מתנות קטנות / גדולות

אני מחבבת אותה, אפילו מאוד,
שתינו מצליבות מבט, ישובות במכוניות, 

אני מתלבטת אם לפתוח את החלון,

היא בוודאי תשאל מה שלומי, ואני ׳ככה ככה׳ היום.

כעבור שניה, אנחנו כבר בשיחה, 

׳מה קורה׳ היא שואלת? 

׳את רוצה באמת תשובה או ב׳אמריקאית׳?׳ אני עונה.
'רק כנות', היא אומרת ומקבלת.

מן שבוע אפרורי, מועקה מציקה לי בפנים,
אני מחליטה באופן מודע,

לעשות כל יום דבר אחד טוב,

רק בשבילי, רק לנשמה.

מפנה לי את הלוח,

את התוצאה רואים מיד.

וכשהיא שולחת לי על הבוקר טקסט, 

׳יצאה לה השמש במיוחד בשבילך,

יום חדש יקירתי!׳

אני מיד עונה,

׳איילת מהממת, אכן יצאה השמש...!׳

שבוע של הפתעות,
כל יום מוקדש לפחות לגברת אחרת,
מתנות קטנות / גדולות,
מוגשות פה באהבה לכל אחת, לכל אחד,
את רובן אפשר לממש מיד עכשיו.

יום שישי

מתוק/ העוגיות של בתיה

את בתיה, קבלתי במתנה מאחותי האהובה. ולא רק אותה. בתיה הביאה איתה נדוניה של משפחה מקסימה, כך נוספו לי עוד זוג דודים אוהבים (תואמי ההורים), עוד שתי חברות מהממות בנות גילי (פלוס מינוס), עם הפרטנרים המקסימים שלהם, חברים לילדים, וזה עוד בלי שהזכרתי את הגיס הכי, הכי, האיש האהוב של אחותי

(זה שכבש במהרה את לב כל המשפחה)

בקיצור, בתיה ואני, זה סיפור אהבה. 

האישה, חכמה, רגישה, יצירתית, חרוצה, טובה, כולה נדיבות ונתינה, מבשלת, אופה, אמא אהובה, סבתא מקסימה, החמה הכי חמה, הכל בכל, באישה אחת די קטנה.

בביקורה האחרון, היא נכנסת אלי למטבח, ומכריזה, שמתחשק לה לפנק אותי בעוגיות שאני אוהבת. ו׳אל תדאגי׳, היא אומרת, ׳כמה דקות עבודה, עוגיות בריאות בלי טיפת שמן....׳, אני כמובן מתקשה להאמין, ומחייכת בספקנות. אבל אם יש דבר שלמדתי על בתיה, אי אפשר להכניע אותה, אין דבר העומד בפני רצונה/ עקשנותה, במילים אחרות, היא גירסה בוגרת של אחותי התאומה.

היא צודקת, קלי קלות, דקות ספורות של עבודה, טעים שאין כזה דבר, יחסית לעוגיות, גם די בריא. הנה סופסוף מצאתי מתכון, שאני גם יכולה לעמוד בו בגבורה. 

עוגיות בריאות של בתיה

350 גרם גרעיני חמניות וגרעיני דלעת-לא קלויים

(אפשר להחליף/ להוסיף בשקדים, חמוציות)

150 גרם שומשום

3 חלבונים לטרוף ביד.

3/4 כוס סוכר חום (אפשר וגם רצוי פחות)

לערבב הכל ועם כפית להניח על נייר אפיה.

160 מעלות צלזיוס או 350 פרנהייט, לאפות כרבע שעה.

נאפה במהירות ועלול להישרף, יש להשגיח מקרוב.

יום שבת 

מוסיקה/ צחי הלוי

כשאנחנו יוצאים מן המופע, בהתרוממות רוח,

אחרי שכמו בחתונה, התנשקנו, התחבקנו וברכנו לשלום את יושבי המקום, תופסת אותי עליזה, ואומרת לי בחיוך חם, ׳אני כבר מחכה לפוסט של השבוע הבא...׳,

ובכן, עליזה יקרה, עכשיו גם את סלבריטאית, לבקשתך, הנה זה בא.

את צחי הלוי, כולנו מכירים מהמסך הגדול של הקולנוע, ומזה הקטן של הבית. כשאני חושבת על זה לעומק, הוא די חדש בנוף הקולנוע והטלוויזיה. כמי שדרך כוכבו, בשנתיים האחרונות, הוא הפציע כמעט בכל מסך, ב׳בית לחם׳, ב׳פאודה׳, ב׳בתולות׳, וב׳המילים הטובות׳. 

ובכן, עוד הפקת ׳ממתק׳ מבית היוצר של הICC@JCC, בסטייל א - לה, ׳זאפה׳ באווירת ׳צוותא׳,

על יין, בירות ופיצוחים, בערב חורפי,

אנחנו מתכנסים בקומה הרביעית לסטינג חדש,
צחי הלוי, מספר ושר.

הבחור, הוא די מולטיטאלנט, הוא רוקד, התחיל את ימיו במיומנה, של אז, הוא מספר סיפורים מאחורי הקלעים, והוא שר. איך הוא שר? בכל שפה, בצרפתית במקצב (ומבטא) מרוקאי, בספרדית מאוהבת, בערבית נוגה (׳תמלי מעאכ'), ובעברית, כמו תלמיד תיכון נלהב. 

בפשטות, במנגינה נעימה לאוזן, בנינוחות ובחיוך, הוא משתלט על לב ליבה של הקהילה בעמק, ומספק לנו עוד חוויה אינטימית נהדרת. וכשאני מעיזה להגיד בקול רם, שהבחור ׳חמוד׳, א׳ שולח לעברי מבט נרגז, מיד אני מתקנת את דברי, 'רק אתה, הכי חמוד בעולם....'

יום ראשון

טלויזיה / ׳העברים׳

׳שרוני, עוד לא ראיתי פרק אחד וכבר ידעתי שאם עוד לא ראית אז זה בשבילך. איך המרגש? אוהבת, ר' 

כשהמייל הזה מופיע לי במיילבוקס, אני יודעת מיד, שאני לא יכולה להתאפק. חוזרת הבייתה במהירות הבזק, וצופה בפרק הראשון, ׳לאה גולדברג בחמישה בתים׳.
עכשיו יש לי עוד שבעה פרקים בקנה, ושוב איני יכולה להתאפק..... אבל הבטחתי לעצמי, להשתמש בהם במשורה, בכל יום, פרק אחד.

׳העברים׳ הוא מיזם עצמאי וחדשני לתיעוד התרבות העברית, הוא כולל סרטים, שיחות, ראיונות, מחקר ומקורות ראשוניים, בהפקת יאיר קידר. הצורה נפלאה, סרטי ארכיון, אנימציה צבעונית, פסקול מרגש של שירה עברית, קליגרפיה מעניינת, הויזואליה של 'העברים' היא באמת יוצאת דופן, חדשנית ואסתטית במיוחד, אבל לא רק הויזואליה, כי אם גם התוכן.

הפרק על לאה גולדברג נוגע בנימי נפשי, הוא מאיר את גולדברג באור רבגוני, הילדה, האישה, המשוררת, הסופרת, החברה, הבת, המרצה, המאהבת הנכזבת, זאת שבוערת בה התשוקה, זאת שחי בה העצב, זאת שמגוששת בחושך אחרי האור. גולדברג, שלא הכרנו, בזוהרה, בהצלחתה, בדמי ימיה, במחלתה. אני מהופנטת למסך, מרותקת, לא רוצה שייגמר. 'שקט', אני מורה לכולם מסביבי, מבקשת מבני ביתי להלך על בהונות. כשמסתיים הפרק, מבליחה בי דקירת קנאה באבחת השניה, כמה הייתי רוצה להיות שותפה לכזאת הפקה.

כעבור שעתיים אולי שלוש, אני כבר כותבת לר',

׳תודה על כל המתנות שלך,

שהן תמיד כל כך מיוחדות,

כל כך מדוייקות.

אוהבת אותך

ש׳

יום שני

ספר / "העלמה מקזאן"

ובכן, אין זה סוד שמאיה ערד, הפכה בשנים האחרונות,

מעוד סופרת, לכזאת שאני ממש, ממש מעריכה ומחבבת.

אין זה סוד, שאנחנו חולקות את אותה הקהילה,

ואין זה סוד, שאני הראשונה לקנות כרטיס לכל הרצאה,

שהיא מעבירה.

אני הולכת למפגש איתה על ה׳העלמה מקזאן׳,

עוד בטרם קראתי שורה, וכבר ברור לי שזה הספר הבא. 

אני אוהבת את הדמויות של ערד,

הן תמיד ׳אנטי גיבורות׳, מעניינות במורכבותן, באי זוהרן.

יש בהן המון פעמים, קטנוניות והתקטננות.
יש בהן בדמויות של ערד, את אותה הצדודית, הלא חיננית, שיש בכל אחד מאיתנו, אותה תמונת פרופיל שאנחנו נוהגים לשפץ ב׳פוטושופ׳, לטשטש במייקאפ איכותי,

או פשוט להציג את הלחי השניה, כמובן שרק לתמונה;-) 

יש בעידית, ענת, מיכאל ויוני, את אותו קונפליקט פנימי,

אותו דיאלוג, שכולנו מנהלים עם עצמנו. 

סיפור קטן על ציפיות ואכזבה, על חיים והגשמה, על חלומות, על החמצה, ואולי יותר מכל, על השלמה.

דיון ספרותי אגבי על אמהות, על חברות, על זוגיות, ובעיקר, על בדידות. הספר מזמן בירור אישי מעניין, לקרוא, לחשוב, ולשוב להתבונן רק בצד הפרופיל היפה.

יום שלישי

הגות יהודית

מייקל דאגלאס ואנטולי שרנסקי

אני לא מצליחה להשיג כרטיסים למפגש ההזוי הזה, בסטנפורד.
שרנסקי ודאגלאס מדברים על המסע היהודי שלהם.

ערב לפני, טלי מציעה לי כרטיס ומזמינה אותי להצטרף,

זה הלא ידוע לכל, שנסתרות דרכי האל, וטלי נהדרת!

בתוך האולם, קהל יהודי חם אוהב ישראל אני יושבת ומביטה בהם.
האחד, שחקן הוליוודי חתיך, עם רעמת שיער כסופה, גובה, כריזמה, רהיטות והמון חוש הומור ונוכחות.

השני, קרח, שמנמן, לא אופנתי, קצת 'גלותי',
ועוד לא אמרנו מילה על המבטא.

מה מחבר אותם את השניים האלו לבמה אחת?

איזה הפתעה טומן לו הערב הזה? אין לי שמץ של מושג. 

די מהר מתבררת התמונה, בלב שניהם, פועם לב יהודי חם. נושאי השיחה מגוונים, זהות יהודית, התבוללות, נישואי תערובת, התנועה הרפורמית, האנטישמיות הגואה באירופה, גל העליה מצרפת, החרמות על ישראל, תנועת ׳שוברים שתיקה׳, זכויות אדם ועוד. 

שני דברים לקחתי מהערב הזה, את שניהם אמר האיש הקרח, השמנמן, (אגב, גם לפני שלושים שנים, נראה בדיוק כך)

* אנחנו צריכים להיות פתוחים לשאלת ׳מהו יהודי׳, ולקבל אלינו את כל מי שרוצה להיות חלק מהתנועה היהודית, שהיא ליברלית, אנטלקטואלית, משכילה ומכילה.

* ישראל היא מדינה דמוקרטית, יש מקום לביקורת, וצריך להתייחס אליה בכובד ראש.

בסוף הערב, כבר יש לי משנה ברורה, הצורך בהשתייכות ובזהות משותף גם לאלה שדבק בהם אבק כוכבים וגם לאנשים פשוטים, 

לחיי העם הזה!

יום רביעי

קלאסיקה אמריקאית

Hershey Felder as Irving Berlin

כשאורלי אומרת שאני חייבת, אני מבינה שאין לי אופציה אחרת, אני מיד רוכשת כרטיסים, מזמינה חברה והולכת.

ברלין, יהודי ממוצא רוסי, הוא משורר, מלחין ופזמונאי, שאחראי על נכסי צאן וברזל של הליריקה האמריקאית.

הפקה מקסימה של שחקן יחיד, שמשלבת בגאונות, תיאטרון, מוסיקה, קולנוע, צילום ומשחק, מולטימדיה על אמת.

סיפור אישי מקסים, שהוא גם מסמך הסטורי נדיר,

על ניו יורק של שנות העשרים, על חברת מהגרים,

על תרבות וזהות, על ברודווי, על הוליווד, על תעשיית הסרטים, על מלחמות העולם והשפל הכלכלי.

כשIrving Berlin, שר בגרון ניחר את שירו הנפלא,

'God Bless America', אני מצטרפת מרוגשת,

רק מהמחשבה שיהודי, בן למשפחת מהגרים ענייה,

כתב את השיר, שנוגע לכל אמריקאי, עמוק בנשמה.

אל תפספסו!

יום חמישי

בלוג  40DIY

בזכות קרן (האחת והיחידה!), אני מתוודעת לרני ולבלוג המתוק שלה, שכולל תובנות על החיים, המלצות, רעיונות יצירתיים, המון, המון אסתטיקה וצילומים מהסרטים.

'שמי רני בר און, אני בת 42, D.I.T40 הוא פרי המצאתי.

אתם בטח שואלים את עצמכם מה זה DIY?

DIY הן ראשי תיבות של Do It Yourself,

כל דבר שאתה בונה, יוצר, משפר מתקן במו ידיך....'

אני צוללת לתוך הבלוג בחדווה גדולה,

כדאי לכם גם,

צאו לשיטוט כבר עכשיו,

הנאה צרופה, מובטחת כאן.

http://www.40-diy.com/