פרידה מאהובים

לפני כשלוש שנים ביום אביבי אחד,
ביום העצמאות השישים ואחת למדינה,

קרה לנו אסון גדול מעורבב בשמחה,

נולדה לנו ליבי, בת זקונים אהובה

ואיבדנו את נאוה ונחום,

חברים טובים, טובים, 

שלמדו אותנו כל כך הרבה על החיים.

ואם להקפיד ולדייק בתיאור,

אז שעות לאחר שנודע לנו על מותם המפתיע,

הלכנו ללדת את ליבי.

לעד, יחרט בליבי היום ההוא,

הבאת חיים לעולם בעצב מהול.

הפוסט הזה הוא לזכר השרפמנים.

ויש בו חוכמת חיים של אנשים 

גדולים מהחיים. 

וליבי שלנו מסמלת את ליבם הרחב,

ואת המקום שיתפסו בליבנו לעולם.

על נחום שרפמן הרבו לכתוב ולהספיד,

על הדוקטור, היזם הסדרתי

ואיש העסקים המצליח.

ומבלי לפגוע כהוא זה בסיפור ההצלחה,

אני בוחרת לספר לכם,

סיפור אחר,

סיפור אהבה.

בין אדם לאשתו,

בין אדם למשפחתו,

בין אדם לאדמתו, לארצו. 

בין אדם לחבריו,

ובין אדם לערכיו.

סיפור קטן, פשוט ולא יומרני,

סיפור חיים

אהבה

א׳ אוהב לספר על הפעם הראשונה שפגש בנאוה ונחום

זה היה בשלהי שנות התשעים

בעיירה בצפון קליפורניה,

א׳ הגיע לעמק לפגוש את המנכ׳ל של חברת ההיי טק, 

בה התחיל לעבוד לא מכבר,

הוא לבש את מיטב מחלצותיו והתייצב,
כשהוא מקדים מעט את שעת הפגישה.

דבר לא הכין אותו למה שעתידות עיניו לראות,

מכונית אמריקאית ישנה ומרופטת עם גג נפתח עצרה בכניסה למשרד,

בפנים, זוג בשנות החמישים לחייהם

מתנשק בלהט נשיקה צרפתית,

כעבור דקות, נדהם אישי הצעיר לגלות,

אותו האיש יושב מצידו השני של הדסק, 

היה זה המנכ׳ל בכבודו ובעצמו.

רומנטי, לא?!

לימים, כשהפכנו לשותפים ולחברי אמת

חלקו איתנו השרפמנים את הרצפט 

(לזוגיות מהסרטים עם גג נפתח ונישוקים)

המתכון לבית שרפמן מוגש כאן לפניכם,

השתמשו בו כרצונכם.

אהבה היא מצרך חשוב.

זוגיות ומשפחה הם מחויבות.

ובתור שכאלה, מקומם בראש.

וכן, זה מצריך מאמץ ואחריות.

אסור ללכת לישון בריב, כך נאווה אומרת,

התפייסו עם בוא הערב.

ואין ברירה יקירה, אם נשאת ליזם,

זה אצלו בנשמה, 

יש לתמוך במיזם וב entrepreneur 

ולקוות שיש לו התבונה למצוא את האיזון. 

גבר אמיתי צריך להתנצל
(גם אם הוא לא באמת אשם;-)

ובטיפ הזה א׳ מרבה להשתמש.

בגידה היא הפרת אמון, כמו חפץ שנשבר,

אולי ניתן יהיה להתגבר עליה,

אך הסדק לדורות ישמר,

אז עדיף על החויה לוותר.

זוהי על רגל אחת תורת השרפמנים לזוגיות  בריאה,

אגב, היא לוותה בקשר חברי מיוחד,

תמיכה, הרבה כבוד, תשוקה וניצוץ.

משפחה 

היה בהם משהו בשרפמנים,

שגדולים כקטנים אהבו.

בהמון מובנים הם היו החוליה המקשרת בין דור הסבים לדור הצעיר. 

מערך תמיכה למשפחה כולה, 

המורחבת והקטנה.

השרפמנים היו מאוד צנועים, חוץ

ממה שנגע לילדים ולנכדים.

על אלו שמענו סיפורים רבים

מתובלים בהרבה הומור ושמחת חיים, 

מסורות, טיולים ושלל אירוחים ואירועים.

וכל מי שעבר ליד, בין אם היה קרוב ואם לאו,

ישר נכנס ללב השרפמני על אינספור חדריו.

החתן הפך לבן,

הכלות לבנות,

ככה זה כשהחמים, חמים מאוד.

נאווה לימדה אותי שיעור חשוב באמהות,

לכל ילד המסע שלו לחיים, 

מה שעבד עבור אחד, 

לא בהכרח נכון עבור השני.

וביננו, מה הכי חשוב?

שיהיו מאושרים! 

שיעשו מה שגורם להם הנאה,

והשאר יסתדר מאליו....

ציונות

׳ישראל היא ארץ הילדים׳, נהג נחום לומר.

בן המושבה, שעבד בצעירותו את האדמה,

נלחם את מלחמות ישראל,

היה בעיני הישראלי היפה.

ואם יורשה לי בנימה אישית,

ספק אם היינו עדיין כאן (בקליפורניה) לו היו בחיים....

נאווה ונחום האמינו (בלי להעיק ולהטיף),

אחרי כל מסעותיהם בעולם

והחיים מעבר לים, 

שלישראלים, בית אחד,

המולדת האהובה.

נתינה

ללכת עם נאווה ונחום ברחובות ניו יורק,

היה די מייגע.

כמו ציפור לחשה לכל חסרי הבית והקבצנים,

ששרפמן בשכונה,

או אז הם היו אחרינו בשורה,

צועדים במרץ, מחכים לחסד,

החלילן מהמלין, כך נראתה התמונה. 

נו כבר הבנתם, נאווה ונחום, היו שם נרדף לנתינה.

ולא, אינני מדברת רק על תרומה כספית,

(שמבלי לזלזל בחשיבותה, היא לטעמי,
הנתינה הכי פשוטה)

אני מדברת על עזרה אמיתית לזולת,

אימוץ ילד נכה,

התנדבות במחלקת יולדות,

פעילות וולנטרית ומעורבות בבית איזי שפירא, 

עזרה לכל מי שרק נזקק,

נדיבות גדולה,

מתן בסתר,

אבל גם עיצת זהב, מחמאה, מילה טובה, חיוך חם.

והכל בגובה העיניים עם צניעות וכבוד לבריות,

הרבו השרפמנים מצוות לעשות.

חיים

ראיתם פעם פרסומת לחיים הטובים?

כאלו היו השרפמנים האהובים.

ממצים כל יום עד תומו,

מטיילים בעולם, מתנסים בכל,

בסקי, באופניים ובטיס.

עושים תריאטלון ואגב כך גוררים 

את כל סביבתם לחיים בריאים

וספורט מבוקר,

מבלים כמו צעירים,

בבתי קפה, מסעדות, סרטים ומועדונים,

משתובבים עם הילדים,

לומדים ומתפתחים ללא הפסקה.

וכשחיים עם אהבה גדולה

תשוקה וחדוות עשיה,

זה מדבק, את הלב פותח,

ומוסיף ליומיום הרבה טעם וריח.

אופטימיזם מדבק....

זה אולי הקסם והסוד, להאמין שהכל אפשרי,
לבחור בחיים ובמה שהם מציעים.

נחום, היה אופטימיסט ללא תקנה,

האמין שהתרופה לסרטן מעבר לפינה, 

ושאוטוטו, השלום עם סוריה מגיע,

וכולנו נשב על חומוס בדמסק.

ונדסקס את מאורעות ליל אמש.

זהו אולי ההסבר המדעי לשתי חברות כל כך מצליחות,שהשכיל הדוקטור לייסד
ולאינספור רעיונות נפלאים שיישם.

 צניעות

על אף שהשרפמנים היו סיפור הצלחה בכל קנה מידה, הם מעטו לדבר עליה.

הם מעולם לא כיכבו על שערי עיתונים,

והתנהלו כאחד האדם,

עם רגליים נטועות חזק

באדמה שאהבו כל כך.

בלי ׳שופוני׳ ובלי גינונים,

היה בהם חום כל כך אנושי.

צניעות, ענווה ואהבת אדם,

לא פלא איפוא, שכולנו מתגעגעים כל כך.

נפרדנו לתמיד מהשרפמנים האהובים

ולקח לי זמן להבין שהפרידה היא סופית.

ושהזוג שסימל בעיני הכי את החיים,

כבר אינו בין החיים.

ורק לאחרונה, כשהבטתי בליבי הקטנה,

עלתה בליבי תיקווה,

שאי שם בדקות בהן עלתה נשמתם לעולם הבא,

בו ביום שליבי הגיחה לאויר העולם,

עברו אל ילדתי האהובה,

ניצוצות שרפמנים בדרך נס.

שמחת חיים, חיוך כובש, ברק עיניים, 

אהבת אדם, צניעות ונתינה.

והצטערתי צער גדול על הנכדים לבית השבט,

שלא יזכו על ברכיהם לשבת 

ולחזות בפלא,

כי איפה ישנם עוד אנשים כאלה....

שבוע בשנה

שבוע בשנה, קשה מאוד להיות ישראלי בתפוצה.

שבוע בשנה, זה מרגיש פתטי ולא ממש שיך.

ואיני צריכה אפילו לנקוב בתאריכים,

כי כולכם שותפים לתחושה,

שהימים בין יום השואה, ליום הזיכרון ויום העצמאות,

המעבר משואה לתקומה, ראוי להיחגג רק במקום אחד.

שבוע בשנה, אני מתעמתת עם מה שאני ומה שאינני יותר.

מביטה במראה ומבחינה 

ברגש האשם, בזרות ובאחריות.

שבוע בשנה, שאינני ממש גאה......

שבוע בשנה, שאני מאוד גאה....

אני, שרון אשכנזי, הסטוריונית, 

שהתמחתה בתולדות עם ישראל,

מורה ומחנכת לשעבר,

דור שלישי לניצולי שואה,

אני, שבאתי ממשפחה שכולה,

מתכבדת להדליק את ׳משואת התפוצה׳,

כותבת את הפוסט הזה מכאן,

וחשה מבוכה...

מימונה

היום האחרון של פסח,

אצל יהדות צפון אפריקה, הוא יום מיוחד של אירוח וחג.

החג, נחוג ככל הנראה מן המאה השמונה עשרה, ומוצאו בקהילות היהודיות של מרוקו.

אבא שלי מספר, שבילדותו, באוראן באלג׳יר,

בילו את בוקר המימונה, בטבע ובשדות.

ובערב, ערכו ארוחה על טהרת תוצרת הגינה,

ארוחה חלבית, עשירה באגוזים, שקדים מסוכרים,

ריבות ויוגורטים ביתיים על שולחן עמוס מטעמים מתוקים ומקושט בפרחי אביב.

הפוליטיקאים ועשן הסטייקים המתמר, 

הם כנראה ׳מימונה׳, בסגנון עסקני מדינת ישראל.....

מכוער ומלכלך את הטבע ואת הכוונה,

של חג יפה כל כך ומעורר השראה.

נסיון להתחקות אחרי ה׳שורשים׳ ההסטוריים של החג, בלבל אותי מעט.

ככל הנראה, בקשו יהודי הקהילות, להיפגש בסיומו של החג, לארוחה נינוחה, אחרי שבוע, שבו נמנעו מאירוח בשל הגבלות הכשרות.

את מדיניות הדלת הפתוחה, בודאי הנהיגו, כי באותם הימים לא היו האמצעים הטכנולוגים להודיע מראש על ביקורים. וכמצוות ׳איסרו חג׳, ביקשו לחגוג את סיומו של החג בשמחה גדולה, רבת משתתפים.
השם ׳מימונה׳ גם הוא עלום, ושיטוט ברשת, מעלה מספר סברות, משמו של אבי הרמב״ם, ועד עיוות המילה העברית אמונה, או שיבוש המילה הערבית ׳ממון׳.

כך או כך, כל המקורות תמימי דעים, 

השתתפות במימונה משמחת, 

מקרבת לבבות, ומביאה מזל גדול.

החג הזה הביך אותי בנעורי, הוא הדגיש את העדה,

כשכל מה שרציתי להיות היה ילדת תנועה, ׳ישראלית גאה׳.

אגב, בדיוק באותה מידה באתי במבוכה, מהאידיש והגפלטעפיש׳,

של הצד האשכנזי. 

בשנים האחרונות, אני מקפידה על מימונה כהילכתה.

בתפוצה, בחצר הבית, מתאספות משפחות חברים,

גדולים כקטנים, הרוב אגב, פולנים,

לחגוג מימונה עם מטבוחות, מופלטות, קוסקוס  ואריסה,

לצללי מוסיקה מזרחית, אורינטלית.

פסטיבל אביב, שיר הלל לטבע ולהתחדשות,

הכרת תודה למשפחתיות, לחברות, לביחד,

תזכורת קטנה, שיש לנצל כל סיבה למסיבה,

לחגוג את החיים, לפתוח את הדלת והלב,

תרבחו ותסעדו,

אומרים אצלנו בעדה,

חג שמח ואביב פורח,

לכולכם יקירי.

על הגדה ואגדה

והפעם, פוסט מפנקסה של הסטוריונית גאה.

ללא ספק, חג הפסח, הוא החג עם הריטואל, הכי ארוך, הכי מוקפד.

חוקי כשרות, סיפור ארוך עם סוף טוב,

כלים חגיגיים, מאכלים מיוחדים, שירים קצביים,

התאספות משפחתית.

הכל יש בחג הזה, תמצית סיפור העם היהודי,

יש בו סיפור על אבדון  וגאולה, שעבוד וחירות.

ויש בו תוכן, ׳והיגדת לבנך׳, סיפור מסגרת, ׳הגדה׳.

בכל אביב, עם ריחות הפריחה, אני נכנסית לסחרור קל,

איך ל׳צקת׳ תוכן, לחג כל כך עמוס בתוכן? האם זה נדרש?

איך לחבב את ההגדה על הצעירים היושבים לשולחן?

ואת הקטנטנים, איך להשאיר ערים? ואיך עושים את זה בחן?

בלי לכפות? איך שורדים את המבט הציני של הגברים?

איך מתמרנים בין האוכל לתרבות?

ומתי מתחילים דיאטה...? 

אינספור רעיונות, מקצתם יושמו, חלקם ׳לעולם לא׳, א׳ הטיל וטו

(כן, גם זה קורה לעיתים, בעיקר סביב החגים...)

אז מה היה לנו שם? טריויה לחג, מכות מצריים במסכות, צפרדעים מקפצות,

חציית ים סוף עם הילדים בתוך בדי אורגנזה תכולים זוהרים (יעל, זוכרת?),

הגדות אישיות עם הפעלות וצבעים, שירון אביב מקורי, 

ועוד כהנה וכהנה הפעלות יצירתיות,

כי אני הלא מש״קית חו״יה וקצינת חינוך, והמעמד הזה מחייב מאוד.

והשנה, סביב ההכנות לחג, נתקלתי באחת העבודות שלי לתואר שני,

(כן, כמובן בהיסטוריה יהודית).

מצאתי שקהילות ישראל בימי הביניים, טרודים היו בשאלות דומות,

איך להפוך את החג למהנה מאוד, איך להעביר את המסר לצעירים.

מדהים להיווכח איך לפני מאות שנים, בני עמינו היו מחויבים להגדה, בדיוק כמונו. הם שקדו עליה, קשטו אותה וניסו להפוך אותה לרלוונטית ואטרקטיבית, מבדרת ואסתטית.

ההגדות שנשתמרו מימי הביניים רבות ומגוונות, אשכנזיות וספרדיות,

ומתוקף כך הן שונות מאוד זאת מזאת.

הידועות שבהן, הגדת ברצלונה המהודרת, הגדת סריאבו, הגדת ריינדלוס העשירה, הגדת פראג, הגדת אמסטרדם, הגדת ראשי הציפורים ועוד, ועוד. 

לכל הגדה, הייחוד שלה, הסיפור שלה, הקסם המיוחד רק לה.

קצת היסטוריה, מסתבר שעד למאה השלוש עשרה,

היו ההגדות, חלק מסידור התפילה.

כידוע, האמנות באה בקונפליקט עם ההלכה, שהלא נאמר,

׳לא תעשה לך פסל וכל תמונה...׳,

זאת הסיבה שהאמנות היהודית, הייתה מנוונת במשך שנים ארוכות, אך מכיון ששירתה ההגדה אינטרס דתי, נפתרה הבעיה ההלכתית.

הגדות ימי הביניים כמו הכתובות בנות התקופה,

עשירות בצבעים, מוטיבים אמנותים וטכניקות מיוחדות,

מלאות ברעיונות, חוש הומור ומסרים גלויים וסמויים.

ההשפעה של האמנות הנוצרית באותה תקופה ניכרת בהגדות.
כך, נראית ירושלים, כעיר גותית מצויה ובית המקדש, כמבצר צלבני לכל דבר.
בהגדות, מסתתרים סמלי המשפחות העשירות, פרנסי הקהילה, שהזמינו אותן ומימנו את איורן.

מדהים לגלות, דמיון רב לסמלי משפחות האצולה של אותם הימים באירופה.

כמו אז גם היום, היהודים הושפעו מסביבתם הנוכרית וניהלו איתה מערכת יחסים מורכבת של שנאה אהבה, קירבה והשפעה הדדית לצד התבדלות והתכנסות בקהילה.
ההתמקדות בגאולה באיורי ההגדות, מלמדת על שאיפתם של היהודים לחיים עצמאיים, ויש גם רמזים עבים למצוקת היום יום בגולה, לפרעות ולרדיפות.
על חשיבותן של הדמויות ניתן ללמוד מגודלן היחסי ומקומן בקומפוזצית התמונה.

יש בהגדות מימי הביניים, איורים המתארים, מציאות קרובה לצד עולם דמיון פרוע, חיות, שלא היו ולא נבראו, צמחי ענק, דמויות על גבול המפחיד והמשעשע. ה׳מופלא׳ וה׳קסום׳, מתרחש בנהרות, הרים, אוקינוסים, 'בחוץ לארץ', באיזורים, שבאותם הימים, לא היו ברי השגה, והיה אפשר לפנטז ול׳המציא׳ סיפורים אודותם. קצת כמו מגלי העולם של אותם הימים, והטיילים היהודיים, בנימין מטודלא, פתחיה מרגנסבורג, גם מאיירי ההגדות, הפליאו לתאר באופן הזוי, עולם רחוק ואחר מהמציאות.

עוד בהגדות, צבעים בוהקים, כתיבה אמנותית, ציור לצון והרבה חוש הומור.

את הבדיחה האהובה עלי, 

מצאתי בהגדת פראג, מן המאה השש עשרה לספירה,

שם בסמוך למנהג אכילת מרור,

יש איור של גבר מורה על זוגתו שתחיה,

וכך נאמר; ׳אישה רעה, מר ממות...׳

נו, עכשיו, שיקום הגבר, שאינו מסכים עם זאת האמירה!

אגב, גם ההיפוך, יכול להתאים,

תלוי רק את מי שואלים.