Thursday, February 26, 2015

תעופי על עצמך




׳תעופי על עצמך׳, היא אומרת לי.
אחרי שטחנתי לה את המוח,
אחרי שהלקאתי את עצמי ביסודיות שרונית,
אחרי שאכלתי את עצמי לדעת,
כמו שהאמריקאים אוהבים להגיד, literally,
(או ׳תרתי משמע׳ בעברית יומיומית:-)
אחרי שכמעט הקאתי את נשמתי.


הכל התחיל באיזה ערב עם חברים, שיחה, ויכוח סרק,
שבסיומו הרגשתי כל כך רע.
על איך אני לא יודעת להיות ׳מעל...׳,
איך אני מתעצבנת באופן ממש אישי,
כשיורדים על ׳בת ימים׳/ מזרחיים/ מרוקאים/ פולניות/
נשים עגולות/ מעמד הפועלים, ועוד ועוד.
על איך אפשר לדרוך עלי,
(כן, כן, באופן מפתיע, זה קורה גם לי... תורידו את הגבות;-),
על איך אכפת לי מה שחושבים, שאומרים...
(ולמה בכלל?),
על איך תנועת זלזול או ביטול, מבעירים את חמתי,
על איך אני מתעבת התנשאות, פלצנות ו׳עאלק׳ ידענות,
איך איני יכולה לסבול דיעה נטולת רגש.
ואז הרגשתי, איך הוריד האלג׳יראי מפמפם,
ואיך הדופק שלי עולה.
׳תרגיעי׳ אני לוחשת לעצמי,
אבל עצמי לא מקשיבה לי בכלל,
רודפת צדק ויושרה,
היא נכנסית באמ אמא של השיחה,
מנסה להוכיח לכולם את משנתה,
ועלבונה מדבר מגרונה.


בבוקר, זה לא שוכח,
הכעס הזה,
יש אנשים שמרזים כשהם בדיכאון או עצבניים,
אצלי זה תמיד ההפך.
אני פותחת בקפה ועוגה מליל אמש, עוברת לתפוח ירוק, ומכריזה שזהו,
פשעתי, חטאתי, אבל עכשיו מתחילה הדיאטה של היום!
בדרך לחדר השינה, אני עוצרת במטבח, וחופן אגוזים כבר עושה דרכו אל פי,
׳זה בריא׳, חלבון? לא...? אני משכנעת את עצמי.
עוד לא צהרי היום, וכל דבר מדליק אותי, הר געש מאיים להתפרץ ממני,
אז אני מציעה לא׳ ולקטנה, לעשות טיול הליכה.
האוויר הצח והצעידה, ישכיחו ממני את הכעס והטינה.
אנחנו מתחילים ללכת, והקטנה בקול ענות חלושה, מציינת שהיא רעבה.
בשמחה, אני תופסת טרמפ על תירוץ וכעבור חמש דקות,
אנחנו כבר ישובים על סנדויץ' וצ׳יפס.....
צ׳יפס, כן, שמעתם נכון! מטוגן והכל....!
אחר כך צריך משהו מתוק, שירד הטעם,
והקטנה מצביעה ברגליים לכיוון הגלידה,
אז גם וגם, וגם וגם.... ורק צהריים,
ויש לי כבר בחשבון מינוס אלפיים, 
(קלוריות) לפחות.
אני אלך לנוח, וזהו, זהו להיום....! 
אולי בערב נצא לסרט, ונחתום את השחיתות והכעס,
והגרגרנות ליום אחד. מספיק, די.
ושוב קפה של אחה׳צ , ושוב פרי (אורגני אלא מה?) ועוד קפה ועוד עוגה,
וסרט, כמתוכנן, עם פופקורן נוטף חמאה,
וביציאה כוס יין, באגט וצלחת גבינות צרפתיות שמנות עתירות כולסטרול,
זיתים טבולים בשמן זית (עדיף על שמן קאנולה, נכון?)
עכשיו כבר חצות, ובטני רוגזת, רוטנת,
׳שוב אכלת את עצמך לדעת...׳,
אני מתקשה להירדם וכדברי סקרלט מכריזה,
׳מחר יום חדש....׳




למחרת, אני מדסקסת את קורות היום עם חברה חכמה (מאוד, מאוד חכמה!)
והיא מובילה אותי לברור פנימי מעמיק ולתובנות.
מה הכעיס שם באינטראקציה? למה זה מתלבש על אוכל? 
איך זה מרגיש עוד יותר רע אחר כך? ומה בין אוכל לשליטה?
וכמה חשוב לאהוב את עצמך,
לחגוג נצחונות קטנים, לדעת לסלוח, לא רק לאחרים,
תאמינו לי חברות טובה, כזאת שאומרת את האמת,
יש לה ערך שלא יסולא בפז,
אני מקשיבה לה בעיון רב, ׳זה עושה שכל, מה שהיא אמרה עכשיו....׳,
או כמו שהאמריקאים אומרים: ׳ it makes sense',
וכשהיא מסיימת במשפט הבא:
׳שרוני, תעופי על עצמך.... מגיע לך...׳
אני כבר יודעת שבפעם הבאה,
במקום להתעצבן,
במקום לעבור ליד המקרר,
אני מרימה לה טלפון.
אהובה, הפוסט הזה מוקדש לך,
הרבה תודה, את יודעת על מה.

  



עוד פוסטים מן הארכיון על מראה, משקל, אותנטיות והרגשה

תשליך בראש השנה האזרחי
http://design-by-sharon.blogspot.com/2015/01/blog-post.html

בשם האותנטיות
http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/09/blog-post_11.html

כשאת אומרת לא
http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/06/blog-post_1896.html
 
ילדה שלי, רציתי להגיד...
 http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/01/blog-post_30.html

נערה במשקפיים
http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/11/blog-post.html

ביני לביני מו״מ אישי
http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/10/blog-post_3.html 

The Happiness Project
 http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/09/the-happiness-project.html
סדין אדום
http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/06/blog-post_2160.html

הבל היופי ושקר החן
http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/03/blog-post_14.html

חבר טוב
http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/02/blog-post_7.html

מכירים את גברת Perfection?
http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/01/perfection.html

למה לא?
 http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/09/blog-post_13.html

קשר השתיקה
http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/08/blog-post_23.html

אף אחד לא קם...
 http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/07/blog-post_26.html

דוגמנית על
http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/05/blog-post_24.html

לנשום עמוק
http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/05/blog-post_17.html

שככה תרוצי לי לאוטובוס
http://design-by-sharon.blogspot.com/2011/11/blog-post_16.html



Thursday, February 19, 2015

No place like New Orleans!




סיפור,

מארדי גרא 2000

זה היה החורף הראשון שלנו בניו יורק,
כפור חודר עצמות ותחושת בדידות כמוה מעולם לא ידעתי. 
אני והבכור, אז פעוט, חולים בשפעת, חום גבוה, צמרמורות, תשישות.
א׳ בנסיעת עבודה, בניו אורלינס.
(אין לי מושג איפה זה על המפה, או מה קורה שם,
ואני אפילו לא טורחת לברר....)
חצות שעון ניו יורק, והוא מתקשר לדרוש בשלומי, הטלפון מצלצל, 
אני מותשת, במאמץ רב מרימה את האפרכסת,
מרחוק, עולים קולות מסיבה, אני מתקשה לשמוע את האיש שלי,
׳מה קורה שרוני?׳ הוא שואל
׳באסה, חום גבוה...׳ אני עונה,
הוא אפילו לא מקשיב, כולו נרגש הוא מספר,
׳את לא מאמינה מה קורה פה......איזו מסיבה,
נשים חושפות חזה בתמורה למחרוזות צבעוניות, 
ג׳אז בכל פינה, אוכל, שחבל על הזמן....איזה קרנבל...! 
איזו עיר, הכי סקסית בעולם!׳
אני מושכת באפי, מרגישה עוד יותר רע מלפני השיחה, 
דמעות של אומללות נקוות בעיני, מן תערובת של קינאה וטינה, 
רוצה להגיד לו ׳תעשה חיים...׳ 
וקולי לא נשמע לי, המילים ממאנות לצאת מפי,
ובכוחותי האחרונים נשבעת, ׳לשנה הבאה במארדי גרא...׳

תיקון,

מארדי גרא 2003

זה לקח יותר משנה,
שלוש שנים אחר כך, אנחנו חבוקים ברובע הצרפתי בניו אורלינס, 
חווים יחדיו את המארדי גרא, מתענגים על תהלוכות, 
שווקי פשפשים, מוזיקה חיה ואוכל נפלא. 
אני נפרדת מהעיר ברגשות מעורבים, ומבטיחה לחזור בקרוב,
ואיכשהו, שוב עובר יותר מעשור.




וידוי,

מארדי גרא 2015

אני מכורה לערים עם סיפור, לערים עם עבר מפואר,
לערים, בהן הארכיטקטורה, ההיסטוריה,
האוכל, המוזיקה, האנשים,
מספרים סיפור באותה שפה.
לערים, חיות, בועטות, אותנטיות,
כאלה שלא צוחצחו בקפידה לכבודי,
ניו אורלינס, היא עיר כזאת.
עיר קשה, שידעה טרגדיות,
מלחמות עקובות דם,
שתי שריפות ענק, שכילו אותה,
מגיפת קדחת, הוריקנים שהציפו אותה,
וקתרינה אחת, שאיימה להחריבה.
כמעט רבע מאוכלוסיית העיר חיה מתחת לקו העוני,
עוד רבע מהמשפחות, חד הוריות,
אחוז גדול של חסרי השכלה,
בערות, עליבות ומבטא דרומי חזק, 
הומלסים בכל פינה מלווים בגיטרה, 
תרמיל גב ורוטוויילר מפחיד לצידם,
סמים, אלכוהול, עכברים, זוהמה,
יש איזורים, שאל מלהתקרב אליהם,
ועדיין, יש משהו מדליק בעיר הזאת,
מן ׳ראסטיות׳, אדג׳יות, שאין כמותן,
חיות, צבעים, ריחות, טעמים, צלילים,
מהסוג שרק ניו אורלינס יודעת לייצר,
כאלו, שגורמים לי להרגיש תיירת בתוך ארצות הברית.

הבנייה הקולניאליסטית הצבעונית,
התריסים המתריסים בכחול בוהק, בצהוב לימוני, בירוק בקבוק,
בסגול חציל, בתכלת וטורקיז באדום וכתום, בזהב ואפור.
הדלתות המקושטות, גרמי המדרגות, המעקות, הטיח המתקלף,
הרחובות הקטנים, הסמטאות הנחבאות,
המרפסות המפורזלות, הכנסיות, בית הקברות,
הקישוטים, התחפושות, המסכות, והדגלים,
הכרכרות המצועצעות, צלילי פרסות הסוסים,
נערות מעכסות במחרוזות, מעוררות את חמתם של
נציגי הכנסיה, שמפגינים ומאיימים בקולם הרועם על ההמון,
שסופו אוטוטו קרב בגיהינום.
בכל קרן רחוב, מוזיקה חיה,
כאן להקת ג׳אז, שם נגן סקסופון,
פה טרומבון, שם זמר נשמה שחור,
תזמורת בצורת, ומכונת נגינה, שכולה מיחזור ומהומה רבה,
נערה צוענייה עם עגילים פוצעים את גופה היפה,
שרה עם גיטרה וקעקועים מעטרים את ידיה,
עוד כנרית יפנית מכשפת את ההמון,
וליבי, ליבי יוצא אל הרחוב,
אני רוקדת את הקצב, ונפשי צמאה לעוד.
גלריות, בתי קפה, חנויות מדליקות,
ומטבח, שמצליח ביצירתיות לערבב את כל ההיסטוריה,
הצבעוניות, האנשים, בליל התרבויות,
הטעמים והריחות למנות חלומיות.



 

קצת הסטוריה

ניו אורליאנס נוסדה בשנת 1718 על ידי מתיישבים צרפתיים,
בראשותו של Jean-Baptiste Le Moyne de Bienville
ונודעה בשם La Nouvelle-Orléans על שם העיר אורליאן שבצרפת.
מאז היא החליפה ידיים ושליטים כמעט בכל דרך אפשרית, 
במכירה, בחכירה, במלחמה, בשטר קנייה, בהסכמים.
מי לא שלט בה? הספרדים, הצרפתים, הבריטים, האמריקאים.
מי לא התגורר בה? האינדיאנים, האנגלים הקולניאליסטים,
הצרפתים, האיטלקים, עבדים מהאיטי, 
אסירים משוחררים ופיראטים תאבי דם.
הדרך לעצמאותה עברה בברית בין מנהיג שודדי הים, Jean Lafitte וחבורתו,
ובין הגנרל Jackson, מי שלימים יהיה נשיא ארצות הברית ויככב של שטר כסף מקומי.
השניים חברו יחדיו והצליחו להכניע את הבריטים.
ניו אורלינס סיקרנה תיירים כמו גם פוליטקאים, אקטיבסטים, סופרים ואמנים, 
סלבריטאים היום ואז, מצאו את דרכם אליה,
אדוארד דגה האימפרסיוניסט בילה בה ארבעה חודשים ספונים בבית מידות גדול,
לינקולן גבש את דעתו על העבדות ממש כאן בנמלה של העיר,
סנדרה בולוק והזוג המלכותי בראדג׳לינה מבלים בה גם היום.
ניו אורלינס היא העיר הגדולה ביותר בלואיזיאנה,
הייתה בעבר בירתה, ושוכנת על גדות המיסיסיפי,
והיא מרתקת ומקסימה.

חמישה ימים בניו אורלינס, מה עושים?
לומדים את העיר בשוטטות, בקולינריה, במוזיקה, באמנות,
מרווים את צימאון הדעת בהדרכות מקומיות,
משביעים את הרעב במסעדות נפלאות,
הכל בתמהיל, מזון לגוף ולנשמה.


 

 

מזון לנשמה

 French Quarter 

סיור ברובע הצרפתי בעיר, הוא קצת מסע אחורה בזמן. הרובע אומנם נקרא ׳צרפתי׳ אולם הוא נבנה על ידי הספרדים ובסגנון קולניאלי. אגב, היו אלו דווקא הספרדים, שהשקיעו בפיתוח העיר, בייבוש הביצות, בדרכים, במערכת ביוב, כך שדי משעשעת העובדה שהקרדיט מן ההסטוריה נשמט.
בתקופת הקרנבל, תמצאו נגנים בכל פינה, מסיבות רחוב פרועות, תהלוכות לצד תערוכות, גלריות, חנויות, מסעדות נפלאות ובתי קפה, שנמצאים שם כל ימות השנה, חגיגה, אמרתי כבר?
סתם שוטטות ברחובות Royal, St Louis, St Ann, יעשו לכם טוב על הנשמה.
עצירות מקסימות:
Bevolo- מנורות גז עשויות אחת אחת, עסק משפחתי של ארבע דורות בעיר! מדהים!
Wolf Music- חנות להשכרת כלי נגינה ומדי הופעה והבעלים מאיר פנים ומכיר את כל המי ומי.
Idea factory- המקום לחובבי עץ ויצירה.
Harouni- גלריה של אומן מיוחד עם נגיעה ישראלית ולב יהודי חם.
Upcycle- אמנות המיחזור ועיצוב המוצר, עם נגיעות של ג׳אז, מוזיקה והמון סטייל.
Antieu Gallery- אמנות שחורה שאין כמותה, וייחודה של אמנות רקומה.
Red Truck Gallery- פשוט חגיגה של יצירתיות.
Shoe-Be-Do- לחובבי נעליים באשר הם!
Penelope- לבעלי טעם טוב באשר הם...
French Market
השוק מספק חוויית קניה תיירותית ומהנה, שוק אכרים מתקיים כאן פעם בשבוע, חנויות תבלינים, דוכני אוכל מקומיים, פירות טריים, והרבה קיטש תיירותי.
כיכר ג׳קסון בשעות בין ערביים, הופכת מוקד משיכה לקוראים בקפה, בכדורי בדולח, בכף היד, לפותחות בקלפים, למרפאות בקריסטלים, לפסיכולוגיה בגרוש, וכשפעמוני הקתדרלה של St Louis מצלצלים, אני מרגישה כמו חלק מסצינה בסרט מסתורי.




Buzz Nola 

טיול אופניים קסום בן ארבע שעות, אנחנו רוכבים למעלה מעשרה מייל  מהדאונטאון החדש לרובע הצרפתי (French Quarter), לריאות הירוקות של העיר (City Park),לאורך נהר המיסיסיפי, רובע נגני הג׳אז (Frenchmen), לבתי המידות הצרפתיים (Esplanade Avenue ) , לבתי הקברות המיוחדים ולחוות מטעי קני הסוכר.
ברנדון המדריך שלנו הוא היסטוריון בנשמתו, והסיור נוגע קצת בכל תחום, היסטוריה, גיאוגרפיה, תרבות, רכילות, ארכיטקטורה ואמנות, מוזיקה, טבע, ויש אפילו עצירה לקפה וסופגניות Beignet, עם אבקת סוכר לבנה, הפוגה מתוקה.
זוהי ללא ספק גולת הכותרת של הביקור בעיר. חוויה של למידה מרתקת ופעילות גופנית.
אנחנו לומדים להכיר את העיר, לומדים על בתי המידות שבנו הצרפתים, על איך ומדוע השתבשו תכניותיו של נפוליאון עד שנאלץ למכור את העיר, מי היו הקריו? מה הייתה תרומתם לבנייה ולמטבח? ברנדון מספר שכמעט שיבעים אחוז מתושבי העיר היום הם שחורים, איך הייתה זאת ניו אורלינס, שבה היה האחוז הגבוה ביותר של שחורים חופשיים, בו בעת שבנמלה התרחש סחר העבדים הגדול בעולם. הוא מספר על זרם חדש של מוזיקה ומוליך אותנו בעניין רב ל Congo Square, הכיכר בה נולדה מוסיקת הג׳אז. ומסתבר שגם כאן היה היה ביקוש למקצוע העתיק בעולם, ברובע החלונות האדומים, ברובע הצרפתי, ונחשו איזה מוסיקה נגנו שם? ג׳אז כמובן. 


 

 

 WWII Museum

אני מופתעת לגלות את המוזיאון שהוא יותר קומפלקס של מבנים מעניינים, שמוקדשים למלחמת העולם השניה ולניצחון בעלות הברית על בני החושך. המוזיאון מרתק, ואני מיד שואלת את עצמי מדוע נבנה המזיאון דווקא כאן? ובכן, התשובה רק למי שיגיע לביקור, נמצאית ממש בכניסה.
הסרט, ' BEYOND ALL BOUNDARIES', מדהים ומעורר מחשבה, על מלחמה מעבר לגבולות טריטוריאלים, על אסון בקנה מידה עולמי, מלחמה בה ערכים ומוסר, נבחנים לפי אמות מידה שהעולם טרם ידע. הסרט מספר את מלחמת העולם מזוית אמריקאית. כך שאת תרומתם של הרוסים למאמץ המלחמתי, מזכירים בקול רפה, וכמובן מדגישים את העובדה שהצבא האמריקאי נגרר למלחמה והציל את אירופה כמשחרר ולא ככובש. 
אבל חוצמזה, חוויה מרתקת ומעשירה בידע. המוזיאון מאפשר סיור קצת אחר, מתרגיל מלחמה בצוללת של בעלות הברית (שטבעה ממש בגללי...) ועד האפשרות לעקוב אחרי חיל לאורך המוזיאון, סיפור פרטי בתוך סיפור הסטורי, שכול פרטי בתוך אסון בינלאומי. 
והכי מקסים, משוחררי צבא, חיילים ואזרחים ותיקים על ההדרכה והכרטיסים! 




Art District

לרחוב Julia, אנחנו מגיעים בזכות אומן מקומי, שמספר לנו שהסצינה האמיתית האמנותית, מתרחשת כאן.... ובכן, חגיגה של גלריות ואמנות מודרנית לכל הדיעות, מהפנטת ומרשימה. ואין לי ספק שבתוך עשור או שניים, זה יהיה הסוהו הבא!

 Swamps and Bayous Tour

רק כשאנחנו עוזבים את העיר, לטובת סיור טבע בביצות לואיזאנה, מתחוורת לי תמונת מצב עגומה של עזובה, עוני והבערות שפושים כאן. פתאום, אני מבינה, שאיננו מכירים כלל וכלל את ארה׳ב. למעט שני החופים המזרחי והמערבי, שזכינו להכיר היטב, יש באמצע, ממש עולם אחר. השלטים הקוראים להלוואות, הכרזות בדבר תלושי מזון, הסורגים והגדרות, שמלמדים כמה מסוכן כאן, ובעיקר, העליבות, מלמדים על מציאות חיים קשה. כל מה שקראתי על קתרינה, מתבהר, איך נפלו הסכרים, איך הוצפה העיר, איך לא היה לאן לברוח במישור האינסופי, איך ולמה פגעה הסופה בעיקר בשכבות המצוקה, אבל גם את הביזה הגדולה שאירעה אחרי האסון, ואת הקושי להשתקם עד היום. הסיור בתעלות ובביצות, הוא מרהיב ומרתק כאחד, תנינים, צבי ים משתזפים על בולי עץ, צמחיית מים עבותה, עופות דורסים ונחשים.
 



Langlois שיעור בישול וארוחה נפלאה

מסיבת סיום לחופשה מהסרטים, אנחנו עורכים במטבח של Langlois. עם Chef Amy
המייסדת, שחתומה על ספרים, בלוג, תוכנית רדיו מצליחה ומטבח מופלא. איימי מספרת על ילדותה בניו אורלינס, על המסעדה, ששוכנת בבית עתיק מהמאה התשע עשרה, משופצת למשעי, על רוחות רפאים שמתארחות בין הכתלים, משוחחות איתה ומצילות אותה מעצמה חדשות לבקרים (או לערבים:-).
המסעדה שוכנת ב Pauger Street, רחוב צבעוני, חגיגה לחובבי צילום, תפאורה מושלמת למסיבת סיום מהעיר. אנחנו מתקבצים לסדנת בישול וארוחת צהריים ולומדים על המטבח המקומי, על תרומתם של האיטלקים והקריו, לסצנה הקולינרית של העיר. המטבח של איימי מבוסס על שתי אהבותיה הגדולות המטבח ה Creole והמטבח ה Cajun.
בשולחן גדול, פותחים סדנת בישול וארוחה עם זרים גמורים, שכעבור שעתיים הופכים לחבריי הטובים. נפרדים בבטן מלאה, בחיבוקים, נשיקות ושקית עם מלח מעושן, שמשביח, כך איימי הבטיחה כל מנה.




מוזיקה! בהחלט לא רק Jazz

א׳ מגלה אותה, קוראים לה  Kina Grannis   ואני מתאהבת בה בתוך שניה, בה ובאיש שלה, Jesse Epstein אהוב נעוריה מהתיכון, שניהם מוזיקאים צעירים, מאוהבים, נאיביים, כישרוניים בטירוף, כריזמתיים עד בלי גבול. במופע קטן באחד ממאורות הג׳אז בעיר, אנחנו נחשפים למוזיקה נפלאה קצבית ופורטת על כל נימי הנשמה, רשמו את השם, עוד תשמעו עליהם....

אם אתם חובבים מוזיקה בכלל ומוזיקת ג׳אז בפרט, Frenchmen , זה הרחוב שלכם!
מועדונים חשוכים, בארים, פאבים, מכולם בוקעת מוזיקה חיה קצבית ונפלאה, להקות קלייזמרים, נגנים שחורים, מוזיקת רגאיי, מוזיקה אפריקאית, ג׳אז, ג׳אז, בלוז ועוד המון ג׳אז. מדרחוב לילי של אמנים מקומיים, צילומי שכונות, ציורים בצבעים בוהקים, אמנות המיחזור, המונים במסכות, תחפושות וקעקועים חוגגים. אנחנו עוברים ממועדון אחד לאחר, אבל את ההצגה גונבת מסיבת רחוב סוערת, המונים רוקדים לקצב, אדי אלכוהול באוויר, הדי התופים נשמעים למרחקים, ואני, אני בעננים. 
ברובע הצרפתי (French Quarter ), משך כל שעות היום, ועד השעות הקטנות של הלילה,  בקרן כל רחוב, באמצעו, ומשני צדדיו, דיאלוג אינסופי של מוזיקה עם הקהל.





מזון לגוף

לבוקר ו/ או קפה

Cafe Beignet
קפה שחור וסופגניות, שיצא שמן למרחוק, בחוץ פטיו מוצל, ואם התמזל המזל... זמר רחוב ינעים לכם את זמנכם. 
Café de Monde
מככב בכל ספרי התיירים בגלל הסופגניות  Beignet, הפעם אכלנו אותם ב The Morning  Café 
בפארק, וטעמם היה נפלא!
Petite Amelia
לקפה, קיש או סלט, בקטנה וטעים למדי.


לצהריים

Alberto Bistro
בתוך השוק דוכן קטנטן מושלם לבארנץ׳ או צהריים, אומלט מצוין, גבינה וסלט! או סנדויצ׳ונים טעימים במיוחד.
Café Amelia
בפטיו קסום, עם נגני ג׳אז מסביב מנעימים את סעודת האורחים, אנשים צבעוניים, ומנות חביבות, סלטים, סנדויצ׳ונים (מופלטה;-), שרימפס מקומי, ולקינוח, קפה חזק.
Carmo מסעדת וויגן פשוטה, בריאה, אורגנית וטעימה, טעימה!  
בלב הArt district, א׳ על מוקקת פירות ים בחלב קוקוס, ואני על סלט ירוק, קינואה, שעועית והרבה לימון.


לערב

August
מסעדת גורמה, של השף John Besh, יליד העיר, שחתום כבר על שלושה ספרי בישול נפלאים. מסעדה צרפתית (אלא מה?) מנות אנינות קטנטנות חגיגה לעין ולחיך, סקלופ על מצע ריזוטו ובשר דק חתוך מעל, סלט ירקות קטן ומפתיע, טעמים, שכלל לא ידעתי שקיימים.....
והקינוח....אח! סופלה לימון עם גלידה נפלאה, ועוגת שוקולד מריר, סלסלי עוגת ספוג, נגיעות פירות, יצירת אמנות לשמה! 
GW Fins
בלב הרובע הצרפתי, מסעדה שהיא חגיגה לאוהבי הים והדגה, לובסטר מככב על הצלחת עם הליבוט וסקלופ, טונה צרובה קל במצע אבוקדו, קוקטיילים משובחים, סטייק עסיסי, עוגת חג, אני ממש עכשיו משמינה....
Nola
נולה כמו נולה, לא משתנה...! האווירה, המנות, הטעמים, ממש ניו אורלינס! אבל גולת הכותרת, היא עוגת ה King המיתולוגית של הMardi Gras, שעברה פה הסבה ל bread pudding יוצא מן הכלל.


חמישה ימים נפלאים של שכרון חושים בעיר ללא הפסקה, עושים לנו טוב על הנשמה.
אם חשקה נפשכם בחופשה דווקא לא מהסוג של ׳הכל כלול' אבל כזאת שבאמת יש בה הכל בכל, מכל ועוד, במחיר טיסה ישירה, קצרה (ויחסית לא יקרה....) מהעמק,
הרי לפניכם רעיון לחופשה זוגית מגוונת ופעילה. ואין צורך להמתין עד המארדי גרא של שנה הבאה, יש פסטיבל ג׳אז באביב, ועוד פסטיבל וודו בסתיו,
ואני, אני כבר החלטתי,
לא מחכה שוב עשור,
מארדי גרא, שוב אשוב!

Thursday, February 12, 2015

?שמעתם מה קרה בדיוויס? או, אז מה בעצם את עושה




זאת הייתה השיחה בעמק בשבוע האחרון,
החרמות על ישראל, הBDS, העצומה בסטנפורד,
צלבי הקרס המרוססים על בית האחווה היהודית באוניברסיטה של דיוויס,
חבר אהוב אפילו הגדיל לעשות, 
ושלח הודעה מודאגת ואוהדת בפייס, 
לפיה הוא מציע לחבריו בקליפורניה,
לקרוא את הכתובת על הקיר, או להרים טלפון לJCC בפאריז,
כדי שיסבירו לי כמה מסוכן לחיות בימים אלו מחוץ למולדת.
כאילו שכמה צעירים עם ספרי צבע,
מסוכנים יותר מאלפי טילים שמכוונים למולדת בכל דקה,
מנהרות ודעאש, שכבר יושב על הגבולות. 
כאילו שיש איזשהו מקום בטוח ליהודים בעולם, לישראלים.
כאילו, שאם נארוז הכל ונעשה עליה מחר,
נהיה בטוחים לעד.
מגיע להם ליורדים? נכון?
מזכיר קצת את יהדות גרמניה הנאורה,
בשלהי שנות השלושים של המאה שעברה, 
שיסתכלו לצד השני, שיעצמו את עיניהם, 
אוטוטו, זה מגיע אליהם (ולהם..)
כאילו שאין ליהודים או לישראלים הזכות הבסיסית,
לגור בשלום ובבטחון, בכל מקום בעולם העולה על דעתם.
אין ספק שעל זה מושתת האתוס הציוני,
׳רק במולדת, תרגישו בטוחים׳, 
וכמה, כמה חיי אדם, 
אנחנו מוכנים על השקר הזה להקריב.
(וכבת למשפחה שכולה משני הצדדים,
אני חושבת ש׳תרמתי כבר׳,
ויש לי הזכות לומר את דעתי)


לא אחת כתבתי פה על הקשר שבין ישראל לתפוצה,
על ההפרייה הדדית המתבקשת, על יחסי הגומלין.
ישראל, זקוקה לתפוצה חזקה, תומכת,
מסבירה, מחבקת, עוזרת בשעת צרה.
והתפוצה, זקוקה לישראל.
ישראל כמרכז רוחני, תרבותי, 
מן מצפן ערכי, אור ליהודים, וכן, כן, גם ליורדים.
לצערי, אף אחד מהצדדים לא ממלא כראוי את תפקידו בימים אלה.
לנוכח מה שקורה בארץ, מביך להיות ישראלי מרחוק,
אנחנו נדרשים להגן על מדיניות ממשלה חולה, 
על חוקים גזעניים כמו ׳חוק הלאום׳,
על ראש ממשלה (או קיסר) מכהן, 
שערכיו אינם עולים בקנה אחד, עם אלו שלי.
עם מדיניות חוץ נרפית, שלאט, לאט, אבל מאוד בטוח,
מבודדת אותנו מן העולם.
כך קורה, שאפילו התפוצה, האוהבת מאוד, 
לפעמים קצת נאלמת דום,
ועונה בקול ענות חלושה, 
ותאמינו לי, הוא ערב מאוד לאוזנם של דורשי רעתנו,
בעינהם וגם בעיני, אנחנו עם אחד.





קראתי כמעט כל גילוי דעת ומאמר, 
שיצאו לאחרונה בנושא,
דיסקסתי את הנושא עם חברים בכל הזדמנות, בכל הקשר.
נלחצתי ונרגעתי חליפות לפי הפרשנויות.
החסרתי נשימה לנוכח התמונות השחורות,
ונשמתי לרווחה לדיעה הרווחת, שפוליטיקה של אוניברסיטאות,
היא סערה בכוס תה, ומעולם לא יצא מזה יותר ממה שזה.
ואולי, צודק מי שאומר, שהכל בכל, רק פרובוקציה,
שמטרתה לייצר תגובה, ואגב כך לייצר תהודה.
אבל אם יש משהו שהתחזק אצלי במיוחד לנוכח החדשות הרעות,
 שאנחנו ללא ספק מתמודדים עם אנטישמיות ״פוסט״ מודרנית,
שיש בינה ובין שנאת היהודים של ימי הביניים והעת החדשה, הרבה מן המשותף.
אבל אולי יותר מכל, התחדדה אצלי התחושה, 
שעוד לא כלו כל הקיצין, וכמה חשובה,
 העשייה החינוכית, קהילתית, שמתרחשת כאן בעמק,
בסגנון, ׳כי מפאלו אלטו תצא תורה......׳
(נאיבית ללא תקנה, אמרתי כבר?)

חשבתי לעצמי וגם הרבה בקול רם, כמה חשוב,
לשוחח עם הילדים שלנו מגיל צעיר על המורכבות,
כמה חשוב לחשוף אותם לעולם המושגים, להיסטוריה, לערכים,
כמה חשוב להטמיע בהם אהבת ישראל, תרבות, יהדות.
כמה חשוב לשתף אותם בעשייה חברתית קהילתית,
כמה חשוב להעניק להם תחושת שייכות.
ולמה?
כדי שידעו מי הם, שלא יאלמו דום לנוכח קריאות אנטישמיות,
כדי שלא נחווה גל התבוללות כפי שחווינו בשנים האחרונות,
כדי שלנוער שלנו יהיה אכפת, שיפעל, שישנה את העולם,
כדי שיקומו לנו מנהיגים אחרים, איכותיים, מזן חדש.
 
לנוכח הצרכים והאתגרים של גידול משפחה ישראלית יהודית בתפוצה,
התפתחו בעמק אירגונים ותוכניות חינוך,
ששמו להם למטרה,
את הזהות, הקהילה, הערכים והעשייה.
אז מה יש לנו מתחת לאף?
או איך כולנו יכולים להיות שותפים לעשייה?





ICC @ JCC, כבר מזמן הפך לבית השני שלי, תרתי משמע! 
Israeli Cultural Connection, שנוסד רק לפני חמש שנים, הצליח לייצר מרכז תרבותי של יצירה קהילתית עניפה, עד כדי כך, שאף אחד כבר לא זוכר איך חיינו כאן קודם....! 
בית לקהילה, מקום של חיבור וחיבוק לזהות יהודית וישראלית, לתרבות (הרצאות והופעות בלי סוף!), לתמיכה ועזרה הדדית (׳מעגלים׳), לחינוך לשפה העברית (׳בגד כפת׳), ליהדות על גווניה ולארון הספרים היהודי (׳גוונים׳), לחגיגה של מסורת ויהדות בסגנון פלורליסטי ומתקדם (מדרחוב והפנינג חגים) למפגש ויצירת קהילה יהודית מגובשת, לומדת, מתפתחת, חזקה, מובילה ותומכת נלהבת בישראל. 

שבט המפרץ
אם הICC הוא הבית שלי, אזי שבט המפרץ הוא בליבי.
שבט צופים שפועל בעמק כבר למעלה מעשרים שנה, מצליח מדי שבוע לייצר חוויה ישראלית של ילדות ונעורים, קבוצת השתייכות, קהילה, עיסוק בתכנים יהודיים וציונים, לצד כאלה יותר אוניברסליים, צופיות, גיבוש, חברות, פיתוח מיומניות תקשורת, העצמה וכישורי מנהיגות, לצד השתובבות ומשחקים, חאקי, מחנות, טיולים, והכל, הכל בעברית. 


Israel for Reel, התוכנית הנפלאה הזאת נרקמה במשרדי הICC ונוסתה בהצלחה מרובה בשבט המפרץ. אילן ויטמברג, האיש והאגדה, ותמי שניידר, המנחה המופלאה,  במפגשים מרתקים סביב קולנוע וסרטים, משוחח עם בני נוער על שאלות זהות יהודית וישראלית. דיונים מרתקים, מעוררים מחשבות ומאירים את מורכבות חיינו במולדת ומחוצה לה, בזויות מעניינות במיוחד. 
ועל הדרך, מתגבשת חבורת נוער איכותית, נחשפים לתרבות ישראלית, להיסטוריה, לאקטואליה, לומדים להתווכח, לטעון, לכבד את דיעות האחר, וכך, ממש כך, נולדת מנהיגות נוער בתפוצה.
את Israel for Reel (ולא, אין כאן שגיאת כתיב) התחלנו בשנה שעברה, והיום, כבר שלוש תוכניות בשבט המפרץ רצות בהצלחה ועוד היד נטויה.
עוד היד נטויה להרחיב את העשייה בקהילה היהודית, באירגוני הנוער השונים וגם למבוגרים, לייצר נקודות מפגש, גשר בין הקהילה היהודית האמריקאית לישראלית, לפתח מנהיגות מקומית.
ואתם, פיקחו עיניים, זיקפו אוזניים, לתוכנית הבאה, לא תרצו להחמיץ אותה! 

משלנו
כשטלי ונטלי, הציעו לי להצטרף לבורד של ׳משלנו׳, לא היה לי ספק, שזה הדבר הנכון לעשות, המשך טיבעי לצופים. עוד אפיק הגשמה ועשיה, כזה שמאפשר השתייכות ישראלית יהודית, גם בקולג׳, הרחק מהבית.
אז מה זה ׳משלנו׳? יוזמה ישראלית מבורכת ומקסימה שנולדה בסלון של הפרלמוטרים כאן בעמק, והיום כבר מככבת בקמפוסים רבים ברחבי ארה׳ב. אחווה של בני ישראלים וישראלים לשעבר, שעובדת בשיתוף פעולה עם הילל, מקום שמרגיש ׳בית׳, שמאפשר מפגש בין חבר׳ה ישראלים, סביב מגוון תכנים, אקטואליה, כלכלה, תרבות, היסטוריה ואוכל כמובן...:-) תוכנית שהיא מפרה, מעצבת, ועוסקת בענייני דיומא, ועל הדרך מסייעת לגבש מנהיגות ושגרירות ישראלית טובה.


ואמתכם, משרתת באופטימיות את כל התוכניות, מתוך הכרה, שחינוך והשכלה, הם, הם המפתח לזהות עצמית מפותחת ולהסברה. ועכשיו, יש לכם בכתב, ויש מה לעשות, כל האירגונים משוועים לידיים עובדות, מי מצטרף ? פנוייה בשבוע הבא להובלה:-)





עוד פוסטים ׳פוליטיים / חברתיים׳ מהארכיון

זר לא יבין
http://design-by-sharon.blogspot.com/2015/01/blog-post_15.html

להפריח את השממה
http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/12/blog-post_25.html

מעשה במעשה
 http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/11/blog-post_13.html

חזק ואמץ, עלה והגשם
http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/06/blog-post_5.html

 הצפירה תפסה אותי השנה בשדה התעופה
http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/05/blog-post.html

עסק חברתי
 http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/12/blog-post.html

אקס מיתולוגית
http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/11/blog-post_21.html

ערבים זה לזה
 http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/10/blog-post.html

או אה אובמה
http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/03/blog-post_28.html

יום הבוחר
http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/01/blog-post_24.html

הקשר היהודי
http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/10/blog-post_25.html

פיצול אישיות
http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/09/blog-post_8659.html

שבוע בשנה
http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/04/blog-post_19.html

אחת מל״ו
http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/08/blog-post_30.html