודי ורותי מטיידים,
ובכן, תמיד טענתי, שהם אנינים.
משם ל׳ממלכת החלבה 1947׳,
עם תוקף תאריך, שכולנו נראה,
שהחנות באה בימים.
חלבות במגוון טעמים וגוונים,
עם שוקולד חום ולבן, אגוזים ותמרים.
לומדים על מרקחת השומשום,
שעשתה את הדרך ממרוקו הרחוקה,
הישר לכאן.
אריק מתלהב, ׳אילה, אפשר?׳,
הוא שואל, כמו ילד קטן מול דוכן ממתקים,
ולפני שמגיעה התשובה,
הוא כבר אוחז בידו שקית הפתעה.
השוק עמוס ומלא, אנחנו מבחינים בשלט קטן,
רחוב האגס אחד, השפתיים מתחילות לזמר,
וגיל מתחיל לספר, על משפחת בנאי וההשראה לשירים,
אחר כך ימשיך עם ׳היינו ילדים וזה היה מזמן,
אני וסימון ומואיז הקטן׳.
לחומוס של רחמו,
ניגוב בסבוב עם פיתות טריות ישר מהתנור,
מציצים על המאפיה הגרוזינית שממול,
ורותי, אומרת שחייבים לטעום
כי גיל חובב הזכיר את המקום,
מודי מאשר, מבטיחים לחזור לעוד סבוב.
גיל ממשיך באגדות עיראקיות,
מתחקה אחרי שורש הסביח,
וקצת מייגע את כולם מסביב.
אבל גיל אינו מרפה,
העיראקים מציתים את דמיון המדריך האשכנזי.
והוא לוקח אותנו להציץ בממלכת החאמרות.
בסצנה, כמו לקוחה מסרט, גברים בגיל העמידה,
משחקים שש - בש, בזוגות
ובעידודה של קבוצה,
ועל הקיר השיר על עזורה,
ושוב משפחת בנאי מצטרפת אל הסיור שלנו,
כאורחת קרואה, ברוכה הבאה.
עוד עצירה, אצל עוזי אלי,
תימני שרוקח ומוכר מיצי פירות ואתרוגים,
ובטוח שיש לו תרופה לכל מחלה ומרגוע ללב דואב.
מיד הוא מצמיח לחבייר רעמת שיער,
מבטיח לפתור לחברים כמה בעיות גברא,
ואת האלרגיות שלי הוא מרפא בדקה.
הכל בחוש הומור ומבטא,
שמפיל את א׳ והחברים על הרצפה.
צחוק מתגלגל וחיוכים,
חגי, צלם, שכולם יראו שאנחנו מבסוטים.
ואז, לפני שאנחנו נפרדים,
עוזי מגניב לי ׳צאטלע' תם,
עם תיאור של אישיותי על סמך ציור קטן.
אני די נרגשת ונדהמת,
מראה לאיילת, והיא מאשרת.
על יד, ׳פסטה בסטה׳, פסטה home made,
בשני סוגים עם רטבים מעולים,
וגם fish & chips, שנראה מאוד טעים,
אבל אנחנו כבר מלאים.
מכאן נמשיך, לבוסתן ספרדי,
שכונת נחלאות, נטייל בסמטאות,
ושוב הבנאים יצטרפו, כאורחים קרואים מאוד,
יצחק נבון, לאה אבושדיד, איתמר לבית אב׳י
ועוד כמה סמך טיתים ידועים.
חצרות מאובקות, מלאות יבלית והזנחה,
מה שאורי קורא, ׳אותנטיות׳ בשמחה רבה.
חגי מנציח ומצלם ללא הפסקה, שרק אתן לו קרדיט והכרה;-)
רונית וניסים, נצמדים לתמונה,
ואיילת ועמית, מצאו להם יופי של דירה.
עוד עצירה עם ספורי סרק,
ובדיחות מיגעות של מדריך נלהב,
וערב יורד על העיר,
נפרדים לשלום עם חיבוקים ונשיקות,
לא לפני שאילה תלחש, ׳את רואה שם ממול, ׳המרציפן׳?
זה הרוגלעך הכי טוב בעולם׳, הנה עוד טיפ חינם.
אבל אני לא יכולה להיפרד, עורכת עם אירה סבוב מזכרות,
ושוב, כוס תה, מיני ארוחה,
עם צחי שזה עתה הצטרף לחבורה.
את הלילה נבלה במזרח העיר, במלון ׳אמריקן קולוני׳,
מלון פלשתינאי, קרוב מאוד לקו התפר, אבל מרגיש רחוק ביותר.
השפה הרשמית, ערבית ואנגלית, המטבע, דולר,
העלונים והכרזות, מספרים על ׳השבוע בפלשתין׳.
יש שם חיי תרבות עשירים,
אריחים מצוירים, ערבסקות, אבן ירושלמית,
חצר פנימית ופרזולי ברזל כחולים וירוקים.
ערב על כוס יין עם חברים וארוחת בוקר ערבית,
עם פיתות מטבון אבן חם, מבחר סלטים, גבינות ומאפים,
בבוסתן פנימי לצל עצי פרי.
אני לא יכולה שלא לחשוב, מחשבה תמימה וילדותית,
שכבר יבוא שלום עלינו,
ונוכל להנות מכל הטוב והשפע של שני העולמות,
זה מתרבותו של זה, שנכבד, שנכתת כבר רובים לאתים,
וניצור יחד מציאות חדשה, אמרתי כבר, גם ילדותית, גם תמימה...
אגב, הלילה היה קצר, המואזין העיר אותנו קצת לפני ארבע לתפילה,
מחיר המקום והאוירה.
השכמנו קום, והיה שוה, כי הזדמנה לנו המדריכה הכי טובה בעיר,
עכשיו תרשמו שם, נורית בזל.
מדריכה, כמו מהאגדות, משכילה, מעמיקה,
מעיין בלתי נדלה של ידע וחוכמה. (עינתי, תודה על ההמלצה)
נורית מתמחה בסיורים בעקבות סופרים ומשוררים.
עגנון, גרוסמן, שלו גורי ועמיחי ואחרים,
היא מצטטת שירה ומפיחה חיים בעיר העתיקה.
עם סיפורי תנ׳ך והברית החדשה, אנקדוטות מכאן ושם,
היסטוריה, אריכאולוגיה, תרבות ורכילות.
היא רוקמת סיפור בחוטי עניין ושייכות.
אנחנו נפגשים בעין כרם,
ונורית מובילה אותנו בכפר הפרובאנסי, לסיור כנסיות.
מתחילים עם תיאולוגיה,
סיפור עם ניצוץ אלוהי והרבה ניסים,
על הולדתו של ישו ויוחנן המטביל,
קוראים מהברית החדשה, ועורכים סיור בכנסיה מדהימה,
כנסית יוחנן המטביל במנזר הפרנציסקני,
מציצים לפסיפס, מנתחים את יצירות האמנות,
שמקשטים את הקירות ונהנים מאוד, מאוד.
משם ממשיכים, לסטודיו של רות, קרמיקאית בת השכונה,
ששיפצה במו ידיה, את ביתה, בית אבן עתיק, לצד המנזר.
אנחנו מקבלים הסבר על העבודות המיוחדות והשכונה.
על הסכנה שבפיתוח ובניה ללא תכנון ומחשבה.
פז ואני מתחדשות בתכשיט ייחודי, מעשה ידי אמנית כשרונית.
אחרי דקות ארוכות של פשפוש מתפעל מעבודות יפות ביותר.
עכשיו, אני מספרת לנורית קצת על עצמי,
על אהבת ההסטוריה והעיסוק כמעצבת פנים,
על תשוקה למקומות מיוחדים, ועל מלון אלגרה,
שכל כך קיויתי לבלות בו לילה, ולא היה מקום...
ונורית, מוליכה אותנו אחר כבוד למלון אלגרה.
מספרת באריכות על אלגרה היהודיה שהתאהבה בערבי,
עזבה את משפחתה וקשרה גורלה בגורלו,
וכמו סיפורים רבים בני התקופה, גם עליה, ישבו שבעה.
נורית ממשיכה ומספרת את סיפור בית המידות
כיצד התגלגל להיות בית כנסת ׳תקוותנו׳,
והיום הוא מלון בוטיק מיוחד במינו.
ואנחנו זוכים לסיור מיוחד בתוך המלון, אך לא בשבעת חדריו.
אבן ירושלמית, מטבח מהודר ומסעדה אינטימית רק למלון ואורחיו.
עבודות אמנות מרשימות ומתריסות על קירות, וליבי יוצא אל המקום.
משם, למסדר האחיות ציון נוטרדם,
סיפור מיוחד על יתומות ואיש נדיב אחד,
מסיירים במנזר, בוחנים את הנוף הנשקף,
לומדים קצת על המקום והתקופה. ואז, ברגע עם השראה,
עוצרת נורית ומקריאה לנו את שירו של יהודה עמיחי,
נוף, הוא שם השיר ואין מתאים ממנו לתאר את הרגשתי.
בדרך, נורית ממשיכה להדריך ומראה לנו את כנסית יוחנן היוונית.
פעמון גדול וכחול בעיניים, כמו נלקחה מכפר מרוחק, אי שם ביון.
ונורית ממשיכה לספר על כפר פליטים ויתומים
ביסודה רחל ינאית בן צבי, על אוצרות שהתגלו בבתים עתיקים.
לא שבעים ובכל זאת נפרדים,
לקינוח של היום, למקום שבא מאהבה.
וכמו כל מה שעושים מאהבה, הוא משובח.
וגם כאן, זוג מעורב, היא בת קיבוץ, הוא בן הכפר.
׳מג׳דה׳ עין רפא, היא התחנה האחרונה,
במסלול העינוגים של היומיים האחרונים.
בלב כפר ערבי, מסעדה עם אוכל אנין ומצוין,
עיצוב ביתי עם טוויסט וינטאג׳י,
יושבים בחוץ, בבוסתן מוצל, משקיפים אל העמק,
וסועדים כטוב ליבנו ביין ארוחה ישראלית ערבית,
עם ניחוח פרובאנסי, ים תיכוני.
זהו, יש סוף לכל הדברים הטובים,
אחרת, אולי לא היינו מזהים, כמה הם נפלאים.
מנופפים לשלום לסופשבוע קסום,
ומבטיחים לעצמנו, לעשות את זה שוב.
שיקום, מי שנשקל רק בבוקר.
שלא עשה דיאטה מעולם.
