סובו מנלו והקיפוהה

אני חברים, בחורה נאמנה.

לאיש שלי, לילדים, למשפחה, לחברות, לחברים. 

אבל לא רק, יש לי נאמנות אמיצה גם לאנשי מקצוע, 
לשירותים קהילתיים, לחנויות השכונתיות, 

ותתפלאו, או לא, הכי לויאלית בעולם, 

למקומות בילוי ומסעדות. 

האסימון הזה נופל לי בחודש שעבר, 

רק כשאני פוקדת כעבור אי אילו שנים 

את גילדת האמנים של מנלו פארק, 

במקום בו פעם שכנה המסעדה המיתולוגית של איילת, 
שענתה אז לשם Red Currant

ומאז, עשתה עליה, ליפו לחוף גבעת עליה.

(לוקשיין הרבה יותר מוצלח, אוירה מדליקה, 
והאוכל, אין כזה דבר! Casis

וכן כבר כתבתי עליה לא אחת,
ימי הולדת בניחוח קייצי).

ובכן, כשאיילת הודיעה על הסגירה, 
הדרתי רגלי מהשכונה, 
פשוט, כי זה פיזית כאב.

היתרון היחיד, אם היה בכלל, 

היא הדיאטה שנכפתה עלי בעטיה של סגירת המסעדה. 

שום בראנץ׳ בעמק לא היה שווה את הקלוריות, 
אף מאפיה לא העניקה את הערך המוסף של השיק והאוירה. 

כל כך הרבה שבתות, 

התאוויתי לארוחת בוקר א- לה מולדת סטייל.

אפי חשק בריח מאפים טריים, שנישא באויר,

לשוני ביקשה אנינות, פריכות ונימוחות,

עיני חיפשו דיזיין עדכני, שיק ראסטי או מפונפן, 

אורבני או כפרי, ירקרק או מודרני ונקי,

סגנון פרובנס, בונז׳רנו איטליה או אולה ספרד.

התאוויתי, חשקתי, חלמתי, חיפשתי, פינטזתי.

לא אחת, הלכתי שולל אחרי גברת אחרת, 

עם אדרת יפה, אבל בתפריט היו שוב,

נקניקיות, בייקון ותפוחי אדמה. 

לשווא, ניסיתי להסביר ליקירי, 

אני ממש לא בררנית, רק גרגרנית.

מאומה לא עזר, 

הוציאו דיבתי על היותי הדוניסטית אמיתית.

אבל כל זה שייך לעבר, 

כי ממש לא מזמן גיליתי, שבמרחק נסיעה
קצרצרה, מתרחשת סצינה מדליקה.

כמו שכתבתי אז, חו"ל זה ממש כאן

ואם מצמידים לפוסט ההוא, 

יש לכם תוכנית מלאה לשבת הקרובה.

אז לכבודכם ולכבוד העונה, 

המנצנצת למרחקים באורות החג ובטיפות הגשמים, 

קבלו יום טיול ׳שרוני סטייל׳.

יום ממתק, שיש בו קצת מכל דבר,

מתאים לזוג, למשפחה, לבוקר בנות, או לבד.

לא חייבים לכוון שעון, 

אפשר גם אפשר ביקיצה טבעית, 

כי את ה׳גליק׳ הגדול חשפתי כבר,

הכל ממש במרחק נגיעה, 

מתחת לאף של שוכני העמק ועיירותיו.

ולכם חברי במולדת, 
הרי יש כאלו מקומות, פי אלף....! 

11:00  תחנה ראשונה
בראנץ׳ ושיטוט משובב נפש האישה.
Terrain Café @ Anthropologie

מי שלא פסע לתוך Anthropologie, 
לא ראה חנות יפה מימיו. 
ואני, שנוהגת לדרג את הרשת לפי חנויותיה בערים השונות, 

(במקום הראשון כרמל, במקום השני, בוסטון במקום השלישי גריניץ׳ קונטיקט, במקום הרביעי ניו יורק, במקום החמישי, ג׳ורג׳טאון, וושינגטון),

ובכן, מוכרחה להודות, 
שהחנות החדשה שנפתחה לאחרונה בפאלו אלטו, 
עולה על כולן. 

היא מגדירה מחדש את המילה WOW, 
היא מביאה את ניחוח ABC ממנהטן במזרח, 
הישר ל Stanford Shopping Center במערב. 

אז מה יש בחנות, שאת ליבי שבתה? 

חופן טוב טעם ואנינות מלוא הסל, 

ריחות יסמין, מור, לבנדר ולבונה.

תפאורה יצירתית מרנינה את הלב, 
רהיטים, שטרם נראו במקום אחר.

שירותי עיצוב, סלון כלות עם חופת לבבות, 

שנדלירים, יצירות אמנות,

וריאה ירוקה בצורת משתלה, 

עם חממות ביתיות,

מזרקות מפכפכות מים ופסלי גינה.

נעליים ותיקים מארצות רחוקות,

וכלי בית ומטבח, שגורמים גם לאפיקורסית כמוני, 
לשקול ברצינות חזרה בתשובה, 
להפוך ובאמת להיות עקרת בית טובה.

ואם זה לא די, אזי,

בלב ליבה של החנות היפה, 
שוכנת לה מסעדה מקסימה,

זהו! מצאתי מזור לנפשי המגועגעת, 
היכן לסעוד בשמחה בראנץ׳.

ביסטרו קטן Terrain Café 
על טהרת המטבח הקליפורני,

אני על סלט קייל מקושט בשרימפס, וא׳ על פניני אנין, 
מתאים במיוחד לפני או אחרי שיטוט מרנין.
אגב, טכנית זה פאלו אלטו אבל בואכה מנלו:-)

1:00 תחנה שניה
אמנות מזן חדש

PACE Team Lab

אמנות מזן אחר, הזדרזו פן תעלם.

אם יש מקום, שמגדיר מחדש את גבולות האמנות והאמן, 
הרי הוא כאן. 
גלריה הנהדרת, מהרו, מהרו, 

ורוצו כי היא אוטוטו נסגרת.

טביעת האצבע היפנית ניכרת מיד, מתעתעת בזכרוני,  
אני מפליגה לנאושימה היפה 
ולאמנות שהיא חוויה על חושית, תלת מימדית,  
שהרטיטה אז את ליבי.

כאן לפניכם, 
שיתוף פעולה של כארבע מאות אמנים, 
שחברו יחדיו ליצירה מרשימה.

הטכניקה בדיגטליה, 

הנושאים, מוכרים, יחסי הטבע והאדם, 

הסביבה והחי, סיפורי עם יפני על הרס ומלחמה.

אמנות, שמזמנת מחשבה על יצירת העתיד, 

בה אמנות, אינה בהכרח מה שתולים על הקיר.
ללא ספק, יש כאן אנטארקציה מסוג אחר, 

פסיעות של ממש, לתוך היצירה,

ודיאלוג מיוחד שמתנהל בין הטבע למדע, 

המעבדה והאדם, 

ובתוך הדיאלוג מסר לבאות, ערכים ואמירה.
שלא לדבר, על היעדר אגו ועבודת צוות ביצירה.

בחוץ, עוד מעבדת/ משחקיה למשפחות וילדים, 
הכל 'hands on', לימוד תוך כדי חוויה.

כן, ניחשתם נכונה, מומלץ, מ ו מ ל ץ! 

2:00 תחנה שלישית
 צלם עושים פה חיים.

Allied Arts Guild

בימים העליזים של מסעדת Red Currant, 

היה הנוף פה שוקק חיים ושרוליקים. 

כששבתי למקום בשבוע האחרון, 

גיליתי, שעדיין יפה כאן להצטלם, 

לקפוץ לחוג פעוטות, או לשטוף ת'עיניים בירוק.

המקום, נבנה ב1928 בסגנון ספרדי קולניאלי, 

כדי לספק בית חם לאמני/ אומני ה arts & crafts, 
ליצירה בסגנון גילדות האומנים של אירופה. 

בפאתי הקומפלקס משובב הנפש, 

נגריה לשיפוץ רהיטי וינטאג', 

בית קפה שטרם דגמתי, 
חנות בדים ועוד אחת לבגדי תינוקות, 
אבל ובעיקר, 

יש כאן פנינת גן מתוקה עד מאוד, 

רקע נהדר לתמונות משפחתיות.

3:00 תחנה רביעית
 ספרים רבותי, ספרים.
Kepler's Book

החנות הזאת, תמיד עושה לי טוב על הנשמה,
ולמען האמת, היא לא רק חנות כי אם מוסד!
מפגשים מרתקים עם סופרים, שעות סיפור לילדים, המלצות ומועדוני קוראים, ספרים רבותי,
ס פ ר י ם.
ממש בצמוד Cafe Borrone המיתולוגי, 
שהיה פה הרבה לפני כל אחיו הצעירים, 
פתוח עד מאוחר והכל יחסית, 
מזדקן בחן ומגיש יופי של קפה.

4:00 תחנה חמישית

קפה של שעת בין ערביים
Mademoiselle Colette

(אפשר להחליף עם הבראנץ׳ של תחנה ראשונה:-) 

נכון, כבר נישקתי אתכם נשיקה צרפתית,

וגיליתי לכם קבל בלוג ופוסט, 
את הסוד של Cecil. 

עכשיו אוסיף ואספר לכם, 
שזהו המקום המועדף עלי לכוס קפה עם חברותי הפריזאיות.

שעה שהן מטופפות על עקבים ולבושות במיטב המחלצות, כיאה למבטאן השרמנטי ולמוצאן מעיר האורות.

וכן, אפשר לפגוש אותי כאן מתרגלת את השפה לעיתים תדירות. 
אני מדמיינת שאני ב pâtisserie  
ריחני בלב ה Marais, 
מתענגת על קיש נהדר, על קרואסון פריך 
או על café au lait בקערה אמיתית. 

ואיני נפרדת לשלום, ואיני מכריזה 'au revoir', 

לפני שאני מצטיידת בשקית צלופן,

ובתוכה כדורי בריוש מתוקים עם פנינים מסוכר. 

5:00 תחנה שישית 
שופינג או סיור גלריות חינני
Santa Cruz Ave
הרחוב, אומנם קטנטן, אבל יש בו הכל מכל,
חנויות יד שניה וגם גלריות יקרות מלאות סטייל,
צעצועים, נעליים ואפילו תחזוקת בית.
עצירות שיעשו לכם טוב על הנשמה,
 Gitane, לבגדים ונעלייים, 
קצת יותר יקרה מאחותה בלוס אלטוס.
Alys Grace מחזיקים את כל המעצבים הכי, 
ממש כמו בלוס אלטוס השכנה.
Sense גלריה נהדרת ועדכנית.
Harvest חנות רהיטים ומתנות בסגנון כפרי, 
נפלאה למתנות לכבוד החגים הבאים.
Home By Morgan
שירותי עיצוב פנים וייעוץ. 
Menlo Hard Woods
עבודות עץ, פסלים, רהיטים 
ויצירות נפלאות מברזל.

7:00 תחנה שביעית
רק אם אתם עוד רעבים... 
The Left Bank

האחות הצפונית של ההיא מSantana Row,
והאחות הדרומית של ההיא מהעיר.
צרפתיה במבטא קליפורני,
 יופי של מולים.

9:00 תחנה שמינית
סרט בקולנוע בא בימים
Guild Cinema

קולנוע, שנבנה בשלהי שנות העשרים של המאה שעברה, 
בסגנון 'ארט דקו' כיאה לתקופה.
סרטים זרים וקטנים, 
באוירה של פעם, כשהיינו צעירים.

.על גלות, גאולה וחג ההודיה

חזרתי מניתוח קטן, 
ואין לי מי שיאסוף את הילד מהגן.

האמת, אני לא מכירה כאן אף אחד,

אין לי אפילו רופא מטפל. 
עברנו רק לפני כחודש,

ואני כבר על שולחן הניתוחים, 

אין מה לדאוג, לא משהו רציני, 

רק מהעניינים האלה, הסתם מעצבנים. 

אני דוחקת ברופא, שינתח מהר, 

שאספיק לאסוף את הבכור מהפעוטון.

הוא מחייך אלי וברכות אומר לי,

׳גברת אשכנזי, לא תוכלי לנהוג היום.....׳

אני מתקשרת בדמעות למנהלת ההודית הקשוחה,

של 'הגן המונטוסורי האמריקאי הבינלאומי', 
כן, כן, ממש כך הוא נקרא.

(ובמבוכה רבה אודה בפניכם,
כמה הרשים אותי השם הארוך הזה,
שחיפה על כלום, הבל הבלים,
וכמה הלכתי שולל אחר,
נוף המרינה מהחלון של הגן...)

אני מבקשת אם אפשר,
שישאר רק היום  לafter care,

אני באמת לא מכירה אף אחד. 

מאז שעברנו לכאן, 
אנחנו חולים ללא הפסקה, 

פעם הוא, פעם אני,

פעם שנינו. 

הרופא מסביר לי בשפה גבוהה מה קרה לי,

ואיך לטפל עכשיו. 
הוא רושם לי אנטיביוטיקה,

ומדבר בקצב מסחרר, אני לא קולטת מילה, 

מתבוננת בתנועת השפתיים שלו, 

ומרגישה לבד בעולם,

יותר גרוע מזה, 
אני בודדה על גג העולם.  

והאמת, עם כל הכבוד לרופא, 

הוא לא צריך להסביר לי דבר.

אני יודעת, איך גוף ונפש שלובים יחדיו,

איך אני עצובה, 
איך אני נופלת לרחמים עצמיים בכל בוקר מחדש, 
איך העיניים שלי דומעות מכל שיר,

איך כאב פיזי מפלח את ליבי,

בסיום כל שיחת טלפון עם אמא שלי. 

הוא לא צריך להסביר לי דבר,

כי מועקה יושבת לי עמוק בבטן חזק,

אני עוד כואבת את הפרידה.

כמה כמהה אני לחיבוק, לכנות, לחום,

כמה כמהה אני לקול מוכר, לשפה שלי.

כמה מתגעגעת אני למכורתי, 
לכור מחצבתי, למולדתי,

למי שהייתי, למקומי. 

עכשיו, אני נשמעת לעצמי עילגת כל כל,
המילים הפשוטות נתקעות לי בקנה הנשימה.

הוא לא צריך להסביר לי דבר,

אני יודעת שקשה לי עכשיו, 
אני בודדה ולכן אני חולה.

והבכור, כמו כל הילדים, 
בחושיו החדים, מרגיש אותי.

אז לאות הזדהות או לאות מחאה, 
או לשתיהן כאחת, 

גם הוא חולה ומתחלה, ללא הפסקה.

ואני כבר כל כך עייפה,
מותשת מהמעברים החדים,

בין חופשת מולדת קייצית חמה ומחבקת,

לניו יורק הקרה והמושלגת.

אני עדיין לא יודעת לווסת את המהמורות הרגשיות,

את ערבוב הטעמים המתוקים והמרים,

בין חדוות הגילוי ונגיסות מתפוח התאווה,

בין הסקרנות והסיפוק שבעצמאות, 

לתהומות העצב, הזרות, הניכור,

הלבד. 

כן, אני יודעת שאני אשמה, רציתי ניו יורק,

רציתי את כל החוויה האמריקאית בהוויתה.  

סירבתי לבדוק שכונות ישראליות, 

גם לא את בית הכנסת ליד הבית, 

'קונסרבטיבי', מה זה בכלל?

׳זה גלותי׳, 
חשבתי לעצמי, בהתנשאות צברית.

מה לי, ישראלית, אתאיסטית וחילונית
מה לי ולזה?

בפעם הראשונה, שפקדנו את בית הכנסת השכונתי, 
ישב א' כל התפילה עם כיפת נשים צחורה, 
לבנה מתחרה. 

אף אחד, אגב, לא אמר מילה.

׳יהודיה׳ כתוב בתעודת הזהות,
אבל לו שאלתם אותי אז,
הייתי אומרת שיהדותי,
היא היסטוריה, מסורת ומשפחה,

חגים וקידוש ביום שישי.
ובעצם, מעולם לא ניתנה לי זכות הבחירה,
כי נולדתי לאם יהודיה.

רציתי לצאת אל העולם הגדול, 
לחוות אותו במלוא עוצמתו.

להיות קצת לבד, 
רחוקה מהשבט, רחוקה מהחבר׳ה,

רציתי ללמוד שפה, לאמץ תרבות, 
להיטמע בסביבתי. 

רציתי לשנות קריירה, 

להפסיק להתעסק בחינוך, 
בהיסטוריה והגות יהודית,

רציתי להוריד את המשא הכבד
של עמי מהגב שלי.

וחוצמזה, אמרנו, כמו כולם, 
אוטוטו חוזרים.

אמרתם שנתיים? 

אז לפחות שנתיים, שיהיו לי חיים א ח ר י ם.

אני רוצה לכתוב עכשיו את הסיפור שלי.  

לקטן אני אומרת, שהוא ׳ילד העולם׳,

מעכשיו נגלה אותו יחדיו, יד ביד.

אומרת ועושה, מבטיחה ומקיימת חיש מיד.

מסביבי בתחילה, 
רק אמריקאים, איראנית אחת ושני צרפתים.

זהו, עכשיו אנחנו ׳מתנסים׳ אני מכריזה,

והלכה למעשה, מתאהבת באמריקה בשמחה. 

יעלי מסתכלת עלי, כאילו ירדתי מהפסים,

׳תגידי מה נהיה איתך, שכחת מי את?׳

היא אומרת לי באהבה ללא מילים.

בסבלנות של חברת ילדות,

מביטה בי עושה détour ענק,

בדיוק בשביל לחזור,
אחרי שנים, לאותה הנקודה. 
אז היא תגיד לי בעיניה הטובות, 
'ידעתי, זה חזק ממך....'

יחלפו רק מספר חודשים, 
וכבר אמצא את עצמי שוב, 

במחלקה ללימודי יהדות לתואר שני  בYU, 

מסביבי כולם דתיים, 

ושוב אני נטע זר בטי שירט וג׳ינס.
בדיאלקטיקה של חיי, 
אני 'שייכת', 'לא שייכת' לכאן.

כעבור שנתיים, 
ארשום את הבכור, הקטן לגן יהודי,

זה, שאת בית הכנסת,
שלצידו סירבתי אז לבדוק. 

אני מתחילה להבין,
את כוחה המיוחד של קהילה בתפוצה.
אני מתאמצת להיות קשובה לצרכים שלי,
ומבינה נכוחה את הסתירה.

זה חזק ממני, אני חייבת אחיזה.

אני חייבת שורשים, אני חייבת חיבורים,

אני חייבת תוכן וערכים, 
אני חייבת להיות אותנטית לעצמי, 
אני לא יודעת ל'התחפש',

אני חייבת קשרים משמעותיים. 

אבל אני עושה את זה כך הזמן,

לצד פלירטוט מלא עם הסביבה הקרובה. 

אני נזכרת בעליה הרוסית של נעורי וילדותי. 

כמה מכמיר היה לראותם, מדברים בשפתם,

מתאמצים לקרוא עיתונות משם, 

מכתתים רגליהם למעדנייה השכונתית,

רק כדי להתענג על ניחוחות ילדות,

על טעמים מארץ רחוקה. 

האם גם אני נוהגת כך?
האם גם אני נראית כך? 

׳להיות מהגר זה פתטי.... ׳,
אמר לי פעם חבר יקר, 
עכשיו אני מבינה בכאב, כמה הוא צדק.

תעבור עוד שנה, ויקראו לי פרופסור,

אני אלמד  בState University of NY  

במחלקה ללימודי יהדות.

דרך האמהות וההוראה, 
תתבהר לי לפתע יהדותי באור חדש.

היהדות שלי היא תרבות, היא סל ערכים,
היא לא דת. 

את אותו ריקוד דואלי ארקוד שוב בוואלי,

כשנעבור לקליפורניה. 

אבחר לגור בשכונה אמריקאית לחלוטין,

איילת תגיד לי שזה ׳רחוק׳, ואני לא אבין ממה. 

הילדים שלי יהיו בין הישראלים הבודדים בביה"ס, 
שייכים לאחוז יהודים קטן,

יבואו איתי חשבון על 'להיות' ו'לא להיות'. 

במקביל, אדחוף אותם ללא הפסקה,

לחוגים וההעשרה בעברית,

לסדרות חינוך ארוכות במולדת, 

לספרות, לשירה, לתרבות עברית בהוויתה.

אזפזפ בין בתי ספר יהודיים לאלו הציבוריים,
לא עושה 'הנחות' לא נותנת עדיפות, 

מחליטה רק לפי טובת הילד ואיכות המורים.

וכל הזמן מחפשת איזו דרך ביניים,

את העמק השווה, 
בין ייחודיות לצד השתלבות,

בין קודש וחול, בין קטן לגדול, 

בין מציאות לחממה,

בין יהדותי, לישראלותי ולעולם הרחב. 

חיים מלאים באמריקה בין קהילות,

אמרתם בין זהויות?
אמרתם משבר?
אולי אם אפסיק להגדיר, 

יהיה לי קל יותר. 


עברו מאז כמעט שני עשורים ביעף,
את חיי כאמא בחרתי לחיות בניכר.

אבל אני עדיין מזפזפת ללא הפסקה,
עדיין מחפשת את מקומי בעולם. 
בין עולם של אסתטיקה ועיצוב,
לכזה של היסטוריה, הגות וחינוך.
בין דירקטוריון אמריקאי למהדרין,
לחאקי הזרוק של הצופים.
בין עברית לאנגלית וצרפתית.
כמו פרפר משחר לחופש,
ומחפש טעם לחייו, 
אנחת כל פעם על פרח אחר,
מחפשת אותי. 
מי אני? 

ולמה כל כך חשוב לי להגדיר?
האין ההגדרה מדירה?
האין ההגדרה מצירה?

כמעט שני עשורים חלפו מאז.
שנים ארוכות, של הצטיינות יתירה,
בהעברת משבר הזהות לדור הבא. 
ושאלת השאלות,
האם לא כדאי שיהיו אמריקאים ודי?
(הרי עד לפני שבועיים זה נשמע נחמד למדי...)
ואם אנחנו כבר כאן,
אז מה מהי המשימה, 

ומהו בכלל חינוך יהודי בתפוצה,
מה להביא מהישראליות,
מה לקחת מהאמריקאיות,
מה לשמר מהיהדות, 
כן או לא עברית, ולמה בכלל?
ואם כבר עברית, כמה משקיעים,
להתעקש על הרמה, לתקן שגיאות הכתיב?
ורק כשאני כותבת את אלו המילים,
אני מבינה כמה תמיד התחבטו בכך תמיד היהודים.
בין מנדלסון לשפינוזה,
הרצל ופינסקר,
נפוליאון ומועצת הזקנים,
שאלות אמונתינו, נאמנותינו,
זהותינו והשתלבותינו,
רקומות בחוטים לאורך דברי הימים.

כמעט עשרים שנים בארץ רחוקה,
והיום ביום הזה ממש, בבוקר חג ההודיה,
כששריפות ענק משתוללות במולדת,
אין דוגמא בוערת מזאת לקונפליקט חיינו בתפוצה.
מחד, 
ברכה והודיה על הדרך והמסע,
לצד תחושת שייכות, התכנסות ותכונת חג.
ומאידך,
דאגה כנה, השלמה והבנה שלנצח אהיה חצויה.
וכן, יש לי כבר מי שיאסוף את הקטנה מביה"ס או מהגן, 
ועדיין לפעמים אני מרגישה בודדה,
כי בסופו של יום, 
'אדם בתוך עצמו הוא גר...'

מעניין לעניין, באותו העניין

מהארכיון,

כמה טוב שבאת הבייתה

אנטישמיות, זאת את?

מתנחלת, יורדת ושמאלנית

רדודים, נמאסתם

שניה לפני שהפכתי קשוחה

לא נוח לי לדבר על ישראל

מי אני?

אני תמיד נשאר אני

ניצחון קטן, חגיגה גדולה

שמעתם מה קרה בדיוויס, או אז מה בעצם את עושה?

להפריח את השממה

חזק ואמץ, עלה והגשם

הצפירה תפסה אותי השנה בשדה התעופה

אקס מיתולוגית

שלום לך ארץ נהדרת

ליבי במזרח

הקשר היהודי

פיצול אישיות

תודה שנתת

סיפור על אהבה ואור

                                                                                                  מתוך הסרט, 'סיפור על אהבה וחושך'

'הנורמליות היא בריחה מהחיים'

עמוס עוז/ קופסא שחורה

אתמול קמנו מהשבעה,
מהאבל על הבחירות האחרונות.
אתמול קמנו מהשבעה,
ניערנו מבגדינו את אבק האכזבה,
הישרנו מבט קדימה, 
ושבנו מיד לשיגרה, לבועה.
אתמול קמנו מהשבעה,
ובאנו יחדיו כקהילה,
לחגוג את עמוס עוז, האיש והאגדה.
התנחמנו בחוכמתו, התחממנו לאורו,
התענגנו על שפתו העשירה, המדוייקת, החדה.
התרפקנו על ערכיו, על נימוסיו, על רגישותו,  
כמו היה האיש 'שמורת טבע', 
לתכונות, שפסו מן העולם.
אתמול, התמוגגנו כולנו מכישרונה, 
אצילותה ויופיה של נטלי פורטמן,
שעה שפיזרה מעלינו אבק כוכבים,
ומילים אמיצות חודרות לבבות,
הרטיטו את קהל השומעים.
היה זה ללא ספק אחד הערבים היפים,
כזה שיכנס לדברי הימים של פסטיבל הסרטים SVJFF.
אם יש יושב במרומים, הוא עדי,
כמה הזדקקנו לערב שכזה,
אחרי מפח הנפש של השבוע האחרון.

'אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין,
אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות ולכבות אותה.
אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס,
אם אין לו כוס, יש לו כפית,
לכל אחד יש כפית.'/ עמוס עוז

אני יושבת באולם הבית, 
קשובה קשב רב לאיש על הבמה. 
עבורי, הוא הרבה יותר מסופר אהוב .
עמוס עוז הוא ממש כמו שמו,
הוא נביא כתב, לעיתים קרובות, נביא זעם בארצו.
אמיץ וגיבור, מרהיב עוז להשמיע קולו כנגד עוולות. 
עמוס עוז הוא מצפן, הוא מגדלור.

'מי שמאוהב בחלומות שלו, 

שלא ינסה להגשים אותם. 

מי שמגשים את חלומותיו, שידע, 

שמחיר ההגשמה הוא פשרה....'/ עמוס עוז

בחיל וברעדה, 
אני יושבת לכתוב את זה הפוסט,
'קטונתי', כך ממש אני מרגישה.
כי איך מתארים את אמן השפה העברית במילה כתובה?
עוז הוא סופר ישראלי, בכל רמ"ח אבריו.
הוא הצבר, הוא יפה הבלורית, 
הוא הקיבוצניק מחולדה.  
אבל הוא גם 'ילד החוץ', 
שהוציא את הספרות העברית מחשכת הגלות, 

אל הגאולה, לקום המדינה.

הוא זה, שמלווה אותנו בשעותינו הקשות, 

בימינו היפים ואלו שפחות.

הוא אנחנו, 

בדמו זורם גן יהודי, אינטלקטואלי, 

מנומס ומעודן, אבל הוא גם 'פוסט טראומטי',  

בדיוק כמו כולנו, הוא מפוחד ומצולק.

רק שזה לא מסמא את עיניו, 

הוא רואה את סבל בני דודיו.

עוז אוהב את אירופה וחושש ממנה,

עוז מאוהב בישראל וסולד ממנה. 

כמה הוא מיטיב לכתוב אותנו, 

את הסיפור שלנו,

את החלום ושיברו, 

את הפנים הרבות למציאות.

באיזה פשטות וגאונות, 

הוא כותב את המורכבות.

'סיפור על אהבה וחושך', 

הוא אומנם רומן אוטוביוגרפי קטן ומכמיר, 

שיכול היה להתרחש לכאורה בכל מקום, 

בכל תקופה. 

אבל הוא גם מסמך היסטורי, 

אתנרופולגי לנרטיב הציוני. 

תמונת הרקע ההיסטורית מבארת,  

מפרשת, מאירה את נסיבות חיינו,

מתרצת את פשעינו. 

היא תלויה לנגד עיננו כמו מראה,

לחושך ולרגעי החסד של אהבה.

ועוז, כמו ישראלי טוב,

מקפיד על 'התקווה',   

על הניצוץ, על הלפיד, 

גם בעידן של עלטה גמורה.

'לקחת ספר ולהפוך אותו לסרט, 

זה כמו לנסות לנגן קונצ'רטו לפסנתר בכינור.....'/ עמוס עוז

כבוד גדול עושה נטלי פורטמן לעמוס עוז, 
כשהיא מתייצבת הריונית וזוהרת על הבמה.
היא מדברת בשבחו ועל הזכות לעבוד 
עם גדול סופרי האומה.
אחר כך, הוא נוטל את המיקרופון ומשבח את עבודתה. 
באצילות, בצניעות, ברגישות ובחום, 
הוא מפנה אליה את הזרקור, 
ומחמיא לסרט, שנעשה בצלם סיפרו.
כמו עוז, כמו הקהל הרב, 
גם אני אהבתי את הסרט.
צללתי לימי ירושלים של המנדט, 
התרגשתי בהצבעה על תוכנית החלוקה,
רעדתי לשמע הפצצות על העיר העתיקה. 
לרגע, שבתי להיות הילדה מתחת לשולחן,
מביטה דרך חרירי התחרה, לעולם המבוגרים,

המילים, השתיקות, התקוות, האכזבות,

הסודות האפלים.
חסתי עליהם, חסתי עליו, חסתי עלי.
דמעתי, חייכתי, צחקתי, חשבתי. 
אהבתי את הסרט.
אהבתי את התעוזה של במאית צעירה,
אהבתי את היצירה הפואטית,
כמה היא מיטיבה לספר סיפור, אגדה.
גם על הכינור, נשמעה היטב המנגינה,
ממש שמעתי את בליל הצלילים והסיפורים,
מהם עשויים החיים והמכאובים.
אהבתי את המשחק המצוין של נטלי
בדמותה המיוסרת, 
הלירית, הרומנטית של פאניה האם. 
התעמקתי בדמותו של הבן והאב,
וחשתי את רוח עמוס מעל כולם.
קולנוע הוא אכן מדיום אחר,
אבל בסרט הזה, נשמע קול עוז בעוז.
למילה, יש משקל, למילים, יש כח רב.
'אדמה, אדם, דם, אדום'/ עוז

'לפעמים, התואר בוגד הוא אות כבוד,

שאדם יכול לענוד על הדש.

רבים מן המנהיגים הגדולים של המאה העשרים, 

כונו בוגדים בפי חלק מבני עמם.

צ'רצ'יל, כשפירק את האמפריה הבריטית,

דה גול, כשהוציא את צרפת מצפון אפריקה,

בן גוריון כשהסכים לתוכנית החלוקה,

בגין, כשפינה את כל סיני,

סאדאת, כשבא לירושלים,

רבין, כשעשה את הסכמי אוסלו,

שרון, כשיצא מעזה,

גורבצ'וב, כשפירק את האימפרייה הסובייטית.

לפעמים בוגד הוא תואר כבוד,

לפעמים בוגד הוא מי שמעז להשתנות...'/עמוס עוז

אקורד סיום,
בשבוע באחרון, 
הוא הוא השבוע הראשון לבחירתו של טראמפ, 
להבדיל אלפי הבדלות,
אנחנו מציינים בשבט המפרץ, 
טקס לזכרו של יצחק רבין ז"ל.
'כמה סימבולי' אני חושבת לעצמי,
שעה שהקראוואלי שרים, 'imagine'.
רוח חדשה מנשבת בעולם, 
במולדתי האהובה ובאמריקה שלי. 
רוחות חדשות מעירות שדים מתרדמתם, 
מנגנות היטב על כל חרדותי.
בימים, בהם המילה 'דמוקרטיה' יצאה מחוץ לחוק, 
'שמאל' היא מילה גסה, מרוססת בשיטנה, 
נפלטת במהירות מתיזה רעל לכל עבר, 'סססמולן'. 
בימים, בהם העולם לגמרי השתגע,
ומי שלא מיישר קו, הוא 'בוגד' ומירע.
דווקא בימים כאלו, 
אני מוצאת נחמה גדולה באלו המילים, בספרים, בסרטים. 
אשריהו העם, שאלו הם גיבוריו, 
אשריהו העם, שאלו הם סופריו.
כבר הוקדשו פוסטים רבים לגיבורי התרבות שלי,
לתרצה אתר, לאריק איינשטיין, למאיר אריאל, לדבורה עומר, לענת גוב, לפרס, לרבין, לשלום עליכם וחבורת כסית, 
את כל הגדולים הללו כבר הכנסתי אחר כבוד רב, לפנתיאון הבלוג.

אז היום חברים, 
שייבדל לחיים ארוכים,
פוסט לכבודו של עמוס עוז,
בסרט, חובה לצפות.
ולכם צביה, מרגלית, מיקה, 
קובי וריקי יקרים,
המון, המון תודות!

פנתיאון בארכיון,

שמעון פרס, אתה לא לוזר

תרצה אתר, בלדה לאישה

יצחק רבין, כבר עשרים שנה שהוא מת

מאיר אריאל, עת השתחררתי

גיבורי כסית, לשבת בכסית עם חצ'קל


אריק איינשטיין, מותר לי לקרוא לך אריק?


ענת גוב, פרידה מענת

דבורה עומר, דברים שלמדתי מדבורה


'כנר על הגג', ביקורת תיאטרון