Thursday, August 24, 2017

יאללה לך הבייתה ביבי

!.....J'accuse

קריקטורה ערן וולקובסקי/ הארץ

אי אפשר להאשים את ביבי בהכל, 
זה נכון. 
הוא לא אשם....!
הוא לא אשם שנתקענו בשכונה הכי גרועה במזרח התיכון,
הוא לא אשם שהקונגרס הציוני סירב לאוגנדה,
הוא לא אשם בכיבוש וגם לא בהתנחלות הראשונה,
אבל איכשהו אני כבר לא זוכרת את ישראל בלעדיו.
ובזה הוא בהחלט אשם, אשם גדול.


דמותה של ארצי האהובה, של מנהיגיה האמיצים,
אבדה לי בחשכת שילטונו,
עד כי איני מצליחה להיזכר, איך נשמע קול שפוי. 
איני זוכרת מנהיגות ישרה, כנה, 
שכל כולה למען אזרחי המדינה. 
איפה בן גוריון? איפה בגין? איפה רבין?
כל אלו היו בני תמותה, לא חפים מטעויות, 
תקופתם לא נקיה ממחדלים וסקנדלים, 
גם לא מאגו מנופח או ׳דילים קואליציונים׳,
ויחד עם זאת, 
לפחות בראש עניינם שמו לפניהם את
טובת הציבור, אינטרס אזרחי המדינה.
הם הבינו את כובד האחריות,
הם ידעו שהם לא אדונים,
לא רוזנים, לא מלכים, לא נסיכים,
הם הפנימו שהם משרתי הציבור. 


זה כבר זמן מה שאני מתבוננת מהצד בחרדה,
׳המדינה זה אני׳ של לואי, 
הפכה לסלוגן של ביבי, 
ושומרי ראשו, ביטן את רגב,
בבהמיות, בעילגות, 
בגרוטסקיות מגינים על שליטם,
מזכירים לי את שומרי הסף באיזה סרט מצוייר.
ועל הגברת הראשונה, 
פסיכולוגית בשירות הציבורי ביום, 
ומתעמרת במני נפטלי ועובדיה, בלילות,
קטונתי בכלל מלהביע דיעות.

ואיפה ביבי? איפה האח של יוני גיבור ישראל? 
מוג לב, פחדן, תככן.
יושב לו במגדל השן שלו, 
מתחכך ומוזג הון לשלטון,
מצדד באישתו כשהיא מיבבת,
ומלינה באוזני מאדם דה פומפדור,
מצקצקת בלשונה, 
על מצב המטבח, 
ותקציב משכן ראש הממשלה.
על הכל הייתי מוכנה קצת לסלוח, 
על הקמצנות של הזוג, 
על החמדנות, על הנהנתנות, 
על הרהיטים, 
שעשו דרכם באופן מפתיע לבית בקיסריה, 
על הכל אפשר למחול.
אבל לא על מה שקרה בימי שילטונו לחברה הישראלית,
התפצלנו חברים, התפלגנו כליל.
וראש הממשלה שלנו הוא אומן,
אומן הפלגנות, השיטנה, ההסתה, 
הצליח בגאונות לייצר אוירה של השתקה והפחדה. 

אני לא יכולה לסלוח לביבי על מטבע לשון גזעני,
׳הערבים נוהרים לקלפיות....׳,
כאילו לא כל אזרחי המדינה שווים.


אני לא יכולה לסלוח לביבי על 
׳ הם מתכננים הפיכה שלטונית....׳,
כאילו אין כאן דמוקרטיה, כאילו אין מקום לביקורת, לפלורליזם, לחופש עיתונות וביטוי. 

אני לא יכולה לסלוח לביבי, 
שהפך את השמאל למוקצה מחמת מיאוס,
שהוציא מהמילון וגם מהיומיום
מושגים כמו ׳סובלנות׳ ודמוקרטיה׳,
אני לא יכולה לסלוח לביבי,
על הנסיון לייצר כאן אוטוקרטיה. 

אני לא יכולה לסלוח לביבי על חוקי צינון שכל מטרתם,
היא למדר, למגר, להקטין, לתחמן, להעלים, 
כל כוכב פוליטי עולה, אם בשמי מפלגתו או לא. 
זוהי בוודאי הסיבה שבגללה לפיד/ דרעי/ בנט/ סער, 
יושבים כל כך בשקט.
אני לא יכולה לסלוח לביבי,
שהפך את הפוליטיקה מסואבת ומורעלת,
שאיש מבין חברי לא מעוניין להכניס
ראש בריא למיטת נתניהו החולה.

אני לא יכולה לסלוח לביבי ורעייתו על הדוניסטיות חזירית, 
על סיגרים, שמפניה, מתנות ותכשיטים, 
בעיקר משום שהוא וחבר מרעיו השחיתו לי את אמות הסיפים.
הם, הם שינו לחלוטין את סולם הערכים ואת הקוד המוסרי.

אני לא יכולה לסלוח לביבי על זילות מערכות החוק והמשפט,
אני לא יכולה לסלוח לביבי, 
שמשוכנע שהחוק שלו, אחר משל כולם,
אני לא יכולה לסלוח לביבי, 
שבטוח שהוא מורם מעם.

אני לא יכולה לסלוח לביבי על פריפריה נחשלת, 
על עוני ומצוקה, על פערים חברתיים צועקים מרה, 
אני לא יכולה לסלוח לביבי,
על היחס למשפחות השכולות, 
על הזילזול בנכים,
אני לא יכולה לסלוח לביבי
על היחס הנירפה לחלכאים ולנדכאים. 

אני לא יכולה לסלוח לביבי,
על שהיפנה גב ליהדות התפוצה ונכנע לחרדים, 
במתווה הכותל, ובשאלת הגיור, 
על זה אני ממש לא יכולה לסלוח לביבי.
כי כל ישראל כבר מזמן לא אחים,
כי לתקוע טריז בין יהדות התפוצה למרכז הרוחני, 
תהיה בכיה לדורות, 
שכבר המיטה ועלולה שוב להמיט עלינו אסון.


אני לא יכולה לסלוח לביבי
על שויתר על ברית ישראל אמריקה השפויה, 
לטובת ברית ימנית מסוכנת והזויה. 
ברית שמעמידה בסכנה כל חלקה טובה.

אני לא יכולה לסלוח לביבי
על ממשלה מגוחכת, 
על שרת תרבות גסת רוח, 
בורה, נבערת ומתלהמת.
על אורן חזן, שהוא אות קלון למנהיגות.
אני לא יכולה לסלוח לביבי,
שהוריד את ממשלת ישראל לזנות.

אני לא יכולה לסלוח לביבי על קיפאון מדיני,
על ייאוש וחידלון משני הצדדים,
אני לא יכולה לסלוח לביבי שהוכיח לפלשתינאים, 
פעם אחר פעם מחדש,
שאין להם מה להפסיד, שאין קצה תקווה,
שאין אופק חדש, שרק בכוח אפשר.

ואני לא יכולה לסלוח לביבי, 
ששטף את מוחנו בסיפורי שואה והפחדה,
מקבע את המציאות המדומה שיצר, 
שעל חרבנו נחיה לעד. 
אגב, די משעשע לראות כיצד נאלם הוא דום לנוכח גל האנטישמיות הפושה בעולם.
מה קרה לשואה? 
ההפך ביבי את שואתנו והפך למכחישה? 


אי אפשר להאשים את ביבי בהכל, 
זה נכון. 
הוא לא אשם....!
הוא לא אשם שנתקענו בשכונה הכי גרועה במזרח התיכון.

בכל השאר, 
הגיע כבר הזמן להגיש כתב אישום,
מצידי, שיהיה "תיק מליון",
ובואו נתחיל עם זה שלא נסלח לו, 
באופן הכי דמוקרטי שיכול להיות,
בבית המשפט, בהפגנות, בגילויי דעת.
ויאמר העם את דברו ביום הבוחר,
וטובה שעה אחת קודם, 
באופן נחרץ,
בהמון. 

קריקטורה מושיק / מעריב


* חברים, אל תתבלבלו, 
זהו לא פוסט שמאלני, 
המסר הוא אחד, 
נתניהו'ס, נמאסתם....!
יאללה לך הבייתה ביבי,
וקח את שרה איתך,
שלום ותודה.

** קריאת חובה: שלום לקנאים/ עמוס עוז
(תודה בתיה על מתנת יומולדת מעוררת מחשבה)

*** צפיית חובה: בן גוריון, אפילוג 

Thursday, June 29, 2017

One Love





'We don't have problems in Jamaica, 
we simply call it a situation....'


אומר לי ג׳וזף,
כשאני נוחתת במלון הקטנטן,
שנוגע במים ובנוי קולוניאליזם כחול.
' a hell of a situation ' , 
אני אומרת לא׳ שלי, אחרי יממה של אהבה,
כשאני מואילה בטובי לצאת ולסקור קצת את האיזור.
 Ocho Rios, בצידו הצפון מזרחי של האי, 
הוא גן עדן עלי אדמות, 
אבל הוא גם המקום כי מייאש שראיתי בחיי.
נחשלות והמוני אנשים עם מבט כבוי בעיניים,
שהולכים לשום מקום, 
ילדים אבודים של אף אחד, 
בחצר האחורית הכי יפה בעולם.

אם להודות על האמת, יש בי מן איזו סקרנות ללמוד מקום,
ועל אף תאבת החיים והחיפוש התמידי אחרי אסתטיקה ופינוק,
אולי יותר מזה, אני צמאה לסיפור. 
סקרנית לשמוע את ההסטוריה והתרבות, 
מנסה להבין, להיות רגע חלק מהנוף,
להשתחרר קצת מהבורגנות הממכרת,
לדמיין שאני משהיא אחרת.
כמעט בכל המקומות בעולם זה עבד לי, 
כאן ממש לא.
יש משהו בג׳מייקה, שצועק מסכנות.
משהו שהכי מזכיר את הפבלות בריו,
את ילדי ההרים מחכים לסנטה שיבוא להושיעם, בגואטמלה,
את התחושה המכמירה על צריפי קולנסאות הקש בקמבודיה,
את הריח המבאיש באחוריים של פטפונג בתאילנד,
את העגלות העמוסות בלויים בסן פרנסיסקו על mission st 
מכיוון מזרח בשעת בין ערביים,
את הקבצנית המשוגעת שנתקעה לנו מול החלון,
בארוחה עם חברים בעיר, מחקה אותנו,
מחכה בסבלנות שנסיים את הביס מהפה. 
אני כבר מכירה היטב את התחושה הזאת,
שמדגדגת את העיניים בסקרנות של לראות, 
או לעצום?
של איך אנחנו מעיזים להנות,
כשלרוב העולם אין מה לאכול. 
יש כאן משהו שנראה כמו הביבים של תל אביב,
שאני מנסה לעקוף בנסיעת לילה,
כדי לא לעמוד ברמזור מיותר,
כדי לא באמת להיחשף לאנשים האומללים הללו,
שאיבדו את כבודם.
כך בדיוק כמו כאן,
אתה בא להנות ומוצא, שהגן עדן שלך, הוא הגיהנום שלהם,
שהבעיות של ג׳וזף הם לא יותר מסיטואציה אגבית שלי.




׳הגיעה עונת הרומנטיקה...׳ 
אני מכריזה ובפעלתנות טיפוסית, 
משתלטת על המשימה.
בוחרת בג׳מייקה, שני יעדים, 
שנראים לי הכי מדליקים,
Ocho Rios ו Negril
ושני מלונות, שנראים לי הכי נחבאים, 
הכי קטנים, הכי ׳שיק׳.
האחד, היה למוסד, כשמרלין מונרו וארתור מילר,
צ׳רצ׳יל, המלכה האם ואפילו גרייס קלי, 
היו פוקדים במאה הקודמת. 
מאז, הוא כבר שינה מיקום, 
אבל התמונות בשחור ולבן אומרות הכל. 
׳איך את יודעת להפתיע...׳ 
הוא אומר לי בחיוך רחב,
שחושף טור שיניים לבנות, 
ומזכיר לי נשכחות מהטיול ההוא, הגדול.
מהבקתה על המים, שפשוט לא יכולנו לעזוב. 

מה עושים ב Ocho Rios, 
ובכן, לא נעים להודות, לא המון....
מתמקמים ב Jamaica Inn
מפליגים בסירת דייגים אל המרחבים.
עוגנים בDunn's River Falls, 
ומטפסים הפוך את המפלים השוצפים קוצפים,
מלמטה, למעלה, מגלים בהדרגה נועזת,
איך ׳כל הנחלים זורמים לים...׳
ואיך ׳מים שקטים לא יכבו את האהבה׳.
מסלול הליכה הרפתקני ומשמח לבב,
בלי יכולת אחיזה,
משם ל James Bond Beach, Ocho Rios, 
מציצים לשורת וילות פרטיות מן הים,
לומדים שאת הסרט ג׳יימס בונד, 
הסריטו ממש כאן. 
מסאג׳ זוגי ג׳מייקני בנוף אלוהי בבקתת קש, 
מעל הים, על מצוק במלון, לרחש הגלים, 
אני מיד מבינה איפה כל הסטרס נעצר.
שתי ארוחות ערב קסומות על שלל הדגה
במלון התכלכל לצלילי מוסיקה חיה, 
שקיעה וזוג קשישים רוקד בקלילות של בני עשרים. 




עוד יציאה לרחוב הראשי, 
שם בין צריפים מתים לנפול,
בצבעוניות קלופה והזנחה, לצד גרפיטי קשה,
ויצאניות נחבאות אל הצללים, 
מאחורי השלט, שאסור להשתין,
מסתתרת גולת הכותרת, מסעדת Miss T's kitchen ,
ארוחת ערב על טהרת המטבח הג׳מייקני, 
מה שנקרא בהגהה המקומית Jerk, 
ולובסטר ריחני שבושל בחלב קוקוס,
ונימוח בפה שאין, אין, אין.... פשוט אין.
מערבה משם, מרחק שעה וחצי, 
ואנחנו עוצרים באחוזה רודפת שדים ורוחות,
Rose Hall, Montego Bay
והאני אחת, קוטלת גברים, 
White Witch, הולכים מהורהרים 
אחרי שמלה אפריקאית ואגן רחב,
מקשיבים בדממה לסיפור חרישי,
בערבוביה של קריולית ואנגלית. 
אל הלב מתגנבת מנגינה, 
השיר של ג׳וני קאש, על המכשפה הלבנה, 
שרצחה את שלושת בעליה, את מאהביה השחורים, 
הילדה, שהתייתמה בילדותה, 
ולמדה מאמתה השחורה, 
לרקוח שיקויים ולהטיל קללות.
האישה הלבנה היפה, 
שלמדה את אמנות הוודו ועשתה בה כשפים,
ובעבדיה, שפטים.
עד שנרצחה בידי מאהבה השחור.
רצפת העץ חורקת לקול צעדינו, 
רוחה של המכשפה הלבנה עוקבת אחרינו.
לא מזמן, היא דחפה כאן אל מותה,
מהמרפסת האהובה עליה, 
את בעלת הבית החדשה.
אני שומרת על צעדיו וצעדי. 
אנחנו מסיימים את המסלול בגבורה יתירה,
ונקודת הסיום, היא לא אחרת,
מאשר קברה של בעלת הבית המכשפה.
המדריכה השחורה שלנו 
נושאת את קולה בשירה נוגה,
ממולי, נשקף נוף כחול של ים, 
בימיה, גליו היו אדומים מדם. 

Negril היא התחנה הבאה, The Cliff Hotel 
הוא מלון בוטיק שמתרברב שלכל חדר, 
נוף כחול של ים, גשרי אבן קטנים, 
שנבנו על המצוק, רק לא לפגוע בנוף. 
מאובנים מקשטים את האבנים, 
ויוצרים בריכות טבעיות לנופשים.
אח נגריל, נגריל, ההיית או חלמתי חלום? 
שקיעה אחת נהדרת בRik's Café, 
לצלילי להקה ששרה את בוב מארלי ,
צעירים חסונים מעיזים וקופצים אל המצוק, 
ואני על מרגריטה ושרימפס,
מתנוענעת לצלילים הרגאיי המרגיעים. 
עוד ארוחת צהריים, הכי טובה על האי, 
אם יורשה לי לשפוט, ׳just natural׳ ,
שנראית כמו חצר גרוטאות למתקדמים. 
הכל על טהרת האורגני ומתוצרת מקומית.
ובפעם הראשונה בחיי, 
שאני לא מנהלת, אלא ממש מתמסרת,
נופלת לגרגרנות במלוא הדרה, 
כשאני טועמת בתאווה גדולה,
את את הדלורית שנאפתה לה בחיבה, 
את הלובסטר הבשרני והחייכני,
את האורז המלא והמרק המשובב, 
את העוגה הנינוחה שיש בה הכל בכל,
קוקוס ושוקולד, אלא מה? 
רק בפלנטינג , בת הדודה של הבננה, 
אני לא נוגעת,
גם לי יש גבולות, ולפרי הזה,
אין בליבי רגשות.




ארוחות בוקר ויין של ערב בZest המהודרת.
עצירת קפה בצריף עץ מתקלף עם טרסת עץ על המים, Patys.
מוסיקה חיה בSeven Miles Beach, 
בbourboni  וב Woodstock ,
נסיעה הזויה עם מי שנראה כמו סוחר סמים,
אבל עד מהרה מתגלה שהוא 
an history geek, ממש כמותי.
אני לומדת על ג׳מאייקה האמיתית, 
על עצמאות מאוחרת מהבריטים, 
ועדיין לא עד הסוף, ולא ממש, 
שכן נציג המלכה האם, 
עדיין נוכח, מכתיב, מנצל ומבקר.



שישה ימים של טוב צרוף, 
באים די מהר אל סופם,
ושוב אני מהרהרת במשפט,
שפתח את חופשתנו כאן, 

We don't have problems in Jamaica"
 "...we simply call it a situation

האם באמת ג׳וזף רואה כך את העולם?
אולי זאת דרך חדשה לקרוא לכוס המלאה?
האם יש כאן יותר מהגדרה?
או שזאת פשוט עוד קלישאה.....






Thursday, June 1, 2017

ילדות וקוראות







נ׳ כינתה אותי פעם ׳מתנ"ס מהלך....׳, 
ל׳ קורא לי, קצינת החו״יה של החבורה,
שזה העלאה בדרגה למ׳, 
שבכל מפגש ביננו, היא מציינת בידענות, 
׳רואים שהיית מש״קית חינוך....׳,
(׳נכון׳, אני עונה בחיוך נבוך, 
׳גם וגם, בעוונתי הרבים, 
יכול להיות שחלפו מאז שלושה עשורים?׳)
ר׳ שלחה לי טקסט, בזה הלשון,
׳יאללה בואי כבר, סנונית הבילויים של הקיץ,
משעמם לי פה בלעדייך.....׳, 
כשחמותי מגיעה לביקור,
היא מיד מבקשת את ׳סל התרבות׳.
ג׳ ייעצה לי לכנות את עצמי ׳יזמית חברתית׳,
אחרי שאנחנו מדסקסות שלל מחשבות ומפעלים.
ואיריס כמו איריס, 
כשהיא אומרת לי ׳יפתי׳ בגבות מורמות,
אני מיד מתיישרת ומבינה, 
שהגזמתי קצת עם הרעיונות. 
הבכור אומר שאני מלכה, 
('הלוואי', אני אומרת לו, 
'ביומיום, אני מרגישה יותר כמו שירות קונסיירג' לחברים ומשפחה...'), 
הסנדוויצ׳ית טוענת (ודי בצדק) שאני נודניקית,
הקטנה אומרת שאמא היא המפקדת,
ורק א׳ אומר לי בחיוך אוהב,
׳שרוני, התעייפתי, אפשר על זה לוותר?׳ 




חברים, בין אם התכוונתם או לא,
את כל אלו ועוד, 
אני בוחרת לראות כמחמאות, 
גם כשמתלווה להן עננת ציניות קלילה, 
או אוירה יגיעה. 
וכבר יצא לי להודות בפומבי, בגילוי נאות,
שאני רואה את עצמי כ׳רוקמת חוויות׳,
או 'מלקטת זכרונות'.
בכל הרכב, בכל פורמט, לכל אירוע או חג. 
הרי מה נשאר בסוף?
זיכרון משובח של ביחד איכותי, 
צחוק מתגלגל, שיחה עמוקה,
שיר, סיפור, משחק, 
זמן טוב של חברים ומשפחה,
זה הדבר היחיד, 
שאפשר לקחת לעולם הבא.


ובכן, לקראת שבוע הספר, הבא עלינו לטובה,
לכבוד ׳חג מתן תורה׳, 
תשורה לעם הספר, היושב בציון ובתפוצה,
לחברותי הקוראות, לחברותי האימהות, 
אני רוצה לספר לכם על מיזם חדש, 
מן השנה האחרונה.
שלא כמו שאר עיסוקי, 
שמשתלטים על כל דקה פנויה,
על הנפש, על הנשמה ומרוקנים אנרגיה כליל.
המיזם הזה, הצריך מינימום מאמץ, 
יצר מקסימום חוויה,
חיבר בין דורות, עורר מחשבות ושאלות,
הוליד פרץ של יצירתיות והשראה,
מילא מצבורי אנרגיה טובה, 
והכל בכל, בשעתיים חודשיות של עשייה.
וכן, שוב לא המצאתי את הגלגל,
אבל הצלחתי להניעו בלי לטרוח כלל.




רוצות גם? הכי פשוט בעולם....!

מה? מועדון קוראות אמהות ובנות
(חברים זכרים, סליחה על ההדרה המיגדרית,
אתם כמובן גם מוזמנים)

מי? אמהות ובנות 
(במקרה שלי, בנות כיתה ב׳)

מתי? מדי חודש, ביום קבוע, מפגש בן שעתיים

איפה? בכל חודש בבית מארח אחר

מה עושות? מכריזות חודש מראש על ספר, 
כולן קוראות האמהות והבנות.
(בדיוק כמו במועדון קוראות, הידוע לטוב)
כל משפחה מארחת אחראית על הכיבוד וההפעלה. 

מהי הפעלה? דיון, שיחה, משחק ו/או יצירה.

מה בכיבוד? הכי פשוט שאפשר.

בהתכנסות- נישנושים בריאים 
וכוס יין למצב רוח 
לפני פרידה- פיצה לארוחת ערב קלילה
ו Voilà, כמה פשוט, ככה נעים,
ואצלנו, זה היה באנגלית, 
דרך מצויינת לחבר בין תרבויות. 


אז מה היה לנו בסיכומה של שנה?
רשימת ספרים, שהקטנה אהבה, 
סופרים חדשים וספרים, 
שלא היינו מכירים לולא, 
מבחר של ספרות יפה במגוון תחומים,
היסטוריה, אמנות, 
רומן ושני ספרי קומיקס יוצאים מן הכלל.
מגוון של הפעלות, יצירות, משחקי חברה, 
חידונים, דיונים עמוקים על העצמה נשית
ואפילו ראיון מרתק עם סופרת ייחודית.
(תודה ש'!) 
לא ייפלא איפוא, שרוב הסופרות היו נשים,
וספרים רבים עסקו בנשים חזקות ומובילות, 
כמו פרידה קאלו, סוזן בי אנטוני, 
קתרין אוליביה סשיון
מחשבות בין דוריות על תעוזה ואומץ, 
על תשוקה וכוחה של התמדה,
וחבורת בנות יפה, מתגבשת ומתהווה. 
מצרפת את רשימת הספרים למתעניינים,
וממליצה בחום על הפורמט,
כמה פשוט, ככה נפלא,
חג שמח! 



רשימת הספרים לבת, לאם 
ולמי שמתעניין,

Frida Kahlo/ Mike Venezia

/Nancy Clancy Super Sleuth
Jane O'Connor

/Who was Susan B Anthony
 Pam Pollack & Meg Belviso

El Deafo/ Cece Bell

Ramona and Beezus
/This little sister is impossible
Beverly Cleary

Smile/ Raina Telgemeier

The Tree Lady/ Josef Hopkins



ומה אני קראתי בינתיים?
המון! תאלצו להמתין בסבלנות:-)





פוסטים מהארכיון, 
שעושים חשק לקרוא,




Friday, May 12, 2017

ברוקלין נסתר, ברוקלין נגלה


אני לא מכאן, אבל לא ממש זר...'
 אהוד בנאי





׳שכוייח׳, 
היא המילה הראשונה שפרידה מלמדת אותי, 
זה בעצם איזה מן ערבוב של ׳ישר כח׳,
כשאומרים אותו מהר ומתעכבים על הי׳ והח׳. 
כשהאידיש מתנגנת בפיה, היא מעוררת בי זיכרונות רדומים,
של רדיו עצום מימדים, 
של דירת שיכון ביפו של שנות השבעים,
של ׳אשיינע מיידלע׳ של ׳אגרויסע קינדלע' 
ושל מוסיקה חסידית,
שסבי נהג להמהם בעיניים מצועפות.
אני מתבוננת סביבי, 
ומרגישה כאילו הרחקתי במנהרת הזמן,
לשטייטעל יהודי במזרח אירופה.

ברחובות, כתובות נאצה באידיש נגד ה׳סמערטפון׳,
אבי כל חטא ואם כל צרה. 
ואני חושבת לעצמי איך מקדמת דנא,
שמים להם החסידים שורה של סייגים וגדרות להגן על עצמם מפני הבאות.
איך הם נשמרים מכל משמר מהמודרנה והקידמה. 
איך הם כמו בשמורת טבע, שהזמן פסח עליה,
מצליחים לשמר את יהודתם ומסורתם.
איך כל פעם מחדש, בא לפניהם אתגר חדש וקרא עליהם תיגר בגרון ניחר,
פעם הייתה זאת תנועת ההשכלה, פעם הרפורמה,
אחר כך הציונות, ועכשיו האינטרנט, והססססס׳סמערטפון׳. 
בכל פעם מחדש, הם יתקינו תקנות, 
ויחזקו את הסייגים והגדרות,
לעיתים ישחררו אלפית החבל, 
יאפשרו קצת, יעלימו עין פה ושם,
אבל עם העובדות אין להתווכח, 
בעידן של התבוללות וערבוביה, 
הם דווקא מצטיינים בשימור דת וחיי קהילה.





את הסיור בברוקלין, 
אנחנו עורכים בשלהי חג הפסח, 
ביום שטוף שמש ושמחה,
וכן, אנחנו כולנו יחד, כל המשפחה, 
ואין נפלא מזה, ואיזו עדנה. 
יש משהו מרתק בפרידה, 
האידיש בפיה מתגלגלת בז׳רגון מקומי,
יש בה איזה תום, שמעולם לא פגשתי. 
והיא נראית שייכת לא שייכת,
לשכונה החסידית בברוקלין,
בדיוק כפי שהיא נראית דוברת לא דוברת, 
את שפתי, את תרבותי. 
פרידה עזבה את העולם החרדי לפני כשבע שנים.
היא עזבה עם בנה יחידה, בן הארבע, 
ועברה להתגורר בפרבר ניו יורקרי אחר.
עשרות ספרים ואינספור מאמרים קראתי על העולם החרדי,
על החסידויות, על הקריעה משם והחזרה בשאלה.
אבל רק כשאני מבלה חצי יום עם פרידה, 
רק אז, אני מבינה כמה זה נדיר.
כמה כמעט בלתי אפשרי, לפרוץ את כל החומות ולצאת אל העולם החיצון. 
אני מבינה, כמה אומץ נדרש כדי לעשות כזה מהלך,
כמה מורכב זה בוודאי, לצאת אל העולם הגדול בלי שום מיומנויות לחיות, לשרוד.
כמה קשה זה בוודאי להיות מוחרם על ידי 
בני משפחתך, חבריך, מכריך, קהילתך.
כמה מאתגר לתפקד כשאתה נקרע באחת מכל המוסדות ואירגונים בהם היית חבר.
כמה לחצים היו בוודאי על האם הצעירה, 
כמה איומים בוודאי חוותה.
ואיך היא החליטה? ולמה עזבה?
ומה מחזיר אותה למקום הזה להדריך סיורים?
זה רק פרנסה? או גם הקושי להתנתק מכאן? 
מן נחמה פרותא של אחיזה מרפרפת בעולם הישן?
ואיך היא מרגישה כשאמה חולפת לפניה במדרכה? 
אני בשניה מזהה את יראת הכבוד שיש לה לגבר בקפוטה מאחורי.
איך היא מנמיכה את הקול כשהם עוברים בחבורה,
איך היא מבקשת שנעבור לספסל ליד.


הסיור עם פרידה ברחובות ויליאמסבורג ברוקלין בראשית האביב, נוגע בכולנו. 
אבל במפתיע, בכל אחד מאיתנו, במקום אחר.
הגדול מתחבט בשאלות של מסלול ידוע מראש ו/או חופש הבחירה.
הסנדויצ׳ית מתעניינת בשאלות של אפלית נשים ושל מגדר.
א׳ פוקח עיניים על ׳קפה האינטרנט׳ 
(קפה נטול קפה) המצונזר, 
ותוהה איך פסחה על המקום המהפכה, 
איך לקחו פרומיל ממנה והתאימו למשנתם.
ואני, כמו אני, 
שוטפת את העיניים בשלטי חוצות באידיש.
אני מתבוננת בסקרנות, 
באוטובוסים עם וילון מפריד נשים וגברים,
שמסיעים את נאמני מלך המשיח. 
אני מתרפקת על השפה, מצוטטת לשיחות, 
צמאה לכל רסיס של מידע, מנסה להבין את ההוויה.
אני שואלת את פרידה שאלות ללא הפסקה.
הקטנה, מתרשמת הכי מכמות הזאטוטים ששוטפים את הרחובות, 
לכל משפחה, בגדים תואמים, פסים או משבצות,
ואיך הם מתבוננים בנו, כמו הגענו מהחלל החיצון.
ורק היא לא ממש מבינה ממה אנחנו עושים עניין,
מבחינתה פרידה רק עברה דירה. 



ברחובות, ילדות בנות שמונה, 
מטופלות בשורה של זאטוטים זבי חוטם.
בת מצווה, לבושה כמו דודתי בת השמונים, אוחזת בידיה, ברצינות תהומית ארנק אלגנטי.
היא נחפזת למכולת השכונתית, ידיה עמוסות סלים להתפקע, 
והעגלה, שהיא נושאת בה את אחיה התינוק,
גם היא מאיימת לחדול מכובד העול. 
פרידה, חיה את החיים האלו כאחת מהן עד לא מזמן.
בת למשפחה סאטמרית חרדית, 
בת שבע עשרה נפשות,
חמישית מתוך חמישה עשר אחים. 
וכשאני מתרשמת עמוקות מהמספר  
ושואלת האם היו אי פעם קרובים?
היא מסבירה לי בסבלנות, 
שאצלה זה לא ממש היה כך,
שבניגוד לדימוי הרווח, במשפחות גדולות, 
אתה גדל לבד, אתה שורד, אתה בודד, 
אתה נלחם על מקומך. 
ואז היא נסוגה, ומיד מסייגת, 
לפחות, כך זה היה עבורה.



היא גדלה כאן והתחנכה, נישאה,
גילחה את שערה, ילדה את בכורה. 
ובדיוק כמו שאיימו הרבנים בשלל הפחדות,
היה זה לדבריה, האינטרנט, שהחזיר אותה בשאלה.
יש בה משהו בפרידה, שנראה כאילו הגיעה מעולם אחר,
איזו נאיביות ועדינות, איזו אי הבנה בסיסית של החיים,
לא נעים לומר אבל כמעט בורות.
אני מתרשמת שהיא עדיין מנסה להשתלב בחברה החילונית,
שהיא נלחמת, שהיא שורדת, שהאתגרים רבים.
במושגים אובייקטיביים, 
כמעט בלתי אפשרי לצאת מתוך הקהילה החסידית,
גם אם נשים בצד את החרמות והנידוי הקהילתי,
ונתמקד רק במיומנויות ובהרגלים, 
הרי שהדת מקיפה אותך שלוש מאות שישים מעלות.
תרי״ג מצוות, ובתוכן אלה, שבין אדם לעצמו ולחברו, 
מעגל החיים ומחזוריות השנה היהודית. 
ולא זאת בלבד, 
הרי שפרידה כמעט ולא קבלה כלים לחיים בעולם שלנו.
היא דוברת אידיש מבטן ולידה,
למדה בבית ספר דתי וכל חייה התכוננה להיות עקרת בית ורעיה.
הקהילה והדת הקיפו את כל ילדותה,
מוסדות החינוך, החברה, התמיכה, 
מי תהיה בלעדיהם? ואיך תפרוץ אל העולם?


הסיור עם פרידה בברוקלין הוא סיור מרתק, 
הוא מתנהל בספירות אחרות, 
בין עולם החול לזה המקודש,
בין יהדות לעולם הרחב, 
בין הנמוכים לעליונים,
בין ברוקלין לניו יורק, 
בין תוצרת הארץ לתרבות השטייטעל,
אני בוחרת לחפש את הגשרים. 
אני משתדלת להלך בו ללא ביקורת וללא שיפוטיות, 
ואני מוכרחה להודות, 
שאני מתקשה עד מאוד. 

אבל אם יש כמה דברים שבחרתי לראות בהם טוב,
ואני מרגישה ממש שליחות לכתוב,
נעים להסתובב בברוקלין, 
למעט מבט סקרני לא תסתכנו באלימות.
הקהילה החסידית בברוקלין מתפרנסת בכבוד, 
לא נופלת כאבן ריחיים על החברה.
גמילות החסדים והערבות ההדדית תמיד מרשימים אותי שם,
כמו גם החיים בצניעות, וחגיגת הדת בשמחה,
בלב שלם ובנפש חפצה.
ואולי הכי, הכי מדהימה היא ההשלמה 
עם גזרות רעות, 
שזה רצון השם והוא תמיד, תמיד מבורך בעינהם. 


כמעט שבוע ימים של ביסים ענקיים מהתפוח הגדול,
חלקם חדשים ומעוררים סקרנות ותיאבון,
חלקם מוכרים ומעוררים ערגונות. 
חברים, לפניכם, 
באהבה גדולה עוד המלצות. 





ביסים חדשים

שני סיורים שיכנסו לפנתיאון:
סיור חסידי בברוקלין
שעכשיו ברור לי שתעשו :-) 
לפרטים, פנו ל פרידה ואל תשכחו למסור ד"ש.

ועוד המלצה שקיבלתי מחברה אהובה ואנינה, 
סיור בעקבות המאפיה האיטלקית 
בLower East Side
המדריך פרשן לענייני סחיטה ואיומים, 
מצד האב, נצר למאפיונרים מיתולוגים, 
מצד האם, בן שוטרים ובלשים,
והיום, כותב, מפרש, מתראיין, 
עושה רדיו וטלויזיה, מחבר ספרים וגם מוכר בתים.....
כל הפרטים כולל עוד סיורים מדליקים, 
כאן Lower East Side Mob Tour


Beautiful 
מחזמר מחווה לCarole King האחת והיחידה. 
ואם גם לכם השם נשמע מוכר,
אבל אתם לא מצליחים לזמזם אף שיר, 
אל דאגה, אתם מכירים כמעט את כולם.
המחזמר הזה יגרום לרקוד, 
להבין שהחיים הם לא דבש, 
גם כשמהצד נראה שזה מה שמלקקים כולם.
המחזה הזה כולו בהעצמה נשית ובכוחו של שיר.
ומה שאהבתי הכי מכל, 
זה שהוא הצדעה לאישה שעדיין חיה ונושמת מוסיקה.
אגב, קרול עצמה נכחה באחת ההצגות בתחפושת ופאה והתוודעה לקהל,
למה? סיפור מעניין, 
הנה קבלתם משימה, לכו לחפש.

 Biennial @  Whitney  Museum
כבר גמרתי כאן בבלוג הלל על הוויטני המחודש,
הארכיטקטורה, שנוגעת לא נוגעת בקו הרקיע,
 בשמיים, במים וב High Line ,
שאין יפה ממנו בזאת העונה. 
אבל בביאנלה הנוכחית, 
מיצגים מדהימים ששבו את ליבי,
שהטרידו את מנוחתי, 
שהעסיקו את מוחי, 
כן, כן, ללכת.

טיול אופניים בין הגשרים, (גשר ברוקלין) לעיר, 
מחזיר איש ושלושה ילדים מאושרים. 

McNally Jackson 
חנות ספרים, שהיא כל כולה חגיגה,
לאוהבי ספר, קפה, עיצוב ואוירה.
במקום כירכייה בפעולה, לדפוס אישי בהזמנה,
חלון, שמעורר מחשבה, 
גופי תיאורה, שאין כזה דבר 
ווייב, מדליק במיוחד.


ובכן, מספרים, שהישראלים כבשו את הקולינריה והעיר.
והילד, שלא ראה בית כבר שבועות רבים, 
מבקש וגם מקבל, אוכל ישראלי.
אז שמנו פעמינו, פיתחנו תאבון ויצאנו לדגום, והרי לפניכם המסקנות הטעימות,

Jack's Wife Freda 
מסעדה עם טוויסט יהודי בניחוח ישראלי,
זרוקה וטעימה במיוחד לבראנץ׳ או לאנץ', 
לדינר לא מעונב, 
כשמסביב צעירים וצעירות יפים במיוחד. 

Timna
נפלאה לבראנץ׳ של שבת, 
מרגישה הכי, הכי בית, כדי לדגום את הסטישוקה, AKA סטייק ושקשוקה. 

Dizengoff של Michael Solomonov 
בChelsea Market, 
מקום קליל לניגוב מדליק,
התשובה הניורקרית לאורן :-)
לפני כחודשיים, 
הזמנתי את כל החבורה האמריקאית שלי לצפות 
ב ׳in the search of the Israeli cuisine',
איפה? במסגרת הSVJFF כמובן. 
(אגב, אחלה סרט לסיפור על הקונפליקט והמורכבות של החברה הישראלית בראי הקולינריה)
הייתה לי זאת הפעם השניה לצפות בסרט הנפלא, 
והפעם הגעתי מוכנה.
כולנו התייצבנו להקרנה שבעות ומבסוטות 
אחרי ארוחה דשנה. 
אחרי שמייקל ביקר כמעט בכל המסעדות שלי, הגיע הזמן שאערוך אצלו ביקור, חשבתי לעצמי, 
התוצאה חברים, ניכרה היטב בשקילה השבועית.

Balaboosta 
היא האחות הבכורה של Bar Bolonat
(שכבר סיפרתי לכם עליה בפעם שעברה).
אבל היא גם האחות הצעירה של Taim מהפינה.
והאמת, היא מתארת נהדר את מה שאני חושבת על עינת אדמוני.
בלאבוסטע אמיתית, יצירתית, אמיצה, חרוצה. 
ארוחה טעימה שמרגישה גם בריאה, 
בחלל שמרגיש כמו המטבח של אמא.
עינת כבר הספיקה להוציא ספר מתכונים (מתנה מקסימה!) להתארח בתוכניות טלויזיה ורדיו,
ולשים אותנו יפה על המפה. 
כך שאפילו מלכת הסקס מהעיר הגדולה, 
אוכלת רק אצלה, הצדעה.

Nur אגב טרם נפתחה על אף שאדוני הבטיח כבר בנובמבר להביא את הבשורה, 
לא נותר אלא להתאזר בסבלנות לביקור הבא,
רק שיבוא במהרה.

Upland היא עוד אחת משובחת שקיבלתי בפה מחויך מא׳ האלופה, שמבינה איזה דבר.
מצויינת, מרעננת, מוארת, מאווררת. 
אחלה מקום לפרידה מהישראליות, 
ומהצבר הפרטי, ששב לו לקולג' מחצבתו.





חוזרים לביסים מוכרים 

Café Gitane 
לטוסט אבוקדו המיתולוגי עם קמצוץ פפריקה 

Blue Ribbon Sushi 
כי זה באמת הסושי הכי טוב בעולם

Ed's Lobster 
כי כל מה שאמרתי על הסושי נכון ללובסטר כאן.

Café Wha 
כי אם לא הייתי שם, לא הייתי, נקודה. 
ויקום מי שעוד לא היה איתי שם, 
נו, זה ברור, אף אחד לא קם.
כי כבר עשרים שנים שזה המועדון שלי בעיר. 
בחמש שנים הראשונות, היינו שם המון,
כי באף ביקור לא פיספסתי הזדמנות לראות מה שלום ג׳ייסון וביירון,
כי אני מוכרחה להודות, 
שבתחרות בין שני החתיכים של הקלאב,
ניצחה רותי חברתי.
כי זה שלה הזדקן בחן יחסית לג׳ייסון האגדי.
וכשהוא מישיר אלי מבט בעיניו התכולות אפרפרות, 
שבוהקות מעורו השחור,
והרסטות שלו מקפצות לכל עבר ומקום,
והוא שואל בקול עמוק ונמוך, 
מול כל האולם, במקרופון, 
באופן הכי אישי שאפשר,
׳תגידי, אנחנו לא מכירים מאיזשהו מקום....?׳
א׳ חותך את הרגע באיבחת השניה,
ואומר לו בטון שאינו משתמע לשתי פנים, 
׳לא זאת הפעם הראשונה שלה כאן....׳.
ואני לוחשת לאיש שלי האוהב והקנאי באוזן,
"גם לא האחרונה...."