אני לא מכאן, אבל לא ממש זר...'
אהוד בנאי
׳שכוייח׳,
היא המילה הראשונה שפרידה מלמדת אותי,
זה בעצם איזה מן ערבוב של ׳ישר כח׳,
כשאומרים אותו מהר ומתעכבים על הי׳ והח׳.
כשהאידיש מתנגנת בפיה, היא מעוררת בי זיכרונות רדומים,
של רדיו עצום מימדים,
של דירת שיכון ביפו של שנות השבעים,
של ׳אשיינע מיידלע׳ של ׳אגרויסע קינדלע'
ושל מוסיקה חסידית,
שסבי נהג להמהם בעיניים מצועפות.
אני מתבוננת סביבי,
ומרגישה כאילו הרחקתי במנהרת הזמן,
לשטייטעל יהודי במזרח אירופה.
ברחובות, כתובות נאצה באידיש נגד ה׳סמערטפון׳,
אבי כל חטא ואם כל צרה.
ואני חושבת לעצמי איך מקדמת דנא,
שמים להם החסידים שורה של סייגים וגדרות להגן על עצמם מפני הבאות.
איך הם נשמרים מכל משמר מהמודרנה והקידמה.
איך הם כמו בשמורת טבע, שהזמן פסח עליה,
מצליחים לשמר את יהודתם ומסורתם.
איך כל פעם מחדש, בא לפניהם אתגר חדש וקרא עליהם תיגר בגרון ניחר,
פעם הייתה זאת תנועת ההשכלה, פעם הרפורמה,
אחר כך הציונות, ועכשיו האינטרנט, והססססס׳סמערטפון׳.
בכל פעם מחדש, הם יתקינו תקנות,
ויחזקו את הסייגים והגדרות,
לעיתים ישחררו אלפית החבל,
יאפשרו קצת, יעלימו עין פה ושם,
אבל עם העובדות אין להתווכח,
בעידן של התבוללות וערבוביה,
הם דווקא מצטיינים בשימור דת וחיי קהילה.
את הסיור בברוקלין,
אנחנו עורכים בשלהי חג הפסח,
ביום שטוף שמש ושמחה,
וכן, אנחנו כולנו יחד, כל המשפחה,
ואין נפלא מזה, ואיזו עדנה.
יש משהו מרתק בפרידה,
האידיש בפיה מתגלגלת בז׳רגון מקומי,
יש בה איזה תום, שמעולם לא פגשתי.
והיא נראית שייכת לא שייכת,
לשכונה החסידית בברוקלין,
בדיוק כפי שהיא נראית דוברת לא דוברת,
את שפתי, את תרבותי.
פרידה עזבה את העולם החרדי לפני כשבע שנים.
היא עזבה עם בנה יחידה, בן הארבע,
ועברה להתגורר בפרבר ניו יורקרי אחר.
עשרות ספרים ואינספור מאמרים קראתי על העולם החרדי,
על החסידויות, על הקריעה משם והחזרה בשאלה.
אבל רק כשאני מבלה חצי יום עם פרידה,
רק אז, אני מבינה כמה זה נדיר.
כמה כמעט בלתי אפשרי, לפרוץ את כל החומות ולצאת אל העולם החיצון.
אני מבינה, כמה אומץ נדרש כדי לעשות כזה מהלך,
כמה מורכב זה בוודאי, לצאת אל העולם הגדול בלי שום מיומנויות לחיות, לשרוד.
כמה קשה זה בוודאי להיות מוחרם על ידי
בני משפחתך, חבריך, מכריך, קהילתך.
כמה מאתגר לתפקד כשאתה נקרע באחת מכל המוסדות ואירגונים בהם היית חבר.
כמה לחצים היו בוודאי על האם הצעירה,
כמה איומים בוודאי חוותה.
ואיך היא החליטה? ולמה עזבה?
ומה מחזיר אותה למקום הזה להדריך סיורים?
זה רק פרנסה? או גם הקושי להתנתק מכאן?
מן נחמה פרותא של אחיזה מרפרפת בעולם הישן?
ואיך היא מרגישה כשאמה חולפת לפניה במדרכה?
אני בשניה מזהה את יראת הכבוד שיש לה לגבר בקפוטה מאחורי.
איך היא מנמיכה את הקול כשהם עוברים בחבורה,
איך היא מבקשת שנעבור לספסל ליד.
הסיור עם פרידה ברחובות ויליאמסבורג ברוקלין בראשית האביב, נוגע בכולנו.
אבל במפתיע, בכל אחד מאיתנו, במקום אחר.
הגדול מתחבט בשאלות של מסלול ידוע מראש ו/או חופש הבחירה.
הסנדויצ׳ית מתעניינת בשאלות של אפלית נשים ושל מגדר.
א׳ פוקח עיניים על ׳קפה האינטרנט׳
(קפה נטול קפה) המצונזר,
ותוהה איך פסחה על המקום המהפכה,
איך לקחו פרומיל ממנה והתאימו למשנתם.
ואני, כמו אני,
שוטפת את העיניים בשלטי חוצות באידיש.
אני מתבוננת בסקרנות,
באוטובוסים עם וילון מפריד נשים וגברים,
שמסיעים את נאמני מלך המשיח.
אני מתרפקת על השפה, מצוטטת לשיחות,
צמאה לכל רסיס של מידע, מנסה להבין את ההוויה.
אני שואלת את פרידה שאלות ללא הפסקה.
הקטנה, מתרשמת הכי מכמות הזאטוטים ששוטפים את הרחובות,
לכל משפחה, בגדים תואמים, פסים או משבצות,
ואיך הם מתבוננים בנו, כמו הגענו מהחלל החיצון.
ורק היא לא ממש מבינה ממה אנחנו עושים עניין,
מבחינתה פרידה רק עברה דירה.
ברחובות, ילדות בנות שמונה,
מטופלות בשורה של זאטוטים זבי חוטם.
בת מצווה, לבושה כמו דודתי בת השמונים, אוחזת בידיה, ברצינות תהומית ארנק אלגנטי.
היא נחפזת למכולת השכונתית, ידיה עמוסות סלים להתפקע,
והעגלה, שהיא נושאת בה את אחיה התינוק,
גם היא מאיימת לחדול מכובד העול.
פרידה, חיה את החיים האלו כאחת מהן עד לא מזמן.
בת למשפחה סאטמרית חרדית,
בת שבע עשרה נפשות,
חמישית מתוך חמישה עשר אחים.
וכשאני מתרשמת עמוקות מהמספר
ושואלת האם היו אי פעם קרובים?
היא מסבירה לי בסבלנות,
שאצלה זה לא ממש היה כך,
שבניגוד לדימוי הרווח, במשפחות גדולות,
אתה גדל לבד, אתה שורד, אתה בודד,
אתה נלחם על מקומך.
ואז היא נסוגה, ומיד מסייגת,
לפחות, כך זה היה עבורה.
היא גדלה כאן והתחנכה, נישאה,
גילחה את שערה, ילדה את בכורה.
ובדיוק כמו שאיימו הרבנים בשלל הפחדות,
היה זה לדבריה, האינטרנט, שהחזיר אותה בשאלה.
יש בה משהו בפרידה, שנראה כאילו הגיעה מעולם אחר,
איזו נאיביות ועדינות, איזו אי הבנה בסיסית של החיים,
לא נעים לומר אבל כמעט בורות.
אני מתרשמת שהיא עדיין מנסה להשתלב בחברה החילונית,
שהיא נלחמת, שהיא שורדת, שהאתגרים רבים.
במושגים אובייקטיביים,
כמעט בלתי אפשרי לצאת מתוך הקהילה החסידית,
גם אם נשים בצד את החרמות והנידוי הקהילתי,
ונתמקד רק במיומנויות ובהרגלים,
הרי שהדת מקיפה אותך שלוש מאות שישים מעלות.
תרי״ג מצוות, ובתוכן אלה, שבין אדם לעצמו ולחברו,
מעגל החיים ומחזוריות השנה היהודית.
ולא זאת בלבד,
הרי שפרידה כמעט ולא קבלה כלים לחיים בעולם שלנו.
היא דוברת אידיש מבטן ולידה,
למדה בבית ספר דתי וכל חייה התכוננה להיות עקרת בית ורעיה.
הקהילה והדת הקיפו את כל ילדותה,
מוסדות החינוך, החברה, התמיכה,
מי תהיה בלעדיהם? ואיך תפרוץ אל העולם?
הסיור עם פרידה בברוקלין הוא סיור מרתק,
הוא מתנהל בספירות אחרות,
בין עולם החול לזה המקודש,
בין יהדות לעולם הרחב,
בין הנמוכים לעליונים,
בין ברוקלין לניו יורק,
בין תוצרת הארץ לתרבות השטייטעל,
אני בוחרת לחפש את הגשרים.
אני משתדלת להלך בו ללא ביקורת וללא שיפוטיות,
ואני מוכרחה להודות,
שאני מתקשה עד מאוד.
אבל אם יש כמה דברים שבחרתי לראות בהם טוב,
ואני מרגישה ממש שליחות לכתוב,
נעים להסתובב בברוקלין,
למעט מבט סקרני לא תסתכנו באלימות.
הקהילה החסידית בברוקלין מתפרנסת בכבוד,
לא נופלת כאבן ריחיים על החברה.
גמילות החסדים והערבות ההדדית תמיד מרשימים אותי שם,
כמו גם החיים בצניעות, וחגיגת הדת בשמחה,
בלב שלם ובנפש חפצה.
ואולי הכי, הכי מדהימה היא ההשלמה
עם גזרות רעות,
שזה רצון השם והוא תמיד, תמיד מבורך בעינהם.
כמעט שבוע ימים של ביסים ענקיים מהתפוח הגדול,
חלקם חדשים ומעוררים סקרנות ותיאבון,
חלקם מוכרים ומעוררים ערגונות.
חברים, לפניכם,
באהבה גדולה עוד המלצות.
שני סיורים שיכנסו לפנתיאון:
סיור חסידי בברוקלין,
שעכשיו ברור לי שתעשו :-)
לפרטים, פנו ל פרידה ואל תשכחו למסור ד"ש.
ועוד המלצה שקיבלתי מחברה אהובה ואנינה,
סיור בעקבות המאפיה האיטלקית
בLower East Side
המדריך פרשן לענייני סחיטה ואיומים,
מצד האב, נצר למאפיונרים מיתולוגים,
מצד האם, בן שוטרים ובלשים,
והיום, כותב, מפרש, מתראיין,
Beautiful
מחזמר מחווה לCarole King האחת והיחידה.
ואם גם לכם השם נשמע מוכר,
אבל אתם לא מצליחים לזמזם אף שיר,
אל דאגה, אתם מכירים כמעט את כולם.
המחזמר הזה יגרום לרקוד,
להבין שהחיים הם לא דבש,
גם כשמהצד נראה שזה מה שמלקקים כולם.
המחזה הזה כולו בהעצמה נשית ובכוחו של שיר.
ומה שאהבתי הכי מכל,
זה שהוא הצדעה לאישה שעדיין חיה ונושמת מוסיקה.
אגב, קרול עצמה נכחה באחת ההצגות בתחפושת ופאה והתוודעה לקהל,
למה? סיפור מעניין,
הנה קבלתם משימה, לכו לחפש.
Biennial @ Whitney Museum ,
כבר גמרתי כאן בבלוג הלל על הוויטני המחודש,
הארכיטקטורה, שנוגעת לא נוגעת בקו הרקיע,
בשמיים, במים וב High Line ,
שאין יפה ממנו בזאת העונה.
אבל בביאנלה הנוכחית,
מיצגים מדהימים ששבו את ליבי,
שהטרידו את מנוחתי,
שהעסיקו את מוחי,
כן, כן, ללכת.
טיול אופניים בין הגשרים, (גשר ברוקלין) לעיר,
מחזיר איש ושלושה ילדים מאושרים.
McNally Jackson
חנות ספרים, שהיא כל כולה חגיגה,
לאוהבי ספר, קפה, עיצוב ואוירה.
במקום כירכייה בפעולה, לדפוס אישי בהזמנה,
חלון, שמעורר מחשבה,
גופי תיאורה, שאין כזה דבר
ווייב, מדליק במיוחד.
ובכן, מספרים, שהישראלים כבשו את הקולינריה והעיר.
והילד, שלא ראה בית כבר שבועות רבים,
מבקש וגם מקבל, אוכל ישראלי.
אז שמנו פעמינו, פיתחנו תאבון ויצאנו לדגום, והרי לפניכם המסקנות הטעימות,
Jack's Wife Freda
מסעדה עם טוויסט יהודי בניחוח ישראלי,
זרוקה וטעימה במיוחד לבראנץ׳ או לאנץ',
לדינר לא מעונב,
כשמסביב צעירים וצעירות יפים במיוחד.
Timna
נפלאה לבראנץ׳ של שבת,
מרגישה הכי, הכי בית, כדי לדגום את הסטישוקה, AKA סטייק ושקשוקה.
Dizengoff של Michael Solomonov
בChelsea Market,
מקום קליל לניגוב מדליק,
התשובה הניורקרית לאורן :-)
לפני כחודשיים,
הזמנתי את כל החבורה האמריקאית שלי לצפות
ב ׳in the search of the Israeli cuisine',
איפה? במסגרת הSVJFF כמובן.
(אגב, אחלה סרט לסיפור על הקונפליקט והמורכבות של החברה הישראלית בראי הקולינריה)
הייתה לי זאת הפעם השניה לצפות בסרט הנפלא,
והפעם הגעתי מוכנה.
כולנו התייצבנו להקרנה שבעות ומבסוטות
אחרי ארוחה דשנה.
אחרי שמייקל ביקר כמעט בכל המסעדות שלי, הגיע הזמן שאערוך אצלו ביקור, חשבתי לעצמי,
התוצאה חברים, ניכרה היטב בשקילה השבועית.
Balaboosta
היא האחות הבכורה של Bar Bolonat,
(שכבר סיפרתי לכם עליה בפעם שעברה).
אבל היא גם האחות הצעירה של Taim מהפינה.
והאמת, היא מתארת נהדר את מה שאני חושבת על עינת אדמוני.
בלאבוסטע אמיתית, יצירתית, אמיצה, חרוצה.
ארוחה טעימה שמרגישה גם בריאה,
בחלל שמרגיש כמו המטבח של אמא.
עינת כבר הספיקה להוציא ספר מתכונים (מתנה מקסימה!) להתארח בתוכניות טלויזיה ורדיו,
ולשים אותנו יפה על המפה.
כך שאפילו מלכת הסקס מהעיר הגדולה,
אוכלת רק אצלה, הצדעה.
Nur אגב טרם נפתחה על אף שאדוני הבטיח כבר בנובמבר להביא את הבשורה,
לא נותר אלא להתאזר בסבלנות לביקור הבא,
רק שיבוא במהרה.
Upland היא עוד אחת משובחת שקיבלתי בפה מחויך מא׳ האלופה, שמבינה איזה דבר.
מצויינת, מרעננת, מוארת, מאווררת.
אחלה מקום לפרידה מהישראליות,
ומהצבר הפרטי, ששב לו לקולג' מחצבתו.
Café Gitane
לטוסט אבוקדו המיתולוגי עם קמצוץ פפריקה
Blue Ribbon Sushi
כי זה באמת הסושי הכי טוב בעולם
Ed's Lobster
כי כל מה שאמרתי על הסושי נכון ללובסטר כאן.
Café Wha
כי אם לא הייתי שם, לא הייתי, נקודה.
ויקום מי שעוד לא היה איתי שם,
נו, זה ברור, אף אחד לא קם.
כי כבר עשרים שנים שזה המועדון שלי בעיר.
בחמש שנים הראשונות, היינו שם המון,
כי באף ביקור לא פיספסתי הזדמנות לראות מה שלום ג׳ייסון וביירון,
כי אני מוכרחה להודות,
שבתחרות בין שני החתיכים של הקלאב,
ניצחה רותי חברתי.
כי זה שלה הזדקן בחן יחסית לג׳ייסון האגדי.
וכשהוא מישיר אלי מבט בעיניו התכולות אפרפרות,
שבוהקות מעורו השחור,
והרסטות שלו מקפצות לכל עבר ומקום,
והוא שואל בקול עמוק ונמוך,
מול כל האולם, במקרופון,
באופן הכי אישי שאפשר,
׳תגידי, אנחנו לא מכירים מאיזשהו מקום....?׳
א׳ חותך את הרגע באיבחת השניה,
ואומר לו בטון שאינו משתמע לשתי פנים,
׳לא זאת הפעם הראשונה שלה כאן....׳.
ואני לוחשת לאיש שלי האוהב והקנאי באוזן,
"גם לא האחרונה...."
עוד פוסט מחווה לעיר הנפלאה,
ולחיי Café Wha!
עוד מהארכיון על התפוח הגדול
