שלושה ימים בפורטלנד

׳מה יש לך לחפש שם?....׳ 

הוא שואל אותי וארומת החמצה מתגנבת להבל פיו,

׳אה, אני יודע, זה כי לא היית בברן השנה...?׳ 

׳ממש לא...׳ אני מיד מצטדקת, 

׳פשוט הזדמנו לנו ימי חופש מבית הספר בראשית אוקטובר,

ועוד לא ייצא לבקר את השכנה מצפון....׳

אני מסבירה, והוא מיד קולע בול.

׳תגידי זה לא כמו שסן פרנסיסקו פעם הייתה, 

לפני ההיי טק והמפץ הגדול....?׳

׳ממש כן...׳ אני מתלהבת,

׳כמו שאמרת בתוספת קמצוץ בוסטונואי, 

או אוירת החוף המזרחי,

וקצת כמו שפעם נראתה ברוקלין או הסוהו...׳ 

זרוקה, מתריסה, ירוקה,

מדיפה ניחוחות של מאפיה טובה,

בשילוב המוני הומלסים וריח גראס באויר,

ירוקה, מגניבה, מחוספסת, אותנטית לעצמה.

׳Keep Portland Weird’ 

קורא לי שלט חוצות מרחוק,

ואני, הכי בעד, שערים תשארנה קצת כמות שהם. 

שתפסקנה להשתנות כל כך מהר ולהידמות לעיר אחרת,

שנדמה להן, שהיא נראית יותר מפתה או יותר זוהרת.

׳הישארי כמו שאת......׳, אני רוצה לומר לה, לפורטלנד, 

ובמקום זה אני לוחשת לו בטלפון,

׳חבל שאתה רחוק, היית מאוד נהנה כאן איתנו ועם הבנות.....’

והוא כבר בסיפור הבא של חייו, אומר לי,

׳יאללה אמא, חייב לרוץ, תעשו חיים טוב?׳

מה שנקרא בהגהה המשפחתית, ׳מסכם אותי׳.

ועכשיו, תורי לסכם לכם חברים:-)

שלושה ימים עמוסי חוויות בפורטלנד היפה,

שהאש כילתה יערות רבים מסביבה בשרפות האחרונות,

ועכשיו עיני הכל נישאים לגשמים ולסערות ולתוצאותיהן ההרות.

מה עושים בשלושה ימים בעיר שכנה?

שאם להודות על האמת, היא לא איזה כוכבת....

טועמים קצת מכל מה שיש לה להציע, 

טבע, יערות, נהר, גשרים, ארכיטקטורה, קפה,

אורבניות, קולינריה ואמנות. 

יום ראשון

לילה בבית צף על המרינה היפה של נהר קולמביה,

בראנץ׳ עם שלל הדגה ב Island Café 

מתיישבים על המים, ונהנים מצבעוניות הבתים הצפים,

מהיאכטות והסירות העוגנות ומהתחרדנות בשמש הנעימה.

אני והוא על סלט בתוספת סלמון מפולפל, 

בשילוב מנצח עם סנדויץ׳ טונה צרובה קל,

הבנות על Fish & Chips (לך תבין ילדים....)

משם בנהיגה על כל הגשרים שמובילים לדאונטאון,

מתמקמים במלון בוטיק חינני, The Nines Hotel,

ששייך לזן חדש של מלונות שאני מחבבת,

מה שנקרא ׳מלון אמנויות׳ במבנה לשימור.

חגיגה של עיצוב פנים, צבעוניות ויצירתיות. 

ממש ליד כיכר שכולה גזלנים או בשמם העממי, 
food trucks,

כאן תוכלו לטעום את ניחוחות כל העולם.

ואגב, יש אפילו סיור מומלץ, שאני שומרת לפעם הבאה,

 Portland Food Cart Tour.

משם, לשיטוט אמנות מרחיב לבב ב Portland Art Museum 
וממול ב Oregon Historical Society, 
הכל בכל בבלוק אחד.

תערוכה קטנה ומקסימה שכוללת קטעי ארכיון טלוויזיונים מרתקים על JFK ועוד תערוכת צילומי נשים בת מאה שנים ממש נחבאת אל הכלים.

עכשיו הפסקת קפה בבית קפה מתוק להפליא ׳Case Study Coffee׳ והליכה משובבת למזרקות המעניינות Keller Fountains Park.

ארוחת ערב נהדרת ב Urban Farmers במלון,

בסגנון ‘farm to table’ 
וסרט בנות לערב ‘A Big Sick’ 

ומה עוד נחוץ לו לאדם כדי להיות מאושר?

אולי פשוט שינה ערבה עם אהוביו?

יום שני

׳היום, נצא קצת מהעיר, לטבע, ליערות, למפלים......׳

אני חושבת לעצמי ומפנטזת על גשרים תלויים, יערות עבותים, מפלים שוצפים, נהרות ואגמים.

ואכן הדרך נפתחת בהבטחה רבה, ירוק מלוא העין,

נהר רחב ידיים, רכבת משא איטית וארוכה מוסיפה לאווירה.

ודי מהר מתברר, שאורגון טרם החלימה מהשרפה הגדולה,

שהשתוללה ביערותיה, וכילתה חורש רב. 
רוב המסלולים סגורים לתיירים. מן רמז אפי מפענח לעתיד לבוא בשבוע אחר כך על נאפה השכנה,

והאמת, נחמץ הלב למראה הבערה.

בינתיים, נעצרים במה שנראה בהתחלה קצת כמו פרס תנחומים, 

אבל לא.

הסכר וטורבינות החשמל של Bonneville Dam,

מספקים הצצה מרתקת לייצור חשמל באמצעות מים, 

ואולי יותר למגוון זני דגי הסלמון שחיים שם ושוחים נגד הזרם, 
כדי להטיל את ביציהם בנהר.
סיור מעניין לבריכות הדגים ופיקניק בצל העצים והפרחים.

משהבנו שאין מצב להרוויח מסלול טבע על אמת,

אנחנו שבים אל העיר ואל הריאה הירוקה שלה, Forest Park. 
מסלול בן שעה ביער ירוק עד, מוביל אותנו לPittock Mansion, 
בית אחוזה בן מאה וקצת.

מסע בזמן וסיור חטטני לחדרי הילדים, למטבח המאובזר,

לספריה הכבדה, לחדר האוכל, לכלי הפורצלן, 

ולחדר הפינתי, שטוף שמש ואוויר,
שנועד לסייע בתהליך החלמתו של בעל הבית, משחפת.

ביקור בגינה המרנינה של האחוזה, 

נוף עוצר נשימה של העיר ועצירה של ציור בטבע. 

מכאן הישר, למסעדה צרפתית קוקטית ונהדרת,

קטנה ואנינה, 
Le Pigeon קוראים למלכה,

והביף בורגניון שלה הוא הכי טעים שאי פעם נטעם,

גם הטונה החריפה וההמבורגר אין עליו.

והקינוח, טרם נשמע כזה מן דבר,

שלוש שכבות של שוקולד וריבת תירס

מעורבבת עם קורנפלקס בתפזורת, 

והחייך שלי מעונגת ומא/עושרת. 

ממש ממול, יופי של חנויות וינטאג׳ וגם סטיילינג ואופנה,

ויש כאן ממש הרגע פתיחה חגיגית לתערוכה,

יין, גבינות ואמנות מתריסה.

יום שלישי

היום השלישי והאחרון שלנו בעיר הוא בעצם שבת,

וכל פורטלנדאי יידע לומר שזהו היום לשוק.

אנחנו פותחים את הבוקר בSaturday Market

ומתלהבים מיצירתיות אמיתית, מדוכן פרחים צבעוניים,

עבודות של חיתוכי לייזר מרשימים, משחקי מחשבה,

צילומים, ציורים, קרמיקה ייחודית ונפחות זכוכית מדליקה.

אבל בעיקר מתרגשים, 

מהמוסיקה החיה שמתנגנת מכל פינת רחוב,

הוויב החינני וכל ההומלסים המתודלקים והמחוייכים.

כשאנחנו רואים תור, אנחנו נעמדים מיד,

Voodoo Doughnuts , כעבור שניה הבנו, מדובר במוסד. 

תוך עשרים דקות, גם לנו יש קופסא ורודה,

מלאה בסוכר, (על סופגניית בייקון, ויתרנו הפעם:-)

תוך כעשר דקות הליכה, אנחנו Powell's City of Books ,

עוד חנות שהפכה לאגדה, תרתי משמע!

היא משתרעת על בלוק שלם, וכן, היא מצריכה מפה להתמצאות. 

כמה קומות של ספרות יפה, ספרים חדשים ומשומשים,

ויש אפילו חדר נפרד, מחווה של כבוד לספרים נדירים,

כולל עותקים בני מאות שנים.

׳כאן הייתי מוכנה לגור׳, אני חושבת לעצמי.

ומבלה שעה ארוכה עם הסנדוויצ׳ית,

שירשה את האהבה לספרות יפה, בדפדוף ושמחה.

אני נזכרת בכל חנויות הספרים האהובות עלי בעולם,

מפריז לזאת בבוסטון, שכבר כתבתי עליה, 
ניו יורק ותל אביב, ובטח, בטח, גם זאת השכונתית.

שיטוט אורבני חינני ב Pearl District, 
שהפך להיות מאוד in!

ועוד קצת טבע שניה לפני שנפרדים, 
בגן הוורדים המרהיב בWashington Park,

ארוחת פינוק בLittle Bird Bistro 

שוב על טהרת המטבח הצרפתי,
ושוב הלשון שלי מעונגת ואינה יודעת שובע. 

עוד סרט לקינוח בקולנוע הפינתי,

אחרי המיני מקרונס׳

ומה אמרתי לכם?

החיים יפים ! לפעמים אפילו יפים מאוד....!

יאללה לך הבייתה ביבי

!.....J'accuse

קריקטורה ערן וולקובסקי/ הארץ

אי אפשר להאשים את ביבי בהכל, 

זה נכון. 

הוא לא אשם....!

הוא לא אשם שנתקענו בשכונה הכי גרועה במזרח התיכון,

הוא לא אשם שהקונגרס הציוני סירב לאוגנדה,

הוא לא אשם בכיבוש וגם לא בהתנחלות הראשונה,

אבל איכשהו אני כבר לא זוכרת את ישראל בלעדיו.

ובזה הוא בהחלט אשם, אשם גדול.

דמותה של ארצי האהובה, של מנהיגיה האמיצים,

אבדה לי בחשכת שילטונו,

עד כי איני מצליחה להיזכר, איך נשמע קול שפוי. 

איני זוכרת מנהיגות ישרה, כנה, 
שכל כולה למען אזרחי המדינה. 

איפה בן גוריון? איפה בגין? איפה רבין?

כל אלו היו בני תמותה, לא חפים מטעויות, 

תקופתם לא נקיה ממחדלים וסקנדלים, 

גם לא מאגו מנופח או ׳דילים קואליציונים׳,

ויחד עם זאת, 

לפחות בראש עניינם שמו לפניהם את

טובת הציבור, אינטרס אזרחי המדינה.

הם הבינו את כובד האחריות,

הם ידעו שהם לא אדונים,

לא רוזנים, לא מלכים, לא נסיכים,

הם הפנימו שהם משרתי הציבור. 

זה כבר זמן מה שאני מתבוננת מהצד בחרדה,

׳המדינה זה אני׳ של לואי, 
הפכה לסלוגן של ביבי, 

ושומרי ראשו, ביטן את רגב,

בבהמיות, בעילגות, 
בגרוטסקיות מגינים על שליטם,

מזכירים לי את שומרי הסף באיזה סרט מצוייר.

ועל הגברת הראשונה, 
פסיכולוגית בשירות הציבורי ביום, 

ומתעמרת במני נפטלי ועובדיה, בלילות,

קטונתי בכלל מלהביע דיעות.

ואיפה ביבי? איפה האח של יוני גיבור ישראל? 

מוג לב, פחדן, תככן.

יושב לו במגדל השן שלו, 
מתחכך ומוזג הון לשלטון,

מצדד באישתו כשהיא מיבבת,
ומלינה באוזני מאדם דה פומפדור,
מצקצקת בלשונה, 
על מצב המטבח, 

ותקציב משכן ראש הממשלה.

על הכל הייתי מוכנה קצת לסלוח, 

על הקמצנות של הזוג, 
על החמדנות, על הנהנתנות, 

על הרהיטים, 
שעשו דרכם באופן מפתיע לבית בקיסריה, 
על הכל אפשר למחול.

אבל לא על מה שקרה בימי שילטונו לחברה הישראלית,

התפצלנו חברים, התפלגנו כליל.

וראש הממשלה שלנו הוא אומן,

אומן הפלגנות, השיטנה, ההסתה, 

הצליח בגאונות לייצר אוירה של השתקה והפחדה. 

אני לא יכולה לסלוח לביבי על מטבע לשון גזעני,

׳הערבים נוהרים לקלפיות....׳,
כאילו לא כל אזרחי המדינה שווים.

אני לא יכולה לסלוח לביבי על 

׳ הם מתכננים הפיכה שלטונית....׳,

כאילו אין כאן דמוקרטיה, כאילו אין מקום לביקורת, לפלורליזם, לחופש עיתונות וביטוי. 

אני לא יכולה לסלוח לביבי, 

שהפך את השמאל למוקצה מחמת מיאוס,

שהוציא מהמילון וגם מהיומיום
מושגים כמו ׳סובלנות׳ ודמוקרטיה׳,

אני לא יכולה לסלוח לביבי,
על הנסיון לייצר כאן אוטוקרטיה. 

אני לא יכולה לסלוח לביבי על חוקי צינון שכל מטרתם,

היא למדר, למגר, להקטין, לתחמן, להעלים, 

כל כוכב פוליטי עולה, אם בשמי מפלגתו או לא. 

זוהי בוודאי הסיבה שבגללה לפיד/ דרעי/ בנט/ סער, 
יושבים כל כך בשקט.
אני לא יכולה לסלוח לביבי,
שהפך את הפוליטיקה מסואבת ומורעלת,
שאיש מבין חברי לא מעוניין להכניס
ראש בריא למיטת נתניהו החולה.

אני לא יכולה לסלוח לביבי ורעייתו על הדוניסטיות חזירית, 

על סיגרים, שמפניה, מתנות ותכשיטים, 

בעיקר משום שהוא וחבר מרעיו השחיתו לי את אמות הסיפים.

הם, הם שינו לחלוטין את סולם הערכים ואת הקוד המוסרי.

אני לא יכולה לסלוח לביבי על זילות מערכות החוק והמשפט,

אני לא יכולה לסלוח לביבי, 
שמשוכנע שהחוק שלו, אחר משל כולם,

אני לא יכולה לסלוח לביבי, 
שבטוח שהוא מורם מעם.

אני לא יכולה לסלוח לביבי על פריפריה נחשלת, 

על עוני ומצוקה, על פערים חברתיים צועקים מרה, 
אני לא יכולה לסלוח לביבי,
על היחס למשפחות השכולות, 
על הזילזול בנכים,

אני לא יכולה לסלוח לביבי
על היחס הנירפה לחלכאים ולנדכאים. 

אני לא יכולה לסלוח לביבי,

על שהיפנה גב ליהדות התפוצה ונכנע לחרדים, 
במתווה הכותל, ובשאלת הגיור, 
על זה אני ממש לא יכולה לסלוח לביבי.

כי כל ישראל כבר מזמן לא אחים,

כי לתקוע טריז בין יהדות התפוצה למרכז הרוחני, 
תהיה בכיה לדורות, 
שכבר המיטה ועלולה שוב להמיט עלינו אסון.

אני לא יכולה לסלוח לביבי
על שויתר על ברית ישראל אמריקה השפויה, 
לטובת ברית ימנית מסוכנת והזויה. 
ברית שמעמידה בסכנה כל חלקה טובה.

אני לא יכולה לסלוח לביבי
על ממשלה מגוחכת, 
על שרת תרבות גסת רוח, 
בורה, נבערת ומתלהמת.

על אורן חזן, שהוא אות קלון למנהיגות.

אני לא יכולה לסלוח לביבי,
שהוריד את ממשלת ישראל לזנות.

אני לא יכולה לסלוח לביבי על קיפאון מדיני,

על ייאוש וחידלון משני הצדדים,

אני לא יכולה לסלוח לביבי שהוכיח לפלשתינאים, 
פעם אחר פעם מחדש,

שאין להם מה להפסיד, שאין קצה תקווה,

שאין אופק חדש, שרק בכוח אפשר.

ואני לא יכולה לסלוח לביבי, 

ששטף את מוחנו בסיפורי שואה והפחדה,

מקבע את המציאות המדומה שיצר, 

שעל חרבנו נחיה לעד. 

אגב, די משעשע לראות כיצד נאלם הוא דום לנוכח גל האנטישמיות הפושה בעולם.

מה קרה לשואה? 
ההפך ביבי את שואתנו והפך למכחישה? 

אי אפשר להאשים את ביבי בהכל, 

זה נכון. 

הוא לא אשם....!

הוא לא אשם שנתקענו בשכונה הכי גרועה במזרח התיכון.

בכל השאר, 
הגיע כבר הזמן להגיש כתב אישום,

מצידי, שיהיה "תיק מליון",

ובואו נתחיל עם זה שלא נסלח לו, 
באופן הכי דמוקרטי שיכול להיות,
בבית המשפט, בהפגנות, בגילויי דעת.

ויאמר העם את דברו ביום הבוחר,
וטובה שעה אחת קודם, 
באופן נחרץ,

בהמון. 

קריקטורה מושיק / מעריב

* חברים, אל תתבלבלו, 
זהו לא פוסט שמאלני, 

המסר הוא אחד, 
נתניהו'ס, נמאסתם....!

יאללה לך הבייתה ביבי,
וקח את שרה איתך,

שלום ותודה.

** קריאת חובה: שלום לקנאים/ עמוס עוז
(תודה בתיה על מתנת יומולדת מעוררת מחשבה)

*** צפיית חובה: בן גוריון, אפילוג 

One Love

'We don't have problems in Jamaica, 

we simply call it a situation....'

אומר לי ג׳וזף,
כשאני נוחתת במלון הקטנטן,
שנוגע במים ובנוי קולוניאליזם כחול.

' a hell of a situation ' , 
אני אומרת לא׳ שלי, אחרי יממה של אהבה,

כשאני מואילה בטובי לצאת ולסקור קצת את האיזור.

 Ocho Rios, בצידו הצפון מזרחי של האי, 
הוא גן עדן עלי אדמות, 

אבל הוא גם המקום כי מייאש שראיתי בחיי.

נחשלות והמוני אנשים עם מבט כבוי בעיניים,

שהולכים לשום מקום, 
ילדים אבודים של אף אחד, 

בחצר האחורית הכי יפה בעולם.

אם להודות על האמת, יש בי מן איזו סקרנות ללמוד מקום,

ועל אף תאבת החיים והחיפוש התמידי אחרי אסתטיקה ופינוק,

אולי יותר מזה, אני צמאה לסיפור. 

סקרנית לשמוע את ההסטוריה והתרבות, 

מנסה להבין, להיות רגע חלק מהנוף,

להשתחרר קצת מהבורגנות הממכרת,

לדמיין שאני משהיא אחרת.

כמעט בכל המקומות בעולם זה עבד לי, 

כאן ממש לא.

יש משהו בג׳מייקה, שצועק מסכנות.

משהו שהכי מזכיר את הפבלות בריו,

את ילדי ההרים מחכים לסנטה שיבוא להושיעם, בגואטמלה,

את התחושה המכמירה על צריפי קולנסאות הקש בקמבודיה,

את הריח המבאיש באחוריים של פטפונג בתאילנד,

את העגלות העמוסות בלויים בסן פרנסיסקו על mission st 

מכיוון מזרח בשעת בין ערביים,

את הקבצנית המשוגעת שנתקעה לנו מול החלון,

בארוחה עם חברים בעיר, מחקה אותנו,

מחכה בסבלנות שנסיים את הביס מהפה. 

אני כבר מכירה היטב את התחושה הזאת,

שמדגדגת את העיניים בסקרנות של לראות, 
או לעצום?

של איך אנחנו מעיזים להנות,
כשלרוב העולם אין מה לאכול. 

יש כאן משהו שנראה כמו הביבים של תל אביב,

שאני מנסה לעקוף בנסיעת לילה,

כדי לא לעמוד ברמזור מיותר,

כדי לא באמת להיחשף לאנשים האומללים הללו,

שאיבדו את כבודם.

כך בדיוק כמו כאן,

אתה בא להנות ומוצא, שהגן עדן שלך, הוא הגיהנום שלהם,

שהבעיות של ג׳וזף הם לא יותר מסיטואציה אגבית שלי.

׳הגיעה עונת הרומנטיקה...׳ 

אני מכריזה ובפעלתנות טיפוסית, 
משתלטת על המשימה.

בוחרת בג׳מייקה, שני יעדים, 
שנראים לי הכי מדליקים,

Ocho Rios ו Negril

ושני מלונות, שנראים לי הכי נחבאים, 
הכי קטנים, הכי ׳שיק׳.

האחד, היה למוסד, כשמרלין מונרו וארתור מילר,

צ׳רצ׳יל, המלכה האם ואפילו גרייס קלי, 

היו פוקדים במאה הקודמת. 

מאז, הוא כבר שינה מיקום, 

אבל התמונות בשחור ולבן אומרות הכל. 

׳איך את יודעת להפתיע...׳ 
הוא אומר לי בחיוך רחב,

שחושף טור שיניים לבנות, 

ומזכיר לי נשכחות מהטיול ההוא, הגדול.

מהבקתה על המים, שפשוט לא יכולנו לעזוב. 

מה עושים ב Ocho Rios, 
ובכן, לא נעים להודות, לא המון....

מתמקמים ב Jamaica Inn

מפליגים בסירת דייגים אל המרחבים.

עוגנים בDunn's River Falls, 

ומטפסים הפוך את המפלים השוצפים קוצפים,

מלמטה, למעלה, מגלים בהדרגה נועזת,

איך ׳כל הנחלים זורמים לים...׳

ואיך ׳מים שקטים לא יכבו את האהבה׳.

מסלול הליכה הרפתקני ומשמח לבב,
בלי יכולת אחיזה,

משם ל James Bond Beach, Ocho Rios, 

מציצים לשורת וילות פרטיות מן הים,

לומדים שאת הסרט ג׳יימס בונד, 
הסריטו ממש כאן. 

מסאג׳ זוגי ג׳מייקני בנוף אלוהי בבקתת קש, 
מעל הים, על מצוק במלון, לרחש הגלים, 

אני מיד מבינה איפה כל הסטרס נעצר.

שתי ארוחות ערב קסומות על שלל הדגה

במלון התכלכל לצלילי מוסיקה חיה, 

שקיעה וזוג קשישים רוקד בקלילות של בני עשרים. 

עוד יציאה לרחוב הראשי, 
שם בין צריפים מתים לנפול,

בצבעוניות קלופה והזנחה, לצד גרפיטי קשה,

ויצאניות נחבאות אל הצללים, 

מאחורי השלט, שאסור להשתין,

מסתתרת גולת הכותרת, מסעדת Miss T's kitchen ,

ארוחת ערב על טהרת המטבח הג׳מייקני, 

מה שנקרא בהגהה המקומית Jerk, 

ולובסטר ריחני שבושל בחלב קוקוס,

ונימוח בפה שאין, אין, אין.... פשוט אין.

מערבה משם, מרחק שעה וחצי, 

ואנחנו עוצרים באחוזה רודפת שדים ורוחות,

Rose Hall, Montego Bay

והאני אחת, קוטלת גברים, 
White Witch, הולכים מהורהרים 
אחרי שמלה אפריקאית ואגן רחב,

מקשיבים בדממה לסיפור חרישי,
בערבוביה של קריולית ואנגלית. 

אל הלב מתגנבת מנגינה, 
השיר של ג׳וני קאש, על המכשפה הלבנה, 

שרצחה את שלושת בעליה, את מאהביה השחורים, 

הילדה, שהתייתמה בילדותה, 
ולמדה מאמתה השחורה, 
לרקוח שיקויים ולהטיל קללות.

האישה הלבנה היפה, 
שלמדה את אמנות הוודו ועשתה בה כשפים,

ובעבדיה, שפטים.
עד שנרצחה בידי מאהבה השחור.

רצפת העץ חורקת לקול צעדינו, 
רוחה של המכשפה הלבנה עוקבת אחרינו.

לא מזמן, היא דחפה כאן אל מותה,

מהמרפסת האהובה עליה, 
את בעלת הבית החדשה.

אני שומרת על צעדיו וצעדי. 

אנחנו מסיימים את המסלול בגבורה יתירה,

ונקודת הסיום, היא לא אחרת,
מאשר קברה של בעלת הבית המכשפה.

המדריכה השחורה שלנו 
נושאת את קולה בשירה נוגה,

ממולי, נשקף נוף כחול של ים, 

בימיה, גליו היו אדומים מדם. 

Negril היא התחנה הבאה, The Cliff Hotel 

הוא מלון בוטיק שמתרברב שלכל חדר, 
נוף כחול של ים, גשרי אבן קטנים, 
שנבנו על המצוק, רק לא לפגוע בנוף. 

מאובנים מקשטים את האבנים, 
ויוצרים בריכות טבעיות לנופשים.

אח נגריל, נגריל, ההיית או חלמתי חלום? 

שקיעה אחת נהדרת בRik's Café, 

לצלילי להקה ששרה את בוב מארלי ,

צעירים חסונים מעיזים וקופצים אל המצוק, 

ואני על מרגריטה ושרימפס,

מתנוענעת לצלילים הרגאיי המרגיעים. 

עוד ארוחת צהריים, הכי טובה על האי, 
אם יורשה לי לשפוט, ׳just natural׳ ,

שנראית כמו חצר גרוטאות למתקדמים. 

הכל על טהרת האורגני ומתוצרת מקומית.

ובפעם הראשונה בחיי, 
שאני לא מנהלת, אלא ממש מתמסרת,

נופלת לגרגרנות במלוא הדרה, 

כשאני טועמת בתאווה גדולה,
את את הדלורית שנאפתה לה בחיבה, 

את הלובסטר הבשרני והחייכני,

את האורז המלא והמרק המשובב, 

את העוגה הנינוחה שיש בה הכל בכל,

קוקוס ושוקולד, אלא מה? 

רק בפלנטינג , בת הדודה של הבננה, 
אני לא נוגעת,

גם לי יש גבולות, ולפרי הזה,
אין בליבי רגשות.

ארוחות בוקר ויין של ערב בZest המהודרת.

עצירת קפה בצריף עץ מתקלף עם טרסת עץ על המים, Patys.

מוסיקה חיה בSeven Miles Beach, 

בbourboni  וב Woodstock ,

נסיעה הזויה עם מי שנראה כמו סוחר סמים,

אבל עד מהרה מתגלה שהוא 
an history geek, ממש כמותי.

אני לומדת על ג׳מאייקה האמיתית, 

על עצמאות מאוחרת מהבריטים, 
ועדיין לא עד הסוף, ולא ממש, 
שכן נציג המלכה האם, 
עדיין נוכח, מכתיב, מנצל ומבקר.

שישה ימים של טוב צרוף, 
באים די מהר אל סופם,

ושוב אני מהרהרת במשפט,

שפתח את חופשתנו כאן, 

We don't have problems in Jamaica"

 "...we simply call it a situation

האם באמת ג׳וזף רואה כך את העולם?

אולי זאת דרך חדשה לקרוא לכוס המלאה?
האם יש כאן יותר מהגדרה?
או שזאת פשוט עוד קלישאה.....

ילדות וקוראות

נ׳ כינתה אותי פעם ׳מתנ"ס מהלך....׳, 

ל׳ קורא לי, קצינת החו״יה של החבורה,

שזה העלאה בדרגה למ׳, 

שבכל מפגש ביננו, היא מציינת בידענות, 

׳רואים שהיית מש״קית חינוך....׳,

(׳נכון׳, אני עונה בחיוך נבוך, 
׳גם וגם, בעוונתי הרבים, 
יכול להיות שחלפו מאז שלושה עשורים?׳)

ר׳ שלחה לי טקסט, בזה הלשון,

׳יאללה בואי כבר, סנונית הבילויים של הקיץ,

משעמם לי פה בלעדייך.....׳, 

כשחמותי מגיעה לביקור,

היא מיד מבקשת את ׳סל התרבות׳.

ג׳ ייעצה לי לכנות את עצמי ׳יזמית חברתית׳,

אחרי שאנחנו מדסקסות שלל מחשבות ומפעלים.

ואיריס כמו איריס, 

כשהיא אומרת לי ׳יפתי׳ בגבות מורמות,
אני מיד מתיישרת ומבינה, 
שהגזמתי קצת עם הרעיונות. 

הבכור אומר שאני מלכה, 
('הלוואי', אני אומרת לו, 

'ביומיום, אני מרגישה יותר כמו שירות קונסיירג' לחברים ומשפחה...'), 

הסנדוויצ׳ית טוענת (ודי בצדק) שאני נודניקית,

הקטנה אומרת שאמא היא המפקדת,

ורק א׳ אומר לי בחיוך אוהב,

׳שרוני, התעייפתי, אפשר על זה לוותר?׳ 

חברים, בין אם התכוונתם או לא,
את כל אלו ועוד, 
אני בוחרת לראות כמחמאות, 

גם כשמתלווה להן עננת ציניות קלילה, 
או אוירה יגיעה. 

וכבר יצא לי להודות בפומבי, בגילוי נאות,

שאני רואה את עצמי כ׳רוקמת חוויות׳,
או 'מלקטת זכרונות'.

בכל הרכב, בכל פורמט, לכל אירוע או חג. 

הרי מה נשאר בסוף?

זיכרון משובח של ביחד איכותי, 

צחוק מתגלגל, שיחה עמוקה,

שיר, סיפור, משחק, 

זמן טוב של חברים ומשפחה,

זה הדבר היחיד, 
שאפשר לקחת לעולם הבא.

ובכן, לקראת שבוע הספר, הבא עלינו לטובה,

לכבוד ׳חג מתן תורה׳, 

תשורה לעם הספר, היושב בציון ובתפוצה,

לחברותי הקוראות, לחברותי האימהות, 

אני רוצה לספר לכם על מיזם חדש, 
מן השנה האחרונה.

שלא כמו שאר עיסוקי, 
שמשתלטים על כל דקה פנויה,

על הנפש, על הנשמה ומרוקנים אנרגיה כליל.

המיזם הזה, הצריך מינימום מאמץ, 
יצר מקסימום חוויה,

חיבר בין דורות, עורר מחשבות ושאלות,

הוליד פרץ של יצירתיות והשראה,

מילא מצבורי אנרגיה טובה, 

והכל בכל, בשעתיים חודשיות של עשייה.
וכן, שוב לא המצאתי את הגלגל,
אבל הצלחתי להניעו בלי לטרוח כלל.

רוצות גם? הכי פשוט בעולם....!

מה? מועדון קוראות אמהות ובנות

(חברים זכרים, סליחה על ההדרה המיגדרית,

אתם כמובן גם מוזמנים)

מי? אמהות ובנות 

(במקרה שלי, בנות כיתה ב׳)

מתי? מדי חודש, ביום קבוע, מפגש בן שעתיים

איפה? בכל חודש בבית מארח אחר

מה עושות? מכריזות חודש מראש על ספר, 

כולן קוראות האמהות והבנות.

(בדיוק כמו במועדון קוראות, הידוע לטוב)

כל משפחה מארחת אחראית על הכיבוד וההפעלה. 

מהי הפעלה? דיון, שיחה, משחק ו/או יצירה.

מה בכיבוד? הכי פשוט שאפשר.

בהתכנסות- נישנושים בריאים 

וכוס יין למצב רוח 

לפני פרידה- פיצה לארוחת ערב קלילה

ו Voilà, כמה פשוט, ככה נעים,

ואצלנו, זה היה באנגלית, 

דרך מצויינת לחבר בין תרבויות. 

אז מה היה לנו בסיכומה של שנה?

רשימת ספרים, שהקטנה אהבה, 

סופרים חדשים וספרים, 

שלא היינו מכירים לולא, 

מבחר של ספרות יפה במגוון תחומים,

היסטוריה, אמנות, 

רומן ושני ספרי קומיקס יוצאים מן הכלל.

מגוון של הפעלות, יצירות, משחקי חברה, 

חידונים, דיונים עמוקים על העצמה נשית

ואפילו ראיון מרתק עם סופרת ייחודית.
(תודה ש'!) 

לא ייפלא איפוא, שרוב הסופרות היו נשים,

וספרים רבים עסקו בנשים חזקות ומובילות, 

כמו פרידה קאלו, סוזן בי אנטוני, 

קתרין אוליביה סשיון

מחשבות בין דוריות על תעוזה ואומץ, 

על תשוקה וכוחה של התמדה,

וחבורת בנות יפה, מתגבשת ומתהווה. 

מצרפת את רשימת הספרים למתעניינים,

וממליצה בחום על הפורמט,

כמה פשוט, ככה נפלא,

חג שמח! 

רשימת הספרים לבת, לאם 

ולמי שמתעניין,

Frida Kahlo/ Mike Venezia

/Nancy Clancy Super Sleuth

Jane O'Connor

/Who was Susan B Anthony

 Pam Pollack & Meg Belviso

El Deafo/ Cece Bell

Ramona and Beezus

/This little sister is impossible

Beverly Cleary

Smile/ Raina Telgemeier

The Tree Lady/ Josef Hopkins

ומה אני קראתי בינתיים?
המון! תאלצו להמתין בסבלנות:-)

פוסטים מהארכיון, 

שעושים חשק לקרוא,

סיפור על אהבה ואור

הפתיינית

פוסט בונוס

בלדה לאישה

הסוד

נבואת זעם, נחמה ומזון לנשמה

מתנות קטנות/גדולות

"עיר של נשים" או מה היית עושה?

עשו לי את השבוע

רשימת קריאה

עת השתחררתי

הספסל של אורנה

היה לו חלום

לשבת בכסית עם חצ'קל

התפילה של גיורא

מותר לי לקרוא לך אריק?

קוראים לה מדליין

The Happiness Project

דברים שלמדתי מדבורה

ענת