לשבת בכסית עם חצ׳קל

אני יושבת שם באולם החשוך,

וכולי התרגשות.

כמו כל אהבותי חברו להן יחדיו,

לערב, שלא יישכח.

׳סיפורי כסית׳, היא הפקת תיאטרון מקומית,

בבימויה וניהולה של עופרה דניאל, 

הרוח והכח המניע מאחורי, ׳במה עברית׳.

השחקנים, חברים ומכרים בני הקהילה,

והכל made in the valley,

בעשר אצבעות, על אמת!

אם יש משהו שמרגש אותי במיוחד בחיים בעמק,

היא היוזמה והעשייה, היש הזה, שבא מתוך האין.

זה מרחיב את ליבי לראות יצירה ישראלית.

כבר בכניסה, אני מתלהבת, 

כשעופרה מסבירה לנו פנים ושואלת אותנו דרך אגב,

׳השמועות אומרות שלמדתם בשז״ר.....זה נכון?׳

כך תוך דקותיים מתברר שאנחנו מכירים מגלגול אחר, 

שדרכנו הצטלבו לפני אי אילו שנים,

הרחק מכאן, ביבשת אחרת, 

בעיר נטולת זוהר, לחוף ים.

שהיא צפתה בא׳ עורך חזרות לפסטיבל התיאטרון,

ושכולנו נדבקו בחיידק שם על מדרגות התיכון,

וזהבה המורה האגדית חקוקה בליבנו בגדול.

אחר כך כשאני אוחזת בידי את התוכניה,

שמעוצבת במלאכת מחשבת בצורת עיתון דבר של שנות החמישים,

אני בכלל מתמלאת ציפייה,

וחושבת לעצמי איך תיאטרון טוב מתחיל עוד במבואה.

ובכן, סיפורי כסית הוא תיאטרון מזן מיוחד,

כזה שכבר מזמן לא הזדמן לי לראות, 

גם לא בתיאטראות רפרטואריים,

גם לא באלטרנטיבי, גם לא בעוף המוזר של הoff.

כסית הוא תיאטרון מקורי במיטבו,

כזה ששנים לא חוויתי,

והוא מביא את סיפורו של הקפה המיתולוגי.

בהפקה צנועה וקטנה, צחקתי, דמעתי, רגשתי, חשבתי,

למדתי, התאהבתי.

באופן כמעט מפתיע, הצליחה ההצגה לפרוט על כל נימי נפשי,

לחדור את ליבי, בערב חד פעמי של מילים וצלילים.

אלתרמן, גולדברג, זך, שירה מקורית, קפה והעיר העברית הראשונה.

הצצה נדירה אל הבוהמה התל אביבית, 

שבה יצרים, יצירה, תככים, בגידה, אהבה וקנאה, 

מככבים בה כשחקנים מן השורה הראשונה.

פתאום קיבלו השירים המוכרים והאהובים, משמעות חדשה, 

המשוררים הנערצים הפכו בני תמותה, למילה הייתה עוצמה.

וברקע הסאב טקסט, של מדינה בהקמה,

של השואה, של מפלצות העבר, של הסכמי השילומים.

ותקווה, שמרגשת אותי מאוד, עד דמעות, בטירופה, בשפיותה,

מזכירה לי את סבתי, מסרבת לגעת בכסף הדמים עד יום מותה.

התלבושות מדוייקות, התפאורה נהדרת, 

מעבירה את כולנו כמו במנהרת הזמן, 
לימים של צנע וקיצוב, של תרבות בהתהוות.

התיאורה חמימה, מזמינה לערב אינטימי וקטן.

והמוזיקה.... אוי המוזיקה...! עדי מלהטט על הפסנתר, 

השירה וההגשה של דיוויד וסיגל, מרעידים את הנשמה.

אני מוצאת את עצמי מאמינה למה שמתרחש על הבמה,

מרחק פסיעות קטן ממני,

הנה אלתרמן האגדי, מפלרטט, מתבסם וסובא, 

הנה תרצה אתר השברירית ונפשה המיוסרת, 

קוראת לי לחבקה, להצילה, לשמור נפשה.

הנה לאה גולדברג בארציות מתפלספת, 
הנה משורר צעיר, ביקורתי ומתריס, 

הנה חצ׳קל איש כסית, שגורם לי כמעט,
להרים את היד, להזמין איזה כוסית.

אנחנו פוסעים החוצה, ליל ראשית הסתיו,
וליבנו עולה על גדותיו,

על ערב קסום, על יצירה מתוך הקהילה ועבורה,

על תרבות ישראלית, שמפעמת בנו ממרחקים,

על אהבת התיאטרון,

ועל המציאות שעולה על כל דמיון,

ועל הדמיון, שמאפשר לאנשי כסית,

אז והיום, 

ליצור.