כמעט מושלם

שעת בין ערביים, יום שישי, שקיעה נוגה וצבעונית.

חוה קסומה לחוף הים, כבשים, אלפקות וטלאים צעירים.

חברים, רוח צחוק ואוירה, ארוחת ערב תוגש בעוד כשעה.

עולים לאסם משוחזר, שולחן עץ מגולף ושישה עשר כיסאות,

מעשה ידי אמן. תיקרה גבוהה ושנדליר, מלא נוכחות והדר.

חלון פתוח למרפסת משקיפה על שדות מעובדים

וערמות חציר, ריח של טבע ואמא אדמה.

עכשיו, כבר מגישים אפירטיף ומנות פתיחה, 

שיחה קולחת ומוסיקה נפלאה.

כוסות מקישות, מרימים לחיים, מברכים.

יושבים לשולחן, פוצחים בסעודה אנינה, 

כל מנה אורגנית ומעוצבת במיוחד,

שלא לדבר על הטעם והריח, והכל, לעילא ולעילא.

אלא שאז, ברגע של התרוממות הרוח, של שמחת הנפש, של עדנת החיך,

קולטות עיני החדות, חולדה משוטטת להנאתה על קורות העץ.

בשניה, אני מאבדת את התיאבון, וחושבת בליבי, נגוז החלום.

"אין מושלם", אני משלימה באנחה, 

ותוהה עד כמה העיוורון עוזר להפוך מציאות לחלום,
וזה אגב, נכון לכל יום.
ועוד תובנה "בגרוש" מבליחה לי לתוך המחשבה, 

אם אין מושלם,

אפשר להירגע מהחיפוש והשאיפה,

אולי צריך להפוך את המטרה,

"להכי טוב שאפשר....",

ובנימה אופטימית זאת,

שנה טובה 

ומושלמת קמעה:-)
 

הסיפורים שאנחנו בוחרים לספר

הם לא בהכרח אמת. 

הם אריגה מורכבת של מחשבות, ערכים, תקוות,

שאיפות ומאויים, של מה שקרה, 

ומה שאנחנו חושבים שארע,

מלווים בפרשנות משלנו, בניתוח, בפענוח,

בזכרון, בדמיון, בהשלמה, בכעס, 

בטינה, בקנאה, לפעמים בעלבון,

בהנחת טוב או בהנחת רע.

הם שלובים כל כך יפה, בתחכום 

וביצירתיות של המח האנושי,

עד כדי כך שלעיתים קרובות, אנחנו מתבלבלים.

בשנים של עיסוק בהיסטוריה, 

התאמצתי לפשפש בסיפורים, 

לבחון מקורות ראשוניים ומשניים,

להטיל ספק, לשאול שאלות, לערער על הכל,
להרהר בקול, להקשיב קשב רב, לאינטונציה ולמה שלא נאמר.

להפריד בין עובדה לסברה, 

לערוך את ההקשרים, לנתח את המצב,  

ובסופו של דבר, בניגוד למדע,
להעניק לאינטואיציה, משקל רב. 

לפני מספר חודשים צפינו בסרט דוקו, שמספר סיפור קטן, מזוויות אישיות, 

ובכך פותח פריזמה רחבה ואמינה.

חינניות הסיפור כמו גם הסרט,
נעוצה בנקודת מבט אישית של כלל המרואיינים למאורעות ולאירועים. 

סרט רגיש וקטן על סודות משפחה,

שהזכיר לי שוב ושוב, 

שה׳אמת׳ היא דיפוזית ולא מוחלטת, 

בדיוק כמו שבהיסטוריה, יש עובדות, גרעין אמת,
וכל השאר השערות...

זהו, בוחרת לעצור בתיאור שלי כאן,

יותר לא מגלה, לא רוצה להיות ספויילרית, או מדליפה.

 'The Stories, We Tell', קוראים לסרט,

על האקרנים, בסינמטקים ובתי קולנוע מובחרים.

(אגב, הסרט מזכיר מיוחד את "פוטונובלה" הישראלי, עוד אחד נחמד:-)

וזה הסיפור שבחרתי לספר בפוסט הנוכחי,

ואם קראתם בין השורות נכונה, 

קבלתם הרגע,

המלצה 

תמונות פריזאיות

בשבוע שעבר השתפכתי לבן על גבי שחור והתוודתי קבל עם ובלוג, על אהבתי הגדולה לעיר האורות. והפעם, תמונות פריזאיות. המקומות שלי לעיר, 

לא סוקרת בפניכם הכל, רק מה שאני אוהבת במיוחד, באחת הערים אם לא היפה בעולם.

ומאחר, ופעם מורה, תמיד מורה.... אני מאמינה גדולה בהכנה.

קריאה של כתבי ויקטור הוגו, ׳עלובי החיים׳ ו ׳הגיבן מנוטרדם׳, צפיה בסרטים הנ״ל 

ו/או ב׳איש בעל מסכת הברזל׳, הסרט על אדית פיאף או קוקו שאנל,  Hugo , סרט נאיבי ומקסים על ילד שמתגורר בתחנת הרכבת במונטפרנס, או סרט מופת שנכנס לי ללב, ׳הנאהבים מפריז׳,  Les Amants Du Pont-Neuf, שמציג באופן עגמומי ורומנטי את החיים בביבים, מתחת לגשרים. הכנה כזאת או אחרת, ספר או צפיה בסרט, יעשו היטב את העבודה, יגרו את בלוטות הטעם,  יעוררו את הסקרנות, יזקפו את האוזניים, ואחרי הכל ככלות הכל, אין טוב ממראה עיניים.

מוזיאונים

פריז מלאה במוזיאונים, גלריות ותערוכות מתחלפות, מסקרת רק את אלה שאהבה נפשי, רק את אלו שגורמים לי חשק לחזור, שוב ושוב, לראות מחדש את הישן. המוזיאונים הבאים קבלו בסולם שרון douze points.

ה Musée D'Orsay קבל את ליבי זה מכבר, והוא עבורי המוזיאון הכי יפה בעולם. אוסף מיוחד של האימפרסיוניזם, רנואר, חבצלות המים וקתדרלת רואן של מונה, מאנה, ואן גוך, סזאן וגוגן, חדר שלם של טולוז לוטראק והרקדניות היפות של דגה, זה ועוד במבנה מרשים במיוחד, שהיה בעבר תחנת רכבת לאורליאן, ואחר כך בימי המלחמה ולאחריה, תחנת מיון דואר. שעוני קיר עצומים, פסלים עשויים בשלל חומרים, שתי מסעדות גורמיה ואוסף אמנות מקסים במיוחד, תצפית לגדה, ללובר ולגלגל הענק, קצר, קולע, ה מקום לסיור עם ילדים. הם יקבלו טאבלט עם הסברים ומשחקים מבדרים, מה שהופך מיד את המוזיאון מסיור מכביד לחוויה עכשווית.

את מוזיאון רודן, Musée Rodin אני אוהבת במיוחד, בגלל האוסף המרשים של פסלים בחוץ ובפנים, חצר משובבת ואוירה נהדרת. גם למי שמבקר מהעמק, ומכיר היטב את העבודות המוצגות בסטנפורד, מדובר בחוויה של ממש, את עבודותיו כמו את ביתו ב Hôtel Biron, תרם האמן הנערץ, לממשלת צרפת בתנאי, שיקימו בה מוזיאון לכבודו.

מוזיאון קלוני Musée de Cluny, הוא מוזיאון קטנטן לאמנות ימי ביניים  Musée National du Moyen Âge, במה שהיה בעבר, מנזר, אתר ארכאולוגי של מרחצאות רומיים, קפלה דתית של הסורבון ואפילו מעון של נציגי האפיפיור, כל כך הרבה שימושים החליף המבנה שבא בימים. שטחי קיר של הגבירה  וחד הקרן, ממצאים מהתקופות האופל, ספרי תנ״ך מאוירים, וראשי הפסלים, של כל מלכי יהודה, שנכרתו במהלך המהפכה מקדרלת נוטרדאם, על ידי המון זועם. הכל ועוד, ממש כאן. והבונוס, חנות מתנות מתוקה עם הפתעות לילדים, חצר מוצלת, ופטיו פנימי. 

הקונסיג׳רי, Conciergerie, הוא בעיני המקום לספר את סיפור המהפכה. מה שהיה הארמון של מלכי צרפת בין המאות העשירית למאה הארבע עשרה לספירה. חלק מהארמון הוסב לבית סוהר בשנת 1370, לאחר שננטש על ידי שארל החמישי ויורשיו. בית הסוהר של הקונסיירז'רי נחשב בזמן שלטון הטרור כמקום ההמתנה להוצאה להורג. מעטים יצאו ממנו לחופשי. המלכה מארי אנטואנט נאסרה בו בשנת 1793 לפני שהוצאה להורג. זה המקום לספר על לואי התשיעי, פיליפ היפה, מארי אנטואנט, דנטון ורובספייר, במבנה מרשים ביותר.

מוזיאון ׳קה בראנלי ׳ Musée du quai Branly , הוא מוזיאון לאתנוגרפיה ולתרבות אפריקה, אסיה, אוקיאניה ואמריקה הממוקם ברחוב רציף בראנלי, ברובע השביעי בסמוך למגדל אייפל. המוזיאון הוקם ביוזמת שיראק ונפתח לציבור הרחב ב2006. אני מציינת את המוזיאון על אף שהתערוכות שבו פחות מדברות אל ליבי.... בעיקר בגלל, ׳הקיר החי׳, שאורכו 200 מטרים והוא כולל מתקני השקיה המאפשרים את צמיחת הצמחים שעליו. 

מוזיאון שעווה, Musée Grévin . אם אתם מטיילים עם ילדים, זה המקום. אולי הוותיק, שבמוזיאוני השעווה, נוסד ב1882, מאות פסלי שעווה בגודל מקורי, סלין דיון, מייקל ג'קסון, שארל דה גול, ג'ימי הנדרקיס, צ'רלי צ'פלין, מרלין מונרו, ג׳וליה רוברטס, וספיידרמן, לצד, תמונות הסטוריות, סדנאות יצירה וסיורים מאחורי הקלעים.

Musée de l'Orangerie

מוזיאון קטן ומפתיע בקצה גני טולרי, המציג עבודות מראשית המאה העשרים, ביניהן עבודות של סזאן, של רנואר, ואת שני ציורי חבצלות המים הגדולים ביותר של מונה. אני אוהבת אותו במיוחד, אחרי או לפני פיקניק קטן.

ארמון האינווליד, Hôtel des Invalides, קומפלקס מרשים של בנייני מגורים, מוזיאונים וכנסייה. כאן קבור נפוליאון בונפרטה. לא אתר הכרחי... רק ששווה לבדוק, כי לפעמים סביב הארבעה עשר ביולי, בשבוע חגיגות העצמאות, נערכים קונצרטים תחת כיפת השמיים עם תהודה שיוצרת ארכיטקטורה מיוחדת. ספק אם היזם, לואי הארבעה עשר שהחל בבניית האינווליד בשנת 1671 כמעון לוותיקי מלחמות ונכים, (ומכאן שמו) , דמיין לעצמו בחזונו, מופע מרשים בין כתלי האינווליד.

מוזיאון פיקאסו ומוזיאון דאלי, חביבים ביותר, קטנים, שווה לבדוק, אם הם פתוחים, היו סגורים לאחרונה לשיפוצים. ועל הלובר, עוד אספר בפרק על ה׳קיטש מומלץ ביותר...׳

על הלובר עוד נספר בקיטש נחמד ביותר;-)

פיקניק

הכי אני אוהבת להכנס לתמונות של מאנה, ב׳פיקניק על הדשא׳, של רנואר ב׳רוחצות׳ , להתיישב בגן פריזאי מוצל, להתבונן בילדים המשתובבים, באגם הסירות, בברווזים, ברוכבי האופניים. לנוח מהמולת העיר, לצוטט לשיחות בטלות מסביב, להביט בעפיפונים, לתת לרוח לנשוב בשערי, לפרוס שמיכה, סל פיקניק, או ארוחה קנויה, ולהתיישב לחוויה נפלאה.

זה תמיד נשמע כל כך נפלא בספרים, מצטלם נהדר בסרטים, והכי, הכי יפה, כך זה בא לידי ביטוי בציורי האימפרסיונטים. מה לעשות, שכשאני מתיישבת עם קרפ, הוא זולג לי על הג׳קט. שהקטנה מתעקשת לאכול לבד, והשוקו כבר עמוק בשמלה הלבנה, הפריזאית, החדשה....

אוהבת במיוחד את הגנים של מוזיאון קלוני Musée de Cluny, גני לוקסמבורג, Jardin du Luxembourg וגני טולרי Jardin des Tuileries והכיכר המרובעת הקסומה עם הגינה המקסימה בדה וו׳ז׳ Place des Vosges , אגב, הבית של ויקטור הוגו, נמצא ממש כאן ופתוח לציבור. ולשם אוטוטו שוב נשוב.

להצטייד אפשר על הדרך, בסנדויץ׳, בקרפרייה, בפירות או גבינות בשוק מקומי, או אצל הירקן השכונתי (שזה מכבר הפך להיות החבר הכי טוב שלי!).

והכי אנין, לעצור במעדנית  Fauchon, ב Place de la Madeleine , ובכן, במעדניה המפונפנת הזאת, תוכלו לרכוש את כל שהתאווה אליו החיך, שוקולדים, מקרון, גבינות, תה ועוד. המחירים המופקעים כיאה למותג, לעיצוב, ולטקס בישבן של כל הלקוחות והמוכרים, כולם. החנות מככבת בעיר משנת 1886. כבר יצא לי להכנס בחירוף נפש, כשבחוץ הייתה הפגנה סוערת.

כי בפריז, כמו בפריז, אוכלים עוגות ומפגינים. 

שוטטות

כששואלים אותי איפה לשוטט, אני מיד מתחילה, חייבים להסתער על איזור המארה, Le Marais, לדגום את כל הרחובות הקטנטנים שמובילים לכיכר המרובעת, Place des Vosges, לפקוד את כל החנויות הקטנטנות ( גלידה בAmorino) והכי אני אוהבת שם את Rue des Francs-Bourgeois, (חובה לעצור בגלרית הצילום המקסימה YellowKorner ובבית ספר École nationale supérieure des Beaux-Arts)

ואחר כך באותה התלהבות אני קופצת לRue Du Bac, שנראה כמו מסרט, עם חנויות מפתיעות, בתי קפה ומסעדות, הכי הייתי רוצה ממש עכשיו שם להיות ( לא להחמיץ עצירת טעימה ב La Pâtisserie des Rêves, שכשמה כן היא, מהחלומות...!) .  וגם  Rue cherche midi, שבה את ליבי. אבל חובה גם לסייר Boulevard Saint Germain ו ב Boulevard Saint-Michel, עצירה בפנתיאון ובסורבון לכוס קפה. יש מי שנפשו חשקה בשאנז אליזה, בחנויות מעצבי העל, לראות פריזאיות מטופפות על עקבים עם טעם משובח. וכיף גם לשוטט על גדות הנהר, לפשפש בספרים עתיקים, לקנות מגנטים או תמונות עם אוירת העיר. אבל הכי כיף, הוא לאבד את עצמך לדעת, להסתובב ולגלות חצר קטנה, בית קפה מתוק, או חנות עתיקות, פשוט לחוות את העיר בשיטוט ללא גבולות. כי רק כך, כשהסתובבתי בלי מטרה, גיליתי להפתעתי את  Place Dauphine, כיכר דופין היפה. מצאתי תערוכת צילומים מדהימה של ה Tour de France, מקיפה את כל גני לוקסמבורג, צילומים מרהיבים בשחור לבן וצבעים, מראשית המאה, מערים וכפרים, פשוט מקסים. וגם מתחת לגשרים ל Pont Neuf

שעל אף שמו הוא הגשר הישן, הייתה תערוכת צילומים של ה national geographic , ככה סתם באמצע היום, גלריית צילום ברחוב.

שופינג

אין על הפריזאים בשופינג אנין, ומה שיפה, שניתן להתענג על קניות בכל תקציב ולכל סגנון, אנין ויקר או יד שניה ווינטאג׳. אני אוהבת במיוחד את החנויות של BenSimon, הצטיידתי בנעליים לבנות (רבע מחיר מישראל!),

 NafNaf, Cos, Jacardi, Le Petite Bateau, תחנות שאני תמיד אוהבת בהן לעצור, גם אם אני יוצאת בידיים ריקות. 

נהנית לגלות את Bon Ton , Petit Pan, ו Plastique, המרהיבה עם מוצרים לבית צבעוניים במיוחד. כמעט בכל קרן רחוב, עצרה את תשומת ליבי איזה חנות, אבל את המציאות האמיתיות, רכשתי סתם על הרחוב, בשוק הפשפשים, או בחנויות לתיירים, צלחות הגשה, קנקן , צעיף צבעוני וזוג סנדלים.

לפני למעלה מעשור, הגעתי אליו לראשונה, לשוק הפשפשים הגדול ביותר של פריס הוא שוק קליניאקור (Clignancourt), סחבתי משם מנורות עצומות וכתומות, שעד היום יש לי כלפיהם פינה של כבוד. אם אתם חובבי מציאות ועתיקות, אל תחמיצו, רק שמרו על הילדים ועל הארנקים.

הקתדרלות שלי

אני אוהבת לפסוע לתוכן, להרגיל את עיני לחשכה, להרגיש את אפסותי אל מול גדולת איזה דבר, מתרשמת מהבזיליקה, מהויטראג׳ים, מהתהודה, מציורי הקיר, מהנרות המטפטפים, מריח הקטורת והשעוה, חולה על קתדרלות, כן, אני יודעת, זאת איזה מן סטייה.... ומאחר והעיר משופעת בהן, הצצה ליפות ביותר,

קתדרלת נוטרדאם Notre Dame

הסמל של העיר, הקתדרלה שחוגגת שמונה מאות שנים. הקתדרלה, שזכתה להנות ממעמד של 

הקתדרלה הגדולה של מחוז איל-דה-פרנס, בימי גדולתה, זכתה  להשפעה עצומה על חיי הדת והפולטיקה של העיר. היא ידעה מורדות ונזק כביר בימי המהפכה, שופצה בעידודו של ויקטור הוגו במאה התשע עשרה, עת נוספו לה הגרגויילים המאיימים. כדאי להגיע בשעות הבוקר, אז האור מציף את הקתדרלה דרך חלונות הוויטראז' הנהדרים, ולטפס למגדל הפעמון. ולהרגיש את משק כנפי ההסטוריה והספרות.

סנט שאפל Sainte Chapelle

קסם גותי של ויטראג׳ים אלוהיים ועצומים, עדות חיה לשושלת מפוארת של מלכים, האור הזורם פנימה צבוע באדום, כחול וזהב עמוק. ואם התמזל מזלכם וזכיתם בקונצרט, אזי לפניכם חוויה מיוחדת ביותר.

Sacré-Coeur, הכנסיה הזאת שובת לב, בעיקר בגלל מיקומה, בראש גבעה נשאת אל על. בזיליקת הלב הקדוש נחנכה רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. והיא שילוב ארכיטקטוני של ארכיטקטורה ביזנטית, רומנסקית עם ניחוח מוסלמי.  ממרפסת כיפתה יש נוף נהדר של העיר. רובע המונמרט, שבליבו יושבת הכנסיה, הוא רובע קיטש של אמני רחוב, תיירים, מסעדות בינוניות, ציירי פורטרטים וכייסים, אבל יש בו קסם, 

ואולי נכניס גם אותו ל׳קיטש׳.

הכנסייה של סן ז'רמן Église St. Germain des Prés

׳אני חושב משמע אני קיים׳, אמר רנה דקרט, משפט שגורם לי עד היום להרהר ואגב כך, להרגיש חיה עוד יותר. הוא אגב קבור כאן. גם הכנסיה הזאת ידעה עליות ומורדות, לרבות חורבן גדול, גם כאן סייע הוגו בשיפוץ, גנים יפים, ואוירת ׳חושבים׳.

הנקודה היהודית 

יש ליהודים סיפור עם צרפת, סיפור של מיעוט ברכבת ההרים של החיים, הם ידעו גירוש  במאה השלוש עשרה, שריפת ספרי התלמוד, נפוליאון כנס מועצת זקנים, לבחון את זהותם הלאומית, משפט דרייפוס, היה גילוי של אנטישמיות קשה, ובתקופת השואה, נכחדה רוב הקהילה. ביקור ברובע היהודי (במארה), וברחוב היהודים, Rue Des Rosiers, מרגיש קצת כמו מסע לשטייטעל. חנויות תשמישי קדושה, צעירים עם כיפות, כתובות בעברית ותור עצום לפלאפל בקרן רחוב, שלט, שמזכיר שבדיוק מכאן נשלחו יהודי פריז אל מותם, עושה לי רע. בכלל ההסטוריה של העם היהודי, היא סיפור טרגי בכל אירופה כולה. מוזיאון השואה, Memorial de la Shoah, הוא מרשים ביותר גם מבחינה ארכיטקטונית וגם מבחינת התוכן לעומתו, המוזיאון לתולדות יהדות פריז, מעניין רק היסטוריונים, אפשר לוותר.

קיטש, קיטש שלא כדאי להחמיץ....

דווקא הלובר, Musée du Louvre לא עושה לי את זה, גדול מיד וקצת משעמם. אבל הארכיטקטורה הנפלאה של מבצר, שהפך לארמון, וראשיתו לפני אלף שנים, לצד הפירמידה החדשה של האדריכל איי אם פיי, כשהירוק של גני טוולרי, מציץ מכל פינה, הופך את הלובר לפנינה. לא חייבים להיכנס, אפשר רק להסתובב בחוץ, ולהצטלם;-)

אגב ממש ליד, בגני טוולרי, שכבר כתבתי עליהם כאן, מתקיים בקיץ לונה פארק קטן, ונופי פריז, עוד נראים קסומים במיוחד, מגובה הגלגל הענק (כך סיפרו הילדים, לאמם הפחדנית הגדולה)

שיט על הסיין, אולי הכי קיטש שיש, אבל מהמם..! נופי העיר, הגשרים, הפסלים המוזהבים, צריחי הקתדרלות, הגדות, למשפחות, לילדים, לאוהבים את החיים. וההסברים נהדרים, מן מיני סיכום או מבוא לעיר.

מגדל אייפל, דרך נפלאה לשרוף קצת קלוריות, ולהתבונן בעיר ממעוף הציפור לסקור את כל האתרים. אל תקחו את המעלית, אל תעמדו בתורים, ממש מול הכניסה ברגל, יש עוד דוכן כרטיסים, שם בדרך כלל אין תור. על המדרגות מצוין מספרן, לי זה עושה את זה (כנראה לכולם), פשוט לטפס, לשטוף את העיניים בנוף מהמם ובתחושת הישג.

Montmartre מונמרט, הציור של רנואר, Bal au moulin de la Galette

ממחיש יותר מכל רובע האמנים הקיטשי והשמאלצי ב Montmartre, לא המקום החביב עלי, אבל אין על התצפית.

הרובע הלטיני הוא אולי הכי קיטש שיש, מסעדות תיירים, חנויות מזכרות, ערב רב של טעמים וריחות. ויחד עם זאת, זאת פריז, מה לעשות? לא לפספס את הסורבון, הפנתאון, את מוזיאון קלוני ואת הקתדרלה המקסימה Saint Séverin , אגב, ממש ממול חמד של מלון, קוקטי קטן ובמחירים שפויים יחסית לעיר, שמאוד התייקרה, Hotel Parc Saint Séverin. 

שער הניצחון  ה Arc de Triomphe, והשאנז אליזה, Avenue des Champs-Élysées, אחד המראות המפורסמים של העיר, יפה עוד יותר בארבעה עשר ביולי או בסיום של ה Tour de France, ואם עסקינן ב׳קיטש׳, כדאי לסייר מהלובר, דרך האובליסק המפורסם, Place de la Concorde, להתעכב ליד הארמון הקטן ולהגיע אחר כבוד לשער הנצחון המהודר.

Hotel de Ville, בית העיריה, מבנה ניאו רנסנסי מקסים, שהופך עוד יותר יפה כשבחזיתו קרוסלה צבעונית, או מגרש החלקה על הקרח בימי החורף הקרים.

חוף פריז, ה Paris-Plage

מיזם מקסים וקיטשיות להפליא של עיריית פריז, במהלך חודשי יולי אוגוסט למשך כחודש ימים, הופכת גדת הסיין לחוף ים פעיל ביותר, מביאים כמות גדולה של חול, כיסאות-נוח ושימשיות, מקלחות ציבוריות ומלתחות, צימחיה, צדפים, משחקי חוף, בארים ומוסיקה חיה ו Voila...!  מי אמר שאין בפריז ים? 

ואפשר להוסיף לקיטש גם את האופרה, מרכז פומפידו, והמולן רוז׳.

אני משתעשעת ברעיון, שיום יבוא, הילדים יפרחו מן הקן, ואוכל לבלות יותר בעיר האורות, לתור את העיר ול׳תפור׳ סיורים נושאיים. 

אני מפנטזת על ימים עמוסים בעקבות סופרים ומשוררים או ציירים ופסלים, אולי פילוסופיה וקפה, או המהפכה הצרפתית, הנקודה היהודית או אולי מזוית ארכיטקטונית. ואיכשהו נראה לי שאחת כמוני, יכולה להדריך נהדר סיור לגרגרנים מתקדמים.....עם קרואסון חמאה נימוח בפי וכוס יין מקומי, אני יכולה להיות מאוד יצירתית.

כך או אחרת, פריז נהדרת!

Paris, Je t'aime!

כשהייתי קטנה היה אבא שלי  (גם א') מספר לי סיפור לפני השינה,

עולה מאלג׳יר הצרפתית, עם מבטא וקסם אישי,

היה מספר לי וממחיז את כל משלי לה פונטיין, ואת המחזות של מולייר. 

ה׳חולה המדומה׳ וה׳קמצן׳, כיכבו אצלי בשעת ההשכבה, בתיאטרליות רבה.

אחר כך בנערותי, "שברתי" את השיניים בשיעורי צרפתית,
מנסה להפוך את "שפת הסוד" של הדודות,
לשפה חיה משלי. (אתגר שנמשך עד היום ממש....)

כשמלאו לי שמונה עשרה, הורי הפתיעו אותי בכרטיס טיסה, לפריז, עיר האורות,
העיר הרומנטית בעולם.

ביליתי שבועות קסומים עם סטיב,
בן דוד רחוק (דרגה שמינית) בן גילי,

שהראה לי את פניה הרבות של העיר,

הכיר לי את חבריו, ואת Naf Naf.

חרשנו את העיר, בבקרים, כתיירים,

בערבים, במסיבות ודיסקוטקים. 

הרגשתי כמו בת כפר בעיר הגדולה, 

וכבר אז ידעתי, שמדובר בסיפור אהבה.

מאז, אני מוצאת כל תירוץ לעצור בבירה,

בדרך ל... בדרך מ..... הקונקשיין הארוך ביותר מישראל.

נוסעת מתל אביב לירושלים דרך עיר האורות, 

קרפ ושעשועים, חוויות וקניות. 

הייתי בה אינספור פעמים.
לבד, עם א׳, בסוף הטיול המיתולוגי למזרח, בתקציב זעום ומלון מפוקפק.

עם חברות (ענתי, הפוסט הזה מוקדש לך!), עם הסבתות, עם הילדים, 

בהריון, עם תינוקת, עם פעוט וגם בלי, ברומנטיקה דביקה,

ומלון בוטיק, בדירות אורבניות, במלונות קטנטנים, 

בקיץ חם ולח, באביב מחויך, בחורף מושלג, בסתיו אדמוני, 

בכל מצב, בכל הרכב, אני פשוט אוהבת אותה.

  

אני אוהבת אותה, את בירת צרפת, אוהבת את השפה המתנגנת, אוהבת להזמין בצרפתית, חלזונות ורגלי צפרדעים, חולה על רקלט (כן, אני יודעת כמה זה משמין...)

והכי, הכי אני אוהבת moules - frites,  

נהנית מכוס יין על הרחוב, מתבוננת בעוברים ושבים, מתרשמת מאופנה מקומית, אח! שאנל וגלרי לה פייט, תודו שאין עליהם, אין.

מתענגת על Café Crème , בפיטסארי עם כיסאות קש, עם קרואסון חמאה, נימוח ומפורר פירורי זהב. הולכת אחרי הריח ל fromagerie   בפינת הרחוב, לרכוש גבינות בשלל צבעים וריחות.

דוגמת קרפ סוזט, קרפ נוטלה וגם סתם אחד עם סוכר,

בכל קרפרייה מזדמנת, שמכבדת את עצמה, 

(כזאת, שמכינה אותם טריים מבלילה,

על המקום בתנועות מעגליות וגדולות וחדוות יצירה)

חולה על השוקולד שלהם, על הבאגט, על הגלידה,על עוגיות מדליין....על מקרון....

בלילה, בלילה, אני חולמת בצרפתית עילגת על פריז המושלמת. 

יש לי משהו איתם, עם הצרפתים, איזה חיבור לא ברור,

של משיכה וכבוד, תאווה, רעב, סקרנות, מציצנות ועוד.
בין בלזאק למולייר, מוולטר ועד קולבר,
ז'אן ז'אק רוסו, סארטר, סימון דה בובואר, 

מאטיס, רנואר, מונה, מאנה, ואן גוך, גוגן וסזאן, 

וויקטור הוגו, הגדול מכולם, אני פשוט אוהבת אותם.

ועכשיו אגלה לכם רז, רק אם תבטיחו לא לחשוף את הסוד ברבים,

אדי כינה אותי בתיכון ׳רובספייר׳, בגלל הרוח המרדנית, וחיבתי למהפכה הצרפתית. הייתי רוצה לחשוב, שיש בי יותר חמלה,

מהאיש ששלט תקופה במאדם דה לה גליוטין, ומצא את מותו בנסיבות דומות, ערוף ראש בדיוק כמו דנטון המהפכן ואצולת הממון ד'אז.

ובכן, אני מתבשמת מקולנוע צרפתי, מחזאות, אמנות, ארכיטקטורה,

אוכל ואופנה. נמסה כשאני שומעת שאנסונים ומוסיקה.
מז׳אק ברל, ז'ורז' ברסנס ושארל אזנבור, ועד ואנסה פארדי וקרלה ברוני.

אנריקו מסיאס מרגיש לי בית, וכשאדית פיאף מזמרת, אני מתעצבת. 

הרכילות שלהם מעוררת בי עניין, אפילו אצל דמות אפורה כמו מיטראן.

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון....

אני זוכרת להם הכל! את ליל ברתולמאי הקדוש,
את שפיכות הדמים של המהפכה, את שלטון נפוליאון,

את משפט דרייפוס, ואת התקופה השחורה של שואת יהודי צרפת.
ויחד עם זאת, באופן הכי מפוכח, מצדיעה לערכים הנעלים שחרטה על דגלה צרפת.
 Liberté, égalité, fraternité, "חופש, שוויון אחווה",
כמו כל דבר אחר,  בצרפתית זה נשמע נפלא!
זעקתו הפומבית של אמיל זולא עם "אני מאשים" בקול ניחר,
מעוררת בי עד היום התרגשות של קול שפוי, כנגד מי שסרח.

ואולי יותר מכל, מרשים לגלות, שמימי מארי אנטואנט דרך דני האדום ועד היום,

העם דורש וגם מקבל צדק חברתי, לצד לחם טרי ועוגות במאפיות:-)

כך שנכונה האמרה, שבפריז,

יש בכל יום או חגיגה או הפגנה, 

והפריזאים מפליאים לעשות את השניים, לפעמים בו זמנית וגם יחדיו.

אני אוהבת אותה את פריז, את הרחובות הצרים, השדרות הרחבות,

את הבארוק, הארט דקו, הרוקוקו, את הניאו קלסיקה, את הגוטיקה.

את עליות הגג, את המרפסות המפורזלות, את הגנים המסוגננים,

את שערי הנצחון, את הכיכרות, את הגשרים, את פסלי הענק,

את השווקים, בעיקר את המפושפשים, 

את חנויות הפרחים, את חלונות הראווה,

את הנשים האלגנטיות המטופפות, 

את הגברים המדיפים או דה קולון, 

את העוברים ושבים, שחובקים באגט מאורך תחת זרועם,

את הזקנים הנשענים על מקל ומדדים לאיטם, 

את התיירים, את המהגרים, את הערב רב, את הניחוח שהביאו איתם בני ערב.

אני אוהבת אותה. אני אפילו אוהבת את תושביה של פריז,

שהם בעליל לא נחמדים, בעת שהם מנפחים לחיים,

מפטירים 'Bah...' וגורמים לקטנה שלי לשבת בדום מתוח עד סוף הארוחה.

כן, כך, בדיוק כך, אני אוהבת אותם.

ראיתי אותה את העיר, מהאוויר, היבשה והנהר,

בהליכה, ברכיבה על אופניים, ברכבת, במטרו, במכונית פרטית,

והכי אני אוהבת ללכת בה לאיבוד, לאבד בה את עצמי לדעת,

לתעות ולגלות את כיכר דופין, את הבית של בלזאק,

את המקום בו ׳אבא גוריו׳ נולד, את האטליה של מודליאני,

את זו של ואן גוך, באחת הסמטאות במונמרט, קוקטית ונחבאית אל הכלים.

אני מתה עליה, על פריז.

ועכשיו, אחרי כל ההקדמות, וכל ההסברים, אם הגעתם עד הנה,

אתם בהחלט ראויים להמשיך, 

בשבוע הבא מבטיחה, הרשימה שלי לעיר....

שלום לך ארץ נהדרת

עכשיו היא כבר מפטפטת שוטף בעברית,

׳מה ז׳תומרת..', ׳ בסדר..׳ ו׳מגניב׳ במלרע,

(כן, כן, אני יודעת, צרה צרורה;-)

היא שולטת ב׳רווק׳ ומסלסלת את מוסיקת הפתיחה,

חוטפת צעצועים, מרגישה חופשי בבתי חברים,

רוצה ים כל יום, ו׳חמשושים׳ על החוף.

׳רבתי עם נטלי, דחפתי אותה׳, היא מספרת לי בגבורה,
ואני איני יודעת את נפשי מרוב מבוכה.

כל זה ועוד, ה׳פנינות׳ של הקטנה.

המתבגרת מכורה לשוקו בשקית, 

נהנית מתיאטרון ישראלי וקריאה בעברית.

הבכור שולט ברחובות תל אביב,

ממליץ לי על גלידריות ומסעדות, 

סוקר בעיניים כלות, חתיכות ישראליות.

זהו, עקרתי אותם שוב. 

אני עוקרת סידרתית, כל קיץ בעקביות שיטתית.

אני נהנית מהחזרה לשיגרה הברוכה,

מהשלוה, הנימוס, המרחבים הירוקים,

צינת הקיץ של העמק הנינוח,
לצד דכדוך קל ותוגת פרידה. 

והם, נפשם אינה יודעת מרגוע,

מה אומר החוק המקומי, הם בודקים גבולות כאן מול שם,

׳אבל בישראל הרשית, עד יותר מאוחר...׳

מתריסים בחוצפה ישראלית ושאלות נוקבות, 

על שיכות ומשפחה, שם מול פה.

ואני בוחנת בגאוה את פאר היצירה,

וחושבת, שללא ספק, אני אשמה.

מנסה שהם יהיו גם וגם, 

שם, כמו ישראלים, כאן, אמריקאים, מקומיים.

ועם ה׳גם וגם׳, יוצא גם, ׳לא ולא׳, 

קונפליקט בהמשכים, מדור ההורים לדור הילדים,

ואולי רק נדמה לי ששבתי לשקט, לשיגרה.

השקט, שלפני הסערה,

שלא אתפלא אם הם יעשו לנו ׳עליה׳,

ואז אפילו לא אדע, אם אני שמחה או עצובה.