אמהות ובנות בעיר של מלאכים

אני חושבת שהאתגר הכי גדול שלי בהורות (אם לא בחיים בכלל....),
הוא להיות ברגע.
להיות קשובה עד הסוף בשיחה עם הילדים,
להנות משעת משחק, מקריאת סיפור, מיצירה,
בלי הסחות, בלי שיחות טלפון נכנסות, בלי לקרוא מיילים,
בלי לסמס תוך כדי...

פשוט להיות. 

ועוד אתגר, לא קטן, הוא להיות שם בנפרד, אחת על אחד/ת.

להתחלק, לתת לכל אחד מילדי תחושה, שהוא יחיד ומיוחד,

שיש לנו מערכת יחסים נפרדת, עצמאית ובלתי תלויה.

וזה לא תמיד עובד, למען האמת, רוב הזמן זה לא עובד.

אבל יש פעמים, רגעי הזדמנות נדירים, של זמן איכות מיוחד.

ועם השנים נוכחתי לראות, שזה לא בהכרח מצריך מאמץ,

לא צריך להיות יקר, לא חייב להיות רחוק.

אבל כן מתבקש לפנות לכך זמן ומקום,

להגדיר על הלוח זמן לבילוי, לחסום עניינים אחרים.

וכך, לקראת יום ההולדת של הסנדויצ׳ית המתוקה,

ארזנו את עצמנו ליומיים של פסק זמן ב LA בעיר הגדולה.

(בדיעבד, יכולנו לעשות את זה גם בSF השכנה, או בתל אביב האהובה)
התמקמנו בסנטה מוניקה, במלון קוקטי על חוף הים עם בריכה קטנה ואוירת חג.

לא נוצץ, לא מנקר, אך שובה את הלב.

עיצוב מודרני חם עם נגיעות קליפורניות, צדפות וים.

מסעדה ובליבה, מטבח פתוח ומזמין, שמגיש ארוחות בוקר מלכותיות,

עם ניחוח ביתי, רענן ובאוירה נינוחה במיוחד.

כעבור דקות כבר התחלנו לתור את השכונה.

שדרות דקלים, טיילת לאורך הים, חוף חולי רחב במיוחד,

מסעדות, בתי מלון, שמש מלטפת,

ונשות LA, שנראות כאילו פסעו החוצה מתוך איזה סרט.

מוקפדות, לבושות, מנותחות, מבליטות, על עקבים מעכסות, 

ה מ ק ו ם, לpeople watching, אחת ההנאות הכי גדולות לבנות!

התיישבנו ב Blue Plate Oysters , לארוחה פותחת.

(תודה סולי על ההמלצה, כמו תמיד, בסטייל ואנינה)

שיחה אינטימית של בנות קצת הא ודא והרבה תובנות.

משחקים שטותיים, אנחנו בונות סיפור, מילה למילה, משלימות תמונה.

מדמיינות את ההפך הגמור מנפשנו התאומה וצוחקות ללא הפסקה.

משם לLA, לחויה מקומית, במוזיאון הGrammy המדליק.

שלוש קומות שמספרות סיפור, על התפתחות מוסיקלית, זרמים והשפעות.

אנחנו לומדות על gospel music, בלוז וג׳אז, מתנועעות לקצב הפופ והדנס.

מלחינות, מתופפות וגם מתקלטות, במוזיאון חוויתי עד מאוד.

הכל, הכל Hands On, אינטראקטיבי וקיצבי. 

ולקינוח, פתיחה של תערוכה לזכרה של וויטני יוסטון 

עם כל המי ומי, שאינני מכירה, ובכל זאת נקלענו לחגיגה.

ואת ההמלצה הזאת, נזקוף לזכותם של הזוג ברילקה,

וזאב, שכבר מזמן הוא מכונה בפי ״ז׳ נסיעות״,

ואני רק מחכה ליום שבו יפתח משרד תיירות משלו.

עכשיו להוליווד, לשדרת הכוכבים המשמימה,
וכמה מפתיע, מצלמים כאן סרט.
הרחובות סגורים, אמני רחוב לצד הומלסים, צפיפות, פקקי תנועה.

סקרנים מתקבצים, שוטרים עייפים.

וכל ההמולה בהחלט שוה את המאמץ,
אנחנו בדרכנו לצפות ב Cirque Du Soleil  המפורסם.
לא, זאת לא פעם ראשונה, אבל בכל פעם מחדש אני מופתעת מהעוצמה.
 Iris כך קוראים למופע, וכיאה, לבירת הקולנוע העולמי,
מופע על חושי, שמספר על הולדת הקולנוע ועולם הסרטים.

לולינות מרשימה, דמויות גרוטסקיות, משחקי אור וצל,
סרט מוקרן לצד משחק על במה, אקרובטיקה ופעלולים,
תלבושות מרהיבות ומוסיקה איכותית. 

ועוד ביקור בMOCA, מוזיאון אח לMOMA, אמנות מודרנית, 

במבנה מרשים, פסל סביבתי וחנות מזכרות, שגורמת לנו לאבד דקות ארוכות.

מה לעשות... ? בנות!

למחרת בבוקר, אנחנו צועדות במרץ על Montana Ave,
ושוטפות את העיניים, בחנויות נפלאות, בגדים, תכשיטים,
הלבשת בית, צעצועים, מוצרי תינוקות, ניר ואריזות, מסעדות מצוינות,

בתי קפה וגלידריות...
בקיצור, כל מה שנפשכם חשקה, ממש כאן ברחוב אחד.

מאחר וקצרה היריעה מלהכיל, אמנה בפניכם רק מקומות בודדים,
לצד חנויות ורשתות מוכרות ואהובות כמו Luci, Janie and Jack, Papirus,
יש גם חנויות קטנות ורשתות בוטיק מיוחדות.

נתחיל ב RUTI, חברה מוכשרת ויזמית נועזת, שפתחה כאן את חנותה השלישית
(מאז נפתחו עוד שתי חנויות נפלאות של אופנה ישראלית לגמרי out of the box:-)
אופנה מתוחכמת ומחמיאה, שיק ישראלי, עיצוב נקי פתוח ומזמין,
והtouch של חברתי היקרה ניכר בכל פינה.

 Jonathan Adler מעצב נפלא, שביקור בחנותו, תמיד מעורר השראה.

The Quilted Monkey, חגיגה לעיניים של שטיחים וסלים ארוגים, 

הפתעות וצבעוניות מאוד יצירתית. Pom Pom והחנות של Rachel Ashwell,
סגנון Shabby Chick, שתמיד גורם לי להתרגש.
חנות נהדרת Giggle, למוצרי תינוקות ופעוטות, שעושה חשק לקנות,
(וכן, גם קצת להרות...)
ועוד עצירה ב Monalina, לקנות לקטנה מתנה סמלית מאחות גדולה.
חנויות מתוקות לבגדי ילדים כמו Peek,
וחנויות להלבשת בית ורהיטים, סתם להסתובב ולהסניף. 

ומכאן על אופניים אפשר להרחיק
לVenice Beach השכנה, 

להחליף לאוירה לא מעונבת וזרוקה,
או לשוטט ברחוב Abbot Kinney,
שהתחדש מאוד בשנה האחרונה
(אגב, עוד חנות של RUTI שם)
ורותי מספרת, שהרחוב הזה הוא כולו סצינה מסרט,
אוירה בוהמיינית עם שיק של בוטיקים מקסימים,
לדגום חנויות, ללגום קפה, לעצור ולהסניף
אורבניות זעירה בפרבר קליפורני שטוף שמש.

קצת לפני שעולים על הטיסה חזרה,
אנחנו מקנחות ב 'Bottega Louie',
מסעדה, מאפיה, שוקולדיה, מעדניה.

עוד המלצה של ליסי וזאב, שהיא כרגיל מוצלחת ביותר.

מקום ייחודי, מן Eatly NYC, בזעיר אנפין.

אוכל גורמה, עיצוב נקי,
מטבח קליפורני עם טוויסט צרפתי.

אני מתענגת על כוס יין, סלט וארטישוק על הגריל,

נהנית מכל ביס, וגם סתם מלהתבונן סביב.

ואחר כך סבוב מעוצב בחלונות הראווה, 

בשפע עוגות, מגדנות, שוקולד, לחמים ויינות.

אפשר לארוז הבייתה, לשמר את הטעם והריח,

של בילוי אמא ובת, משגע!

על כביש מספר אחד must

לפעמים, כשהשמש זורחת על כרמל ושורה עלי הרוח,

אנחנו אורזים סל פיקניק ומחצלת, ונוסעים דרומה.

הרכב מתמלא במוסיקה וקולות ילדים, 

הרוח מבדרת את שערי וחיוך רחב על הפנים,

נופי כביש מספר אחד הולמים בי בחוזקה,
מראות Big Sur עוצרי נשימה.

כחול עמוק של ים, מפרצונים קסומים,

צוקים מתחדדים, גשרים בני עשרות שנים,

ציפורים נדירות, צפרים חמושים במשקפות, 

יערות בירוק על גווניו, סלעים, כמו פיסל אותם אמן.

נקודות תצפית, טיילים, טרמפיסטים וכלבים,

פרות רועות, שדות חרושים, רמזור זמני אחד,

ומגדלור מיוחד.

הכביש הזה גרם לי להתאהב בקליפורניה,

ועד היום, הוא גורם לי להתפרצות רגשות,

לאהבה עצומה לטבע ונוף, 

לחברים, למשפחה, למי שאיתי,

ומי שרחוק, לחיים ולהנאות.

לפני שנדרים, נעצור לתדלק בתחנה "סלברטאית"
על כביש מספר אחד,
(מיד אחרי כרמל ושמורת הטבע
Point Lobos המקסימה, ראו פוסט),

תא טלפון אדום, חנות קטנטנה עם בגט טרי מדי בוקר,
להוסיף לסלסלה. 

ואם היטיב איתכם היום והגלריה פתוחה,
Winters Fine Art Gallery

תוכלו להכנס לתערוכה של אמנים מקומיים
ולנוח קצת בגן קטן וחינני.

ארוחת בוקר צופה על העתיד לבוא, 

נאכל ב  Carmel Highlands Inn

טרסה יפה מוגבהת משקיפה על נופי כרמל והאוקיינוס,

את האורחים מציידים במשקפת ובאווירה, 

עכשיו כבר הרשות נתונה להנאה רבה.

לפני שתפנו לצאת, הביטו במכתבי התודה מלפני שבעים שנה,

(הסתכלו בחיוך על התעריף:-)

וראו זה פלא, מה שהיה, הוא שיהיה,

נפש האדם חפצה טוב מיסודה,

טבע, נוף, ים, מסעדה משובחת, ומקום להניח את הראש,

היה נכון לאז כמו לעכשיו.

בוחרת להתחיל ב Bixby Bridge 

ובאומן מקומי, שמצייר את הגשר הזה כמעט מכל זוית.

ביקור אצלו בסטודיו הוא תמיד חוויה, גילוף בעץ וציורים צבעוניים במיוחד.

כמו כל הדברים הטובים, הוא נחבא אל הכלים וקצת קשה למצוא...
אם נוסעים לכיוון דרום,
פשוט צריך לפקוח עיניים לשלט קטנטן בצד הדרך מצד ימין,
לפני הגשר, שלט, שמזמין עצירה וכניסה.

אגב, הגשרים היפים כמו גם הכביש, נבנו במסגרת,

עבודות יזומות לשיפור המשק והכלכלה של ימי המיתון הגדול,
על יד הגשר, חובה לעצור לתמונה, כמו בשאר נקודות התצפית בסביבה.

את המבקרים מהארץ אנחנו תמיד לוקחים לאותו יום טיול,

הליכה קצרצרה למפל מקסים שנשפך לים
ב Julia Pfeiffer State Park,

מסלול קליל בטבע, ובליבו מנהרה, 

ובקצה, ׳אור׳ בצורת נוף קליפורני, מרשים מאוד.

משם, עם הסל, הפיקניק, והכלב,
אנחנו מדרימים ל Pfeiffer Beach, 

חוף סודי, שרק מקומיים מכירים, דרך לא דרך, צרה ומשובבת,
לצד נחל זורם, סוסים ובתים זרוקים, מובילה בסופה להפתעה יפה.
חוף עם קשת סלעית ענקית, יפה כמו בתאילנד ומקסיקו השכנה,
דיונות עצומות, הילדים נהנים בחול לגלוש ולהשתובב,

(מגלשות השלג בהחלט מתאימות לבילוי שכזה),

וליאו הכלב מכשכש ומתרגש. 

בצל, אנחנו פורסים מחצלת ופשוט נהנים לשבת.

ארוחת צהריים אנחנו אוכלים על גג העולם ב Café Keva
מרפסת נהדרת עם נופים כמו מסרט, פניני וסלט,

כוס יין, קפה ומאפה, ה מ ק ו ם לארוחה ולהפוגה.

שיטוט קל בחנות המזכרות, תכשיטים, צעצועים, ספרים וערסלים, בגדים,
כרטיסי ברכה, כלי בית וטקסטיל, ועוד מיני קיטש, כאלה, שאף אחד לא באמת צריך. 

למעלה, Nepenthe המסעדה,

שמהנה בעיקר בגלל תנורי אש מעוגלים בחוץ, 

ונוף עוצר נשימה, אבל האוכל, אני עדה, לא מי יודע מה....

מקום לקפה נוסף או ללאנץ׳, שנראה על פניו  לא מרשים כלל וכלל,
בסמוך לתחנת דלק וחנויות 'זרוקות',

 Big Sur Bakery &  Restaurant

קוראים למקום הקטנטן והאוכל, חבל על הזמן...!

ואת הקרדיט ניתן כמובן למיכל.

עוד נקודות משובבי נפש לעצירה,

רק שהם מצריכים תיאום והזמנה.

המגדלור Point Sur הוא הפתעה אמיתית,

טיולים מאורגנים עם עם הסטוריה ורכילות מקומית,

דרך מרשימה ופעילות גופנית בסגנון טיפוס לפסגה,

כמאה מדרגות יוליכו אתכם לפרס, נוף מרהיב במיוחד.

ב  Esalen מתקיימים סדנאות בשלל נושאים,

לזוגות, משפחות, מטפלים ואנשי עסקים. 

מסודות האהבה, ליוגה למתקדמים, אמנות, ריקוד

והמפתח לאושר העולמי.
הכל כאן בשילוב מעיינות חמים ואוירה קליפורנית צבעונית. 

והספריה של הנרי מילר, שהתגורר בביג סר שנים רבות,

משמשת היום כמרכז אמנות קטן,

המעודד יצירה ואמנים מקומיים, גלריה מתוקה וספריה מקומית.

ופעם, במסגרת ההרפתקנות ורוח הגילוי,  

ניסינו להגיע לחלק מהאתרים לא דרך כביש מספר אחד....

שכרנו ג׳יפ, ובדרכים לא סלולות, הדרמנו והרעדנו קלות, מצפים למראות.

היה חביב וחויה, אבל הלב נפתח כשגילינו מחדש,

שאנחנו בכביש מספר אחד.

וכבר כתבתי שני פוסטים על Carmel הגבירה המצודדת,

ועוד אחד על Moterey,

וגם על San Luis Obispo,

בקיצור, אם אתם תושבי העמק,

בחופש הבאה אתם מסודרים.

ואם עשיתם את כל הדרך מישראל,

קבלתם הרגע סודות של מקומיים:-)

בגלגול הזה

׳שרוני, את יודעת שראול נפטר?׳

אמא שלי אומרת לי באחת משיחותינו בחודש האחרון.

שנים שלא ראיתי את ראול,

חבר משפחה רחוק ואבא של אורי ורוני,

וזה צובט לי בלב.

ראול, כמו שאני זוכרת אותו,

היה יורד על סטייקים ב׳נלו׳ באמצע הלילה,

מאכיל את כל הפלוגה של אורי,
ראול, שהיה מאוהב כמו נער, באגי היפה,

ראול, שנהג להביא איתו ניחוחות חו״ל ומתנות לכל,
ראול, ש כ ו ל ם רצו בקרבתו,

ראול של עין גב, ראול אבא/סבא מדליק,

נדיב, הדוניסט, מצחיק.

מה לו ולאיש הזקן, שזה עכשיו נודע לי שהוא מת?

החודש אני מתבשרת על מיתות רבות,

אח של קרול, אח של אברהם, אבא של דפנה, 

אמא של עופרה, אמא של ארי,

דב לאוטמן, אריק איינשטיין, ספי רבלין,

נלסון מנדלה לוחם חופש ושוויון זכויות, 

דניאלה להבי, ה מ ע צ ב ת של המדינה,

ואסתר שטרייט וורצל, 

שהייתי מכורה לספריה בנעורי.

כנראה משעמם לו ליושב במרומים,

שהוא מקבץ סביבו, בזמן קצר,

כל כך הרבה אנשים מקסימים.

עוד אפשרות, שלא הייתי ממהרת לפסול,

על סמך הכרות עם הנפשות הפועלות,

שיש שם למעלה, מי שמארגן מסיבה,

פעם ראשונה שאני שמחה לא להיות קרואה;-)

אני מתבוננת בצער, בכל חברי שהתייתמו,

ומבינה, שהפכנו ׳תקליט׳, ונכנסו למועדון חדש,

בו ההורים מזדקנים, וברפרטואר,

יש מחלות, לוויות ושיבעות.

המוות הוא חלק מהחיים, לא?

וכמה שזה נשמע נורא, 

דווקא בזכותו יש טעם להיותינו כאן.

זה רק משום ש׳חיים רק פעם אחת׳,

יש לחיינו על פני האדמה, טעם ועוצמה.

ועוד תובנה, מתיישבת לי אי שם חזק,

בכל גיל זה עצוב להתייתם.

ואיך על אף שכולנו יודעים שאנחנו בני חלוף,

עדיין הסוף מכה בנו פתאום,

כאילו ללא הכנה, בלי שהסכמנו,

בלי ששחררנו, מבלי שאמרנו מילה אחרונה.
כמה חשוב לומר שבחו של אדם בפניו,
בטרם יהפוך הספד, כפי שכותב,
יצחק שלו.

אז לכל החברי׳ה העליזה,

שעלתה בחודש האחרון אל על,

תחגגו שם ב׳פרטיה׳ יוצאת מן הכלל,

שימו את ראול על האוכל,

את דניאלה על הסטייל,

את אריק על המוסיקה,

וריבלין על הצחוק,

ותשמחו שם למעלה,

כי הייתם, ועשיתם, והשארתם בנו חותם,

ותחגגו שם בשמים, כאילו אין מחר....

ואנחנו מבטיחים להמשיך לחגוג כאן ועכשיו.

 "שירו נא למתים בטרם ימותו" / יצחק שלו

 

שִירו נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ כִּי מַה בֶּצַע בְּשִירְכֶם

לָהֶם וְהֵם חֵרְשִים מִשְּמעַ וַאַטוּמִים מֵהָבִין

אַל נָא תֵרַע עֵינְכֶם בַּחַיִּים לָתֵת לָהֶם אֶת הַמַּגִּיעָם

בַּמִּשְפָּט. אַל נָא תִקְפְּצוּ שִפְתֵיכֶם מֵהַעֲנִיק אֶת הַמִּלָה

הַטּובה בְּמועֲדָה, כִּי טובָה הַמִלּה הַנֶּאֱמֶרֶת בְּעוד חַי

שומְעָהּ. שַלְּמוּ שַלְמֵי-תודַתְכֶם לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ.

כִּי עוד מְעַט וְעָבְרו מִן הָאָרֶץ וְהָיוּ לָכֶם כְּנושֵי-נֵצַח

וְהַחוב אֲשֶר חַבְתֶם לָהֶם - חוב עולָם לא יִפָּרֵעַ. אֶת

הַמִּלִּים אֲשֶר תּאמְרוּ לַחֲרת עֲלֵי מַצַּבְתָם, לָשֵאת בִּסְפד

הַסּופְדִים וּלְהַזְכִּיר בִּימֵי הַשִּבְעָה, בִּימֵי שְלשִים וּבִימֵי

שָנָה - אֶת הַמִּלִים הָאֵלוּ הַקְדִימוּ לֵאמור! כִּי הִנֵּה

רְאִיתִיכֶם מְנַשְאִים אֶת שֵם הַמֵּתִים אֲשֶר בְּחַיֵּיהֶם לא

הִפַּלְתֶם לָהֶם בְּנַחֲלָה גַם פְּלֵטַת קֻלְמוּס קְטַנָּה אַחַת,

וָאמְרָה אֶל לִבִּי; לוּ יָדְעוּ הַמֵּתִים אֶת מַחְשְבותֵיכֶם

הַטּובות עֲלֵיהֶם וְאֶת הֲמון-רִגְשֵיכֶם, - כִּי אָז חֲזָקִים

שִבְעָתַיִם, גֵּאִים שִבְעָתַיִם וְשִבְעָתַיִם לא-בודְדִים הָיוּ

בְּהִתְיַצְבָם אִיש לִקְרַאת יומו!

דְּעוּ: בְּתוכְכֶם מִתְהַלְּכִים כָּל מֵתֵי-הַמָּחָר.

הֲלא אִם יְדַעְתֶם כִּי רֵעֲכֶם יָמוּת מָחָר מַה לא

עֲשִיתֶם לְמַעַן הַנְעֵם אֶת יומו זֶה הָאַחֲרון? עֲשוּ נָא,

אֵפוא. וְהַנְעִימוּ אֶת חַיֵי הַמֵּתִים מָחָר כִּי הַיּום הַזֶּה -

לָהֶם הוּא!

שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ, כִּי אַחֲרֵי מותָם

גַּם לַעְצור בְּעַד שֶטֶף שִבְחֵיכֶם הַפּורֵק כָּל גִּדְרֵי הָאֱמֶת -

לא יוּכְלוּ, וְגַם הוכִיחֲכֶם עַל פְּנֵיכֶם עַל הַפְרִיזְכֶם

וְהַעְתִירְכֶם דְּבָרִים אֲשֶר לא כֵן ... שִירוּ נָא בְּעודָם, לְמַעַן

יִבָּחֵן דְּבַרְכֶם בְּהַבִּיטָם אֵלָיו דּוּמָם, כִּי אַחֲרֵי מותָם -

לא יוּכַל עוד מֶבָּטָם לְהַאְדִים אֶת פְּנֵיכֶם מִבּוּשָה ...

שִירוּ, שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ ... 

עסק חברתי

לפעמים מזמנים לנו החיים, חוויות מיוחדות,

קצת יותר עמוקות.

כאלה, שגורמות לי לחשוב מי אני? 

מה ייעודי? מה יישאר אחרי? איך עושים טוב?

איך משנים את העולם? זה אפשרי? לא? קצת נאיבי מצידי...?

אני מוכרחה להודות, שהנושאים הללו עדיין מעסיקים אותי,

בגילי המופלג, עדיין איני יודעת, מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, 

עדיין יש לי קושי עם העיסוק האסתטי שבחרתי לי, 

שעוסק כולו בצורה ואין לו עומק,

ועדיין, בכל הזדמנות אני ׳בורחת׳ בחזרה לעשייה חינוכית,

שגורמת לי התרוממות רוח וסיפוק.

וכך, סביב ענייני קהילה כאלה ואחרים,

על כוס קפה בעמק, משדלת אותי טלי עם עיניה היפות והחכמות, 

להתלוות ליום עם IVN, היא מספרת לי על יזמות, עסקים חברתיים ועשיה טובה.
מבלי שהספקתי למצמץ, אני מוצאת את עצמי בעולם אחר.
סיור עסקיים חברתיים עם IVN , קרן, ששמה לה למטרה להצעיד קדימה, עסקים חברתיים בישראל.

 

מהו עסק חברתי?

״עסק חברתי הוא התאגדות שנוסדה במטרה לטפל או לקדם אתגר חברתי או סביבתי תוך שימוש בהתנהלות ובמתודות עסקיות. עסק חברתי מנהל שורת רווח כפולה - פיננסית וחברתית\סביבתית. מטרתו הראשונה היא קידום המטרה החברתית, ולאחריה השאת רווחים, זאת בשונה מהמגזר העיסקי המפעיל לעתים תוכניות של אחריות תאגידית בו המטרה הראשונה הינה השאת רווחים, ובשונה ממוסד ללא כוונת רווח שאין בפעולתו שום מטרה להשאת רווח״

 

קיימא

זה היה יום חול סתוי, שמיים בהירים ותכולים, 

טיפסנו אל הגבעה, לנוף הררי במבואות ירושלים,

לצפות הלכה למעשה, בציונות מן הזן החדש, 

ציונות נוסח ׳קיימא׳ בבית זית.

השם ׳קיימא׳ מתייחס לאדמה, לקהילה ולדור הבא,

כל אלו מתקיימים כל כך יפה במיזם.

קיימא היא חווה לגידול ירקות בשיתוף הקהילה,

המאפשרת תעסוקה חקלאית מלמדת בקרבת האדמה

ומסגרת תומכת לבני נוער בסיכון, שלא השתלבו בבתי הספר.

את התוצרת החקלאית, אורגנית וטרייה, 

מוכרים לישובים בסביבה.

ארגזי ירקות העונה במשלוחים טריים לבית הלקוח, 

מגיעים פעם בשבוע. ההכנסות קודש לקיום החווה, 

למשכורות, ולמקומות תעסוקה לנוער מנותק.

כך מדי יום ביומו בשעת בוקר מוקדמת,

מגיעים בני נוער, שנפלטו ממסגרות חינוכיות,

לעבודת אדמה, עבודת כפיים.

שישה חודשים של הכשרת הקרקע וסילוק אבנים,

מלחמה באדמה סוררת ועקשנית,

הולידו חווה ירוקה וחיננית.

׳אנחנו לא עובדים סוציאליים, לא מדברים על הקשיים, 

אלא בעבודת כפיים, מקנים כישורי חיים׳, אומרים יוני וארז, המייסדים.

עם כובע קש, חולצה משובצת ונעלי עבודה גבוהות מלאות בוץ,

הם מספרים על החזון והדרך. 

החזון, שלוב של נוער מנותק במסגרת חקלאית,

הקניית מיומנויות עבודה, אחריות, חריצות, דבקות במשימה, 

לצד הפרחת אדמת הטרשים של הרי ירושלים, 

וגידול חקלאות אורגנית לחינוך לתזונה בריאה לסביבה.

ואני מביטה סביב, נושמת מלוא הריאות אויר הרים צלול,

וחושבת לעצמי, החבר׳ה האלה מפריחים את השממה והנשמה,

תרתי משמע.

הבית של סוזן

הבית של סוזן הוא מקום, ששורה עליו השכינה.

אנחנו פוגשים את איל המייסד, ואת אביטל המנהל,

אנשים מיוחדים, מעוררי השראה.

במהלך הביקור, יצטעפו העיניים לא אחת.

הבית של סוזן נוסד ב 2002, לזכרה של סוזן קפלינסקי ז״ל.

את הבית יסד איל, בעלה, ששם לו למטרה להחיות את חזונה.

החזון, עזרה לבני נוער באמצעות עשייה אמנותית, מתוך האמונה,

כי לאמנות ולעבודה, סגולות ריפוי והבראה.

איך זה עובד?

אביטל ואיל, אוספים מרחובות ירושלים, נוער בסיכון, נוער מנותק,

שנפלט ממסגרות חינוכיות.

הבית של סוזן, הוא מסגרת תעסוקתית, 

מפעל יצרני ואיכותי המעסיק אמנים לצד בני נוער.

האמנים, בוגרי בצלאל, מעצבים, בני הנוער,עובדים ויוצרים.

כלי זכוכית ויודאיקה, חרוזים ותכשיטים, ופאזלים מעץ תלת מימדיים,

מיוצרים במפעל הקטן.

הנוער רוכש מקצוע והרגלי עבודה, לצד מסגרת תומכת,

ומשכורת קטנה, המאפשרת לו להתקיים בכבוד.

המוצרים, נמכרים וממנים את המקום.

בכל יום שתי משמרות עבודה, וארוחת ערב/צהריים חמה,

שבני הנוער אמונים על הכנתה.

ימי הולדת וחגים, נחגגים כאן ברוב שמחה,

כמו גם טיולים ותוכניות העשרה, אוזן קשבת וחיבוק חם,

הם חלק מהחבילה, ו voilà

כבר אמר מי שאמר...

׳כל המציל נפש אחת....׳

אביטל, בנועם הליכותיו, ובחיוך כובש,

מתאר את הנוער איתו הוא עובד.

הוא מספר על נוער בסיכון, שמגיע משכבות מצוקה,

ונאלץ להתמודד עם קשיים של חיים במשפחות לא מתפקדות או ברחובות.

׳לנוער בסיכון, אין דמויות לחיקוי, אין דוגמא להצלחה, אין חלומות...׳, הוא אומר.

הבית של סוזן, מעניק לילדים חוויה אחרת, של קהילה יצרנית,

מיומנויות לחיים, ביקור סדיר, שפה והתנהגות נורמטיביים.

לכל אלו, השפעה מיידית על הדימוי העצמי והתפקוד,

ומכאן, השמיים הם הגבול.

כששואלים את אביטל, מה נחשבת בעיניו ׳הצלחה׳,

הוא אומר ששרות צבאי, עבודה או לימודים,

הם כרטיס כניסה לחברה, 

ולפיכך, משקפים הצלחה גדולה.

את הביקור המרגש, אנחנו מסיימים בשופינג,

מגש מזכוכית לחלת שבת, חנוכיה וקערת הגשה,

כבר ארוזים למתנה בידי נערה חיננית.

במחיר סמלי, 

רכשתי לי יופי של דברים ותמכתי במיזם חברתי מקסים.

קול האישה

יוזמה ברוכה שמעניקה הכשרה ותמיכה לנשים,

להקמת עסקים קולינריים קטנים.

במטבח קטנטן בפאתי ירושלים העיר,

לומדות נשים לפתח כישורי אפייה ובישול לעסקים קטנים.

במקביל, לעבודה במטבח, מוצעים לנשים,

קורסים והכשרה במגוון נושאים, מהנהלת חשבונות ותמחור ועד להעצמה נשית.

המטבח גם מעניק שירותי הזנה לבית ספר מקומי ובית תמחוי, 

המיזם הזה מוליד, נשים עצמאיות ויצרניות.

החצר הנשית

על החצר הנשית כבר כתבתי בעבר (ראו פוסט ׳יפואית׳), 

אבל אז לא ידעתי שמדובר בטרנד,

בזרם חדש.

המטרה, העסקת והעצמת נשים מהסביבה והכשרתן למעגל העבודה.

הדרך, בגדי מעצבים חדשים נתרמים לחנות,

החנות מנוהלת בידי נשים מן הקהילה, שלומדות מקצוע,

ועוברות תהליך של צמיחה והעצמה.

וכולן מרוצות, הקונות, המוכרות, וגם המעצבים והמעצבות.

עוד עסקים חברתיים מקסימים, ששווים בדיקה ותמיכה,

׳בר קיימא׳ בתל אביב, ׳מעשייה׳ בשוק הפשפשים,

ולדעתי, גם את 'אלמינא ' (ראו פוסט יפואית),

כדאי להכניס תחת אותה מטריה, 

שכן גם כאן האג׳נדה החברתית ברורה.

דבר חדש קורה בישראל, מאז מחאת האוהלים,

אנשים עושים מעשה, יוצרים בחדווה,

עסקים, שתורמים בחזרה לחברה.

עם נאיביות והשראה, בנוסח ׳אני ואתה נשנה את העולם׳,

אבל עם רציונליות והכרה, שצריכה להיות תוכנית עסקית,

שתוביל את המיזמים הללו להצלחה.

לא תרומות, לא נדבנות, לא ׳שנור׳ של עמותות,

כי אם שירותים או מוצרים, שווי כסף,

שמאפשרים צמיחה וקיום עסקי.

ואתם קוראי הנאמנים, בפעם הבאה, כשתחפצו להתחדש,

בכלי, שמלה, תכשיט או מתנה,

כשתזדקקו לקייטרינג קטן לאירוע, או לפירות העונה,
כשתרצו לחגוג באופן שמחמם לבבות,

עשו טובה, בחרו בעסק חברתי כתחנה ראשונה, 

והנה עשיתם מצווה, ויצא שכרכם בצידה.