,כשאני נכנסת לאוטו
.אני עוד לא יודעת מה יוליד היום הזה
:אני מציעה לרותי שלוש אפשרויות
א. חנויות מעוצבות למשעי באיזור השרון
ב. מסאג׳ וספא מפנק ביום לוהט
ג. הרפתקה
,ורותי, כמו רותי
.מיד בוחרת באפשרות האחרונה
:מי שמכיר אותי היטב, יודע
א. שמאיר אריאל הוא הפסקול של נעורי ואהבתי
.ב. שזאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון, זאת הייתה עיסקת חבילה
ג. שאחד הביטויים השגורים דרך קבע בפי: ׳נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן...׳, ולא, הוא לא מקורי שלי, שאלתי אותו מהאחד והיחיד, מימי טרמינל. מאז כבר שאלו אותו ממני עוד רבים אחרים
(?שואל משואל, פטור)
,(ד. שלדעתי, עם כל הכבוד לביאליק (ויש כבוד
לו היו נערכות בחירות היום לתפקיד ה׳משורר הלאומי׳
,אריאל היה זוכה ברוב מוחץ
,אלא אם כן גיספן היה מתמודד
(:-אבל זה כבר לפוסט אחר)
כך שכשא׳ מודיע לי שקרא איפשהו שתרצה הכריזה על ׳חורבן הבית׳
,נקלעה לקשיים כלכליים ומוכרת את כל אוצרותיה ואוצרותיו
,אני מיד מעקמת פנים, וחושבת לעצמי
,מי כבר יילך לשם...?, ׳אוכלי נבלות...׳
.לעוט ככה על הפגר, לא יפה
,אבל הערכה והאהבה לאיש הזה
,בתוספת הסקרנות, שהפכה לי לשם נרדף
,ובעידודה של רותי שבחרה בהרפתקה
.מוליכות אותנו לשם, ממש לשם
.כמו בבלוז כנעני, לפרדס חנה, כרכור
,כמו בלשיות אנחנו מתחקות אחר הכתובת
.ומגיעות ליעד
,בפנים, המון חפצים בעירבוביה
,כתבי יד, ציורים, רישומים
,ניירות צהבהבים נושאות כתב יד צפוף
,מחיקות, תיקונים, פתקים קטנטנים
(....תזכורות, מספרי טלפונים (עוד בשש ספרות
.שירים, שטרם הולחנו וכרזות דהויות מימים שהיו
,כלי בית, תחפושות, תכשיטים
,קומץ משוגעים מעריצים
,ותרצה אחת
,מלהטטת בתיאטרליות חרוזים
.מדגישה הברות, משתעשעת במילים
:בפנים, כבר ברור לי
.א.שאבוי למדינה, שזה סופם של אמניה
,ב.שליבי עם האוצר הבלום, שבעוד דקות או ימים
...יתפזר מפה לכל דיכפין, איזה יאוש או חוסר אחריות
.ג. שאצא מפה, כשידי מלאות במזכרת מהאיש המיוחד ההוא
,בהתחלה, אני רק מתבוננת בה מרחוק
.קצת פוחדת להתקרב
,כעבור שעה, אני מתיישבת איתה לשיחה
,והיא מספרת לי איך הכירו
׳בת עשרים וחצי הייתי.... ואומרים עלי שהייתי יפה...׳
.תרצה עדיין יפה
.יפה וכנה, אמיתית
.אמיתית וכנענית, ויש עליה ארומה של קיבוצניקית
ולא, היא לא ממש ב׳מיינסטרים...׳
,אני שואלת על ׳הצנחן המזמר׳
ותרצה עונה, שזה מה שגרם להם לעזוב לשנתיים את המדינה
(לשליחות׳ (היא מדגישה את הח׳
׳עם ארגון הבונים דרור, מאיר היה השליח הכי טוב שיש...׳
,ואני חושבת לעצמי שתמיד אנחנו מאשימים את השליח
,איך עצמנו עיניים לנוכח הנבואה של ׳ירושלים של ברזל׳
.ושניצני החורבן, כבר אז החלו לבצבץ
,אני יוצאת משם בחיבוק חם
,עם המקור של ׳רישומי פחם׳
,ספר בהוצאה קטנה ומוגבלת
חולצת ׳עברנו את פרעה...׳
,ועוד כמה רפרודוקציות של רישומים, שירבוטים
,צר לי שהמקדש הזה של יצירה
,מתפזר לכל עבר, לכל המרבה במחיר
,בעוד ימים לא יהיה לו זכר
,ולא ניתן יהיה להתחקות אחריו
.׳חורבן׳, הכריזה תרצה
אני מבטיחה לשירז, הבת הבכורה והמבוגר האחראי
.שהיצירות היקרות, מצאו בית אוהב וחם
את שתי התחנות הבאות, אני זוקפת לזכותה
,של הכוהנת הגדולה לחיים טובים וסטייל
.חגית אברון
,׳גבריאלה ורות׳ היא האתנחתא הטובה
,בית קפה מסעדה ביתית
,שהזמן כמו עצר בה מלכת
,שנות השבעים של שנות ילדותי
,שולחנות פורמייקה וכיסאות בסיסיים
(היום קוראים לזה ׳אקלקטי׳ וזה נחשב in)
,לוק נונשלנטי ולא מתאמץ להתיפייף
,סלט ירוק שנחתך באופן גס, על המקום, ממש לכבודי
.ורותי מתבשמת מתבשיל בשר בייתי
,הקינוח של היום
.הוא מקום יחיד ומיוחד במינו
,במבט ראשון, זה נראה כמו חצר גורטאות
,אבל כשהילה, בעלת המקום
,פותחת עבורינו דלת עץ מקסימה
.אנחנו משפשפות את העיניים בתדהמה
,׳דורותיאה׳, נגרייה, מרפדייה של חפצים עם נשמה
,הילה, משפצת, מנגרת ויוצרת בחריצות ורצינות, שאין כמותה
.רהיטי עץ מרהיבים ביופיים
.כריות וטקסטיל לבית ויופי של גופי תיאורה
,אנחנו מפטפטות עם הילה
,והיא מספרת איך בחרה בשם
,ששרה אותו לפני שניים וחצי עשורים
,שמדובר ב׳דורות׳ של חפצים
,שלסבתא רבא שלה קראו ׳דורותיאה׳
,אי שם בגרמניה שלפני המלחמה
,ועל כרטיס הביקור, הצריף של סבתא רבא
.נראה ממש כמו כאן
,רותי יוצאת עם כסא בצהוב לימוני
,שקרא לה בשמה
,ובכרית נוי, שאין עוד כמותה
,ושתינו יוצאות עם שיר בלב
(...כמובן של מאיר אריאל)
,ועוד זכרון לאוסף שלנו
.שהוא מגוון עד מאוד
,כל היום מתנגן לי ׳טרמינל׳ בראש
,ואני חושבת לעצמי, שימי טיול קצרים או ארוכים
,מפגשים מעניינים, חוויות ולמידה, הם עבורי
.ממש, ממש, ׳רפואיים, ובהמון מובנים, טעם החיים
?אז מה היה לנו שם
למנה ראשונה, בית אריאל או חורבן הבית
.אבל לשירים יש תוקף נצחי
לעיקרית, ׳גבריאלה ורות׳- ארוחה ביתית, במקום שהזמן עצר בו מלכת
לקינוח: ׳דורותיאה׳- רוח חדשה ברהיטים שעבר זמנם
טרמינל
מילים ולחן: מאיר אריאל
עת השתחררתי הרופאים המליצו לי
ביקור חודשי בנמל התעופה
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול
ממריא דרך דמעה שקופה
אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה
לוקח לי אחר הצהריים חיובי נוסע לנמל
לעצמי אני אומר בדרך שגם מזה עוד נצטרך להיגמל
עצמי עונה לי בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל
טרמינל ז'ה טם איי לאב יו
טרמינל בלה מיה
הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן
אני נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן
וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן
לוקח את עצמי לשירותים להרגע
גונב איזו הצצונת בראי רואה שם משוגע
חתיכות כמו טרמינל רבות יש מסוגה
עומדת שם קשתית שני רימונים עגיל גדול שיער קצר
כמו איזה מטען חשוד ליד דוכן סוויסאייר
קצין הביטחון תוקע בה מבט חודר
ז'ה טם איי לאב יו
טרמינל בלה מיה
רץ ללוח הטיסות למצוא לי המראה
יש טיסה לציריך דרך רומא עוד שעה
רמקולים מנומסים נותנים לי התראה
כאן בצד פתאום אני מרגיש כמו הפרעה
הולכת ונילחצת לי החוצה הכרעה -
איי לאב יו טרמינל בלה מיה!
רץ בחזרה סוויסאירה להספיק את טרמינל
חתיכות כמוה אתה מדפדף בכל ז'ורנל
אך היא כבר לא שם וקצין הביטחון כנ"ל
רמקולים מנומסים עם טון יותר תקיף
אני צריך כבר לעלות למעלה להשקיף
כאן בצד זה כל הזמן הולך ומחריף
כמעט בלי נשימה אני נתקל במעקה
אור שקיעה גדול בסנוורים אותי מכה
בואינג של סוויסאייר מחליק עוצר מחכה
בואינג אדמדם מתחיל לרוץ ומתרומם
לאט לאט ממריא אל תוך האודם העומם
דרך הדמעה של הליצן המשתומם
טרמינל ז'ה טם איי לאב יו
טרמינל בלה מיה
כאן בצד כבר משתחררת לי ההתכווצות
פתאום את שמי הערב מדליקה התפוצצות
בשדה למטה מתחילה התרוצצות
כאן בצד כבר משתחררת לי ההתכווצות
עת השתחררתי הרופאים המליצו לי
ביקור חודשי בנמל התעופה
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול
ממריא דרך דמעה שקופה
עכשיו... כבר יותר קל... הלחץ על העין השטופה
השלופה הקלופה
הצלופה הדלופה הפרופה הטרופה השרופה
הצרופה הגלופה
הנה כי כן
עצמי אומר לי היתה לנו תרופה
No comments:
Post a Comment
Note: Only a member of this blog may post a comment.