? מה עולל לי הפייס

בתחילה, הוא השתלט על כל דקה פנויה,

התמכרתי כמו בת עשרה מצויה.

אחר כך, מתה לי הסקרנות,

וכבתה תאוות המציצנות.

הפכתי עסוקה יתר על המידה,

בשטויות, בבזבוז זמן,

ובפועל, חודש ולא חודש לי דבר.

אל מול הפוסטים והתמונות,
הרגשתי,

פחות יפה, לא אתלטית,

לא מספיק משכילה,

לא קרייריסטית,

ולא ממש מבלה.

לא יצירתית,

לא מוכשרת,

וכנראה, גם לא כל כך אהובה ומקובלת.

לא אמא כזאת מרשימה,

לא מבשלת גורמה, אופה בקטנה,

בעצם, אופה ממש קטנה.

לא יודעת להכין קפה....

ואיך, איך זה שכולם, 

כולם אלופים בצורות מוקצפות על הקפה לצד מאפה?!

בעולם, שבו הכל נמדד ברייטינג,

הפייס הוא טבלת פופולריות יומית,

של הצלחות, דיעות, תארים והספקים,
וגם של תמונות חיות מחמד וילדים יפים.

המתנתי בצפייה ללַייק,

נהנית לספור, להתענג על מחמאות,

כאילו כולן כנות.... 

כנות, בטח כנות!

כתוב, אז זה נכון. נכון?

להתחשבן עם מי שלא  לִיֵיק,

להיזכר, שעד לא מזמן, היה לי עולם אחר.

עולם אמיתי ומלא.

לחשוב, שכולנו שוטים,

שהמלך הוא ערום.
ויחד עם כל התובנות, במסך המשכתי לבהות.

אשר יגורתי בא לי, פרק ב׳,

ולא נותר לי אלא לומר, אמרתי לכם.....

ולא, אין לי כל כוונה להתנתק;-)
עכשיו,
נראה אתכם "מביאים" בלַייק על הפוסט הזה.

גושפנקה לטיול נטול

ילדים;-)

אני נפרדת מכולם בנוהל מסודר

חיבוקים חמים ונשיקות מרפרפות.

יורדת על הברכיים ומשננת עם הקטנה
את החוקים וההרגלים.

מזכירה לגדול את הלו׳ז שלו,

את הסנדויצ׳ית, אני מחבקת חיבוק חזק ואמיץ,
אחר כך אני נצמדת אליו, וכבר מתגעגעת.

על הלוח במטבח תלויה טבלה מסודרת,
אירועים, כתובות ומספרי טלפון חשובים.
כאילו השארתי חמ"ל בפעולה,
ומדובר במבצע.

אני נכנסת לאוטו,

מנופפת לשלום.

הרכב מחליק על הכביש, 

פרידה תמיד גורמת לי עצבנות קלה,

וכיאה לבת העדה,
מלווה ברגשות אשמה, דאגה ועננה שחורה.

אבל ברגע, שדרכו רגלי על אדמה אחרת,

אני נהנית ומתמסרת.

לשפה זרה, לריחות נוכריים,

לסגנון וסטייל של מחוזות רחוקים.

סקרנותי גוברת ומשתלטת,

איני יודעת רוגע, ועיני לא יודעות שובע.

רוצה רק לטייל, לחוות, ללמוד,

ללגום קפה מקומי,

לדגום חנות פינתית, הצגה, תערוכה, גלריה,
הכל בכל, כל מה שבא...

לנגוס עוד ביס גדול במנעמי החיים,
לחגוג, למלא מצברים.

לחזור הביתה, מסופקת ומאושרת,

ולהיות שוב ולו לזמן קצר, אמא נהדרת.
ואת הקרדיט גם לטיול נטול,
וגם לצילומים המרהיבים בבלוג,
ניתן לא', חבר ומאהב.

כי האדם עץ השדה

כשהיינו ילדים התרחשה מלחמת עולם אצלנו בבניין המגורים המשותף.

הכל בכל בגלל אילן לא קטן... כי אם גדול ויפה במיוחד.

אחד הדיירים, ׳עלה על עץ גבוה׳ וטען, שהעץ מזיק ומלכלך,

אחר טען שצריך לקצץ, והיה מי שהתעקש שיש לעקור,

אחרי מספר ישיבות ועד בית סוערות,

ויכוחים ומלחמות, נעלם העץ מנוף החלון.

אבל את שורשי הקונפליקט, 

הרגישו ברחוב שלנו עוד שנים רבות.

לפני שנתיים בערך, רכשו אחי וגיסתי במיטב כספם,

דירה אורבנית בניו אינגלנד היפה, 

כעבור מספר חודשים, נדהמה ׳אחותי בחוק׳ לגלות, שהעץ רחב הענפים,

שייפה את השכונה, נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה.

בדמעות וכעס, היא סיפרה לי את המעשייה, 

ואני, כל כך הבנתי לליבה, כי גם אצלי, עצים נוגעים בנשמה.

(זה כנראה עובר אצלנו בתורשה, באילן היוחסין של המשפחה)

והשבוע, בסמיכות לחג,  

קבלתי מייל משכנתי, שמבקש אותי לשקול עקירת עץ.

(אגב, העץ עומד בגאון נישא בחצר שלי, על כך אין שאלה)

וכך נכתב במייל המהוקצע, 

׳העץ, מלכלך את החלונות, עלול לגרום לאלרגיות,

ופירותיו קוצניים ולא חינניים....׳

הכל בעולמנו חייב בתועלת, חשבתי לעצמי,

צריך להיות ייצוגי ומיטיב, מיד אני נזכרת ב"עץ הנדיב".

עכשיו, אני אומרת בליבי, 

׳נו נסי להסביר... דברי אל העצים והאבנים...׳

לא יודעת למה, אבל אותי חינכו, 

שעצים רק נוטעים ומשקים באהבה ותשומת לב,

והנוף, הצל והירוק, מרחיבים דעתו של אדם, 

והלא די בכך?
חג שבועות שמח מהתפוצה.

Gourmet Ghetto Tour

לא צריך להרחיק, אין צורך להתאמץ,

לפעמים יש הפתעות ממש כאן, מתחת לאף.

יום סיור קולינרי בברקלי הזרוקה, המתריסה. 

שוב, גוררת אותי חבורת הMNO המפורסמת ליום שכולו הרפתקה.
אנחנו נפגשות עם אמונה, 

(כן, שם יהודי ואף מילה לא בעברית...;-)

ליום סיור קולינרי.

היא צעירה, תלתלים חצופים מעטרים פנים נקיות מאיפור. היא מדריכת טיולים, חוקרת, כותבת, מסקרת, לומדת טרנדים ואופנות והכל בכל בתחום המזון. 

וכמובן, שהתפקיד מחייב טעימות!

כן, בחברת השפע של היום, יש כאלה מקצועות.

שלוש שעות ומחצה של סיור בצפון ברקלי,

שמונה נשים, שתיים עשרה עצירות,

מרחק שעה נסיעה, $58 לאדם,

לא כולל קניות, שלוש שקיות, אינספור קלוריות, 

טעמים וריחות, פרטים ועוד, בזה הפוסט.

את הבוקר אנחנו פותחות ב Saul's Deli

דלי יהודי בהגדרה, אבל שלא כמו הסטראוטיפ של דלי ניו יורקרי, כאן דווקא לא מגישים  בייגל, סלמון וגבינת שמנת,
כי אם ניחוחות מהמטבח היהודי המזרחי.

כריכי רוסטביף עסיסיים עם חרדל מברוקלין, סודה בטעם סלרי, שמדגדגת את קצה הלשון, ומשאירה טעם מתוק של עוד...
פלאפל וחומוס ביום טוב וסנדויץ׳ במבטא תוניסאי, לא פלא שאני מרגישה כאן בבית. אמונה מספרת על יבוא מניו יורק, על מחירים גבוהים יחסית, שמחייבים את הרמה, האיכות והטריות של מעדנייה גורמיה.

היא מעדכנת אותנו שהמילה העדכנית לתיאור מזון מובחר, היא כבר מזמן לא gourmet כי אם artisan, מילה שהשורש שלה הוא Art, כי מלאכת מחשבת ויצירה מושקעת כעת בכל ארוחה.

משם, לנקודה הסטורית ל Peets הראשון באמריקה. כן, כן, ממש כאן ייסד   Alfred H Peet את בית הקפה, שהפך לרשת ולמוסד. זה היה ב1966, מר פיט, שהגיע מהולנד, ביקש לייסד בית קפה בסגנון אירופאי. בדמיונו הוא ראה את בית הקפה הפריסאי כמוסד, מקום מפגש אינטלקטואלי של רעיונות ודיעות, מפגש בין תרבויות. הוא בחר מיקום מתאים במיוחד, על יד האונברסיטה. כינו אותו  ׳Grandfather of a specialty coffee׳, ואני, אף על פי שמעדיפה במופגן את המתחרים, מעריצה יזמים. לפני שהלך לעולמו מר פיט, עוד הספיק לראות את חלומו, קורם עור וגידים, ואת בית הקפה שלו הופך לרשת, למוסד, למותג. בבית הקפה המקורי, חדר קטן בהשראת חזונו של האיש הגדול, עם מטחנות קפה וינטאג׳יות, מפות כתבות, וצילומים שחור לבן.

משם, לפסאג׳ קטנטן, דלת זכוכית קטנה מובילה לחוויה קולינרית מהשורה הראשונה, עולם ומלואו של מיני מזונות והפתעות. מתחילים ב Kirala בסושי איכותי, טרי וטעים, לצהריים חפוז ובריא. ומשם ל Chocolate Alegio שוקולדריה כמו מסרט. הריח נישא באויר, ואנחנו לומדות על פולי הקקאו, וייצור של שוקולד אנין במיוחד.  Claudio Corallo , האיש והאגדה, שעשה את דרכו מאיטליה לאפריקה, חוואי, שלמד את נפלאות החום הממכר והתחיל לייצר שוקולד מזן אחר. אנחנו פוצחות בסדרת טעימות שוקולד, מתחילות במריר ועוברות למתוק, מנחשות טעמים, קליפות תפוז מסוכרים, פיסטוקים, אגוזים, מקל וניל ועוד, טיפת דבש, מלח, ריבה, הכל בכל בשוקולד יוקרתי וחינני במיוחד. עיצוב נפלא, כדורי שוקולד לקישוט כוסות יין (במחיר מופקע!), שוקולד בהשראת גאודי, שנראה כמו אריח מעוטר ומאחור, אגוזים והפתעות. אי אפשר להתאפק, וכולנו פורצות במחול קניות, ונהנות להתבשר, שאוטוטו, במחוזותינו, בPalo Alto, תפתח חנות, יש!!!
ממול,  Picoso, מטבח מקסיקני, לא טעמתי, אבל נראה מבטיח. 
ועל יד,  Lush , גלידה וקפה, שמפיצה לכל עבר ריח משכר.
עצירה אחרונה, בטרם נצא ממעבר החלומות, בSoop, דוכן מרקים נפלאים,
ירקות אורגניים, קרוטונים, בשלובים מיוחדים, עצירה משביעה ומנחמת ליום קריר.
אנחנו שואלות לפשר השם, רומזות לטעות כתיב,  Jeany נזכרת בסיינפלד;-) אבל בעל המקום, חביב מאוד ומיד מעשיר את עולם ידיעותינו ומספר שSoop , זה בעצם מרק בOld English spelling  

בחיוך רחב, אנחנו מתכבדות במרק עדשים עם כל ירקות העונה, ולומדות, שלכל יום בשבוע, המרק שלו.
בדרך החוצה, אנחנו נעצרות ליד שלט, ׳Kitchen on Fire, Daily cooking classes׳, בעל המקום יהודי צרפתי ממוצא אלג׳יראי, מעניק שיעורי בישול, ואני כותבת לעצמי, שוה לנסות, מטבח מבית אבא.

ועכשיו ל, The Local Butcher Shop, איטליז לאנינים עם סנדוויץ׳ גורמה יומי.

הכל, הכל תוצרת מקומית, קליפורנית, אורגנית ומשובחת. בעלי המסעדה, זוג יוצאי קולינריה.
הוא עבד שנים ב Chez Pannise . החנות נקיה ומצוחצחת, הקצבים בחלוקים לבנים, וכובעי ברט אפורים, נקי כמו בית מרקחת. נתחי בשר עסיסיים וטריים. ובכל יום, מגישים כאן, סנדויץ׳ יומי. בהחלט לא מקום לצמחוניים:-) ואגב, המקום מציע שיעורי גריל למתעניינים.

עוד עצירה ב Poulet, מסעדה ודלי ביתית, עוף, סלט ומרק. להביא הביתה לשעות ארוחת הערב. בית עסק שבא בימים, וזה לטעמי, מעיד על הנחתום וגם על עיסתו.

ב Grégoire, בחיים לא הייתי עוצרת.... מסעדה קטנטנה, בגארג׳ וכמעט על אי תנועה. מטבח צרפתי / איטלקי.
אני טועמת כדורי תפו׳א עם חמאה נימוחה ברוטב איולי, ונשבעת לחזור ובגדול! ומבינה, שאם אני עומדת פה עוד שניה, אני חוזרת הביתה, גדולה, תרתי משמע.

ואז ל Vintage Berkeley טעימות יין איכותי מכל העולם ולא יקר! אני מיד מצטיידת ב Pinot Noire Russian River, Sonoma Oaks ובבקבוק שמפניה לחגיגה הבאה. לא מבינה גדולה ביינות, אבל בהרצאה בתחום בה נכחתי בסופשבוע האחרון, למדתי, שאם זה טעים לי, זה מספיק טוב!

העצירה האחרונה היא ב The Cheeseboard, מעדניית גבינות ומטעמים, מאפייה ובסמוך פיצריה. 
בית העסק, מנוהל בהשראת הקיבוץ, כל העובדים חולקים בהוצאות ומשתכרים באופן שוויוני. אנחנו מתענגות על פיצה נפלאה וירוקה, תערובת של גבינה, פסטו ואספרגוס... כן קראתם נכון. נכנסים פנימה לטעימת גבינות עזים על באגט צרפתי, ומתבשמות מהטעם והריח. מסתבר שמדי שישי, אופים כאן חלות, ומאחר וכבר יום חמישי,
כולנו מצטיידות בגבינות, לחמים ושלל מאפים.

אקורד סיום,

שניה לפני שאנחנו נפרדות לשלום מהיום הקסום,
במסעדה שליד מנגנים, '....and I think to myself, what a wonderful world'

ואני אומרת לכולם, 'I can't agree more'

ואת הרגע הזה, אני נוצרת בשמחה ומשתמשת בחוכמה,
כשמשהו משתבש או כשמפלס העצבים עולה:-)
אגב, אחלה מתנה ליום האם!

דברים שלמדתי מדבורה

עמדתי מול הספרנית חמורת הסבר, בבת ים.

זה היה יום קיץ חם ודביק, 

ולא, לא היה מזגן בשלהי שנות השבעים.

עם צמה ארוכה, במכנס קצרצר ובהונות מציצות מסנדלים,

בפנים סמוקות מחום, בקשתי אם אפשר, ׳לפנים משורת הדין...׳

היא לחשה בתקיפות, שמותר להשאיל רק ספר אחד.

ואני התחננתי לאישור מיוחד, לקבל שניים. 

ניסיתי להסביר, שכבר בדרך הביתה אני מסיימת בשקיקה את הספר הראשון, עוצרת על כל ספסל, קוראת, נותנת לדמיון שלי דרור למחוזות רחוקים. 

נקשרת לדמויות, מתחברת, מבינה לליבם, 

לפעמים גם מתאהבת.

היא הסכימה, הכנעתי אותה. 

(זה היה השיעור הראשון לחיים, להתעקש על מה שחשוב, על מה שרוצים.)

ואז למדתי, יצירתיות מה היא. 

בספריה בחולון, שהייתה גדולה יותר, מותר היה לשאול ספרים גם לתושבי הערים השכנות, ומאחר, ולא היו אז מערכות מחשוב מתקדמות, נהנתי מספרים משתי הספריות. 

(עוד שיעור, תמיד ישנה עוד אופציה, צריך רק למצוא אותה...)

אחר כך, כבר מצאו לי הורי פתרון ונוסף על הספריות,

חברו למועדון ספרות ישראלי, ובאופן קבוע, פעם ברבעון,

הגיעו שני ספרים שבחרתי למפתן ביתנו, כך הושבע רעבוני. 

וכך גם הצלחתי די מהר, לייצר ספריה משלי.

על המדף כיכבו,  ׳שרה גבורת ניל״י׳, ׳הבכור לבית אב״י׳, ׳הצנחנית שלא שבה׳, לצד ׳דפי תמר׳, ׳שלך באהבה׳, 

׳אני אתגבר׳, ׳לאהוב עד מוות׳, ׳על הגובה׳, ׳פגיעה ישירה׳, ו׳חבורת עלומים׳. אחר כך בגיל ההתבגרות, היו אלה ׳אמא עשרה׳ ו׳אמא עשרה פלוס׳, שהנעימו את ימי.

כך למדתי, שאני אוהבת לקרוא, שספר טוב עושה לי את זה ובגדול.

גיליתי שהז׳אנר החביב עלי הוא רומנים היסטוריים. 

כך גם התאהבתי בהסטוריה, בתולדות עם ישראל, בתקופה של טרום המדינה ושל ימי הקמתה.

וכבר אז ידעתי, שאני נמשכת משיכה מיוחדת, לסיפורי עבר.

לדבורה עומר הייתה דרך מיוחדת לספר סיפור הסטורי. היא יצרה דרמה סביב העובדות, סביב ׳גרעין האמת׳, ארגה בכשרון מיוחד, הנחות והשערות, מזוית אישית וברגישות מופתית של מי שיודעת לספר סיפור. כך גם הבנתי, שלספר טוב יש כח, שהוא מעצב את השקפת עולמי, את ערכי, את מי שאני, את מי שאני רוצה להיות. כל הספרים הללו, הפכו עבורי לנכסי צאן ברזל, נכנסו לפנתאון, הספרים של ילדותי, של נוף נעורינו, של כולנו.

שנים רבות אחרי, כשהפכתי לאמא, גיליתי שוב מחדש את ׳מגדל של קוביות בניתי׳ ו׳הנשיקה שהלכה לאיבוד׳, וכשילדי קצת גדלו, ורציתי להכניס בהם אהבת הארץ, עברנו ל׳דבורה עומר מספרת על בן גוריון/ הרצל/ בגין׳. היום, הם כבר יכולים לבד, ללכת לארון הספרים, ולגלות סופרת נדירה.

התעצבתי השבוע לשמוע על לכתה של עומר. בגלל מי שהייתה עבורי, עבור כל ילדי ישראל, אבל בעיקר משום שהולך ואובד הדור ההוא, הדור של יפי הבלורית, של אלו שיצרו ישראליות ערכית. 

נוחי על משכבך בשלום סופרת אהובה, נעמת לי מאוד.

עין טובה

פרופסור טואף, היה המרצה הנערץ עלי בחוג לתולדות עם ישראל, 

לפני למעלה משני עשורים, אם להיות כנה, קצת יותר. 

הוא היה נוהג לומר, שאינו מאמין ב׳עין רעה׳.

'טוב, אבל' (בסגנון גורי אלפי ומצב האומה...)

הוא מפחד ממנה (על אף שזה נשמע פרימיטיבי נורא),

כך הוא נהג לסיים את המשפט,

לקול צחוקם של כל הסטודנטים באולם.

לימים, לכשבגרתי, הייתי לאשת איש 

ונולדו לי ילדים משלי, אימצתי בחום את הגישה,

שלא מאמינה בכוחות הרשע והשחור,

אבל נזהרת מהם מאוד.

עם השנים, פתחתי לדרגת אמנות את הזהירות מעין הרע,

אני דופקת על עץ, יורקת כשעובר חתול שחור, 

מטבלת בחמישיות וחמסות הגיגים ושיחות,

משתדלת לא להשויץ ולא להתרברב,

(ולא רק מטעמי עין הרע, גם מטעמי ה'צנע לכת' וערכי התנועה:-)

ולאחרונה, למדתי מליסי, שצריך גם לסיים משפט עם ׳בן פורת יוסף׳.

אני מקיפה את עצמי באנשים מפרגנים, 

עם אנרגיות טובות ושמחת חיים.

אני רוצה לחשוב, שכולם בעולם הזה מאחלים לי טוב,

רוצה להאמין שכולם בעדי, למרות שאני יודעת, 

שזה קצת נאיבי מצידי.

אבל אם להודות על האמת, מה שמצאתי שעובד

נגד עין רעה, זה להתבונן בעולם בעין טובה.
כן, כן, לבחור לראות את העולם דרך פריזמה ורודה.

לאחל טוב באמת ומכל הלב, לכל מי שאותי סובב.

להפיץ אור ואהבה לכל עבר בכוונה רבה.

לעשות כל יום מצוה קטנה כגדולה. 

לתת אמון בבני אדם, ולהניח שכוונתם טובה.

ובין לבין, מפעם לפעם, כמו דמות 'ימיבינימיית' חשוכה,

להאשים במחלות ותקלות, את העין הרעה,

ולהגיד ברצף ׳מלח מים, מלח מים מלח מים......׳

בצרוף 'טפו' עסיסי או שניים;-)