ביקורת תיאטרון

הייתי כבת שמונה, כשהטלוויזיה הישראלית

הקרינה את ׳טוביה החולב׳ או ׳כנר על הגג׳,

בשחור לבן כמובן, 

במכשיר כבד וגדול מימדים, עם אנטנה, 

שצריך להיטיב ולכוון בדיוק מדויק, כדי למצוא חדות ראיה,

במרקע מרצד ומושלג, נקודות, נקודות באפור על גווניו, 

כן, כן, כזכור לכם, כך ראו סרטים או אז בימים, 

בשנות השבעים של המאה העשרים.

ישבתי לצידו של הסבא שלי, נסערת מהסיפור.

חיים טופול בתפקיד הראשי, במחוות גוף וג׳סטות גדולות מהחיים,

שר, רוקד, משחק, בפאתוס, בדרמה גלותית.

סבא שמואל, ישב לצידי חמוש במשקפיים עם מסגרת כהה,

והדמעות זולגות על לחייו. 

בכי חרישי, שהפך די במהרה לסאגת התייפחות ממשית. 

ואני, אני התרגשתי מאוד.

מהסיפור, מהעלילה, ומסבא שלי שבא בימים, 

ומתייפח כמו עולל רך בשנים.

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את סבא בוכה,

שראיתי בכי של מבוגר.

היום, אני מבינה שהוא בכה את סיפור חייו,

את ילדיו שנרצחו במלחמה, את האנטישמיות שחוה,

את ערבות רוסיה, את פולין האהובה עליו, את העיירה היהודית, 

את החיים, שמחה הצורר הנאצי מעל פני האדמה.

בבכי שלו היה גם געגוע גדול, לאחיותיו, לאחיו,

לבני משפחתו, לצייטל, לגיטל, לחזקל, לשוכר, לפייגעל, 

לכל אלה שיותר לא ראה,

לשטייטעל, שעזב ולא ישוב אליו עוד לעולם.

מאז קראתי את כל כתבי שלום עליכם,

וראיתי את ההצגה מספר פעמים בבמות שונות, בארץ, בעולם.

אז  גם מצאתי, את אותה דמעה סוררת על לחיי, באיחור של אי אילו שנים.

ובסוף השבוע האחרון, גם אני בכיתי, ממש כמו סבא שמואל בזמנו.

בכיתי, צחקתי, הזדהתי, כאבתי, אהבתי, התרגשתי.

הכל התחיל, כשהסנדויצ׳ית הלכה לאודישן ל׳כנר על הגג׳, ב PYT.

חיידק התיאטרון תקף אותה זה מכבר, ובאהבת הכנר, היא נדבקה בעבר.

לא אלאה אתכם בפרטי החזרות, בשעות ההתנדבות הארוכות, בהסעות,

בדם, ביזע ובדמעות... אלא רק בשורה התחתונה, שבשבת האחרונה,

התייצבנו כולנו בתיאטרון ב Mountain View , בני משפחה וחברים טובים,

לבושים ונרגשים לצפות בה משחקת תפקיד קטן של בת העיירה.

בcast ענק של כשישים משתתפים במחזמר, שלא נס ליחו,

׳כנר על הגג׳ או בתרגום לאנגלית: 'Fiddler on the Roof'

המחזה מבוסס על סיפורי טוביה החולב ואחרים מאת שלום עליכם.

הסיפורים נכתבו ביידיש ופורסמו בשנת 1894. שלום עליכם ( שלום רבינוביץ), שהתחנך על ׳תלמוד תורה׳ אך גם ספג השכלה, היה איש עסקים כושל, שאבד את הונו. בשנות התשעים של המאה התשע עשרה, הוא החל לשלוח ידו בכתיבה. הוא היה עיתונאי וסופר, כתב סיפורים רבים, פילטונים, אגרות וספרים על השטייטעל היהודי. 

בסיפוריו הרבים, שנכתבו באידיש, יש הצצה לתמורות שחלו בחברה היהודית בת זמנו, והם מהוים עבורינו מסמך הסטורי תרבותי. היצירה הספרותית של עליכם ניחנה בהומור רב משולב בעצב ונוגה גלותית. גיבוריו הם בהרבה מובנים, ׳אנטי גיבורים׳, אנשים קטנים, על חולשותיהם, מאווייהם, ערכיהם והדילמות, שהם עומדים בהם. שלום עליכם, מיטיב לתאר את קהילתו וזמנו, יש בכתביו, הבנה ויחס של חמלה והזדהות עם גיבוריו לצד סאטירה מוסוות ומשעשעת, מלאה באידישקייט והווי יהודי מזרח אירופאי. הוא מצליח בכשרון רב לתאר את מורכבות הקהילה בסיפור פשוט ומרגש. כמו סיפור בתוך סיפור, נגלית לעיננו, מעשיה יהודית, גטו קטן בתוך מרחב נוצרי רוסי. קהילה מסורתית סגורה ומתבדלת, בשעת מעבר לזמן החדש, למודרנה, לתיעוש, להשכלה.

המחזה, ׳כנר על הגג׳, הוא למעשה עיבוד לסיפורי טוביה החולב של עליכם. המחזה נכתב על ידי המחזאי היהודי-אמריקני יוסף שטיין והולחן על ידי ג׳רי בוק, ההצגה הועלתה לראשונה בברודווי בשנת 1964. השם, ׳כנר על הגג׳, נלקח מהציורים הסוריאליסטים של האמן מארק שאגאל.

במחזה, מתקיים מתח סמוי וגלוי, בין היהודים לשכניהם הנוצרים, בין מסורת לקידמה, השכלה ובערות, דת וסקולריזציה, חילון, רפורמה ושינוי אל מול הקבעון, העולם החדש מול העולם של אתמול. יש בסיפור על טוביה ואנטבקה, את תמציתו של סיפור יהדות מזרח אירופה במאה התשע עשרה. התמורות שחלו ביהדות והזרמים / תנועות שאיימו עליה, ההשכלה, ההתבוללות, החסידיות, והרוחות המהפכניות, הסוציאליסטיות בנות התקופה. 

טוביה, הוא יהודי מאמין, הוא מקיים דיאלוג עם אלוהים על בסיס יומיומי. הוא שואל את הקב"ה שאלות קיומיות, פילוסופיות, מנסה למצוא הגיון וסדר באתגרי היום יום, ובעיקר, מנסה לעשות (כמו כולנו) את הדבר הנכון.

ההפקה של PYT עושה ניסים ונפלאות לסיפורים של שלום עליכם. 

שעתיים וחצי של עונג שבת, הצגה נפלאה, שלוקחת את הקהל לימים אחרים,

לשטייטעל היהודי של מזרח אירופה, לפני יותר ממאה שנים.

לרגע, נראה כאילו אנחנו חלק מהעיירה היהודית, מכירים את ינטה באופן אישי,

מבינים לליבו של טוביה, מזדהים עם צייטל, בוכים על חוה.

התפאורה, נראית כאילו הועמסה זה עתה מ׳תחום המושב היהודי׳,

וביד אומן נמשחה בצבעי ואן גוך בוהקים. 

היא משתנה בהתאם לתמונה, מפתיעה, מרשימה ויחד עם זאת יפה בפשטותה.

המוסיקה חיה, תזמורת שמנגנת את כל השירים האהובים של המחזה,

"מסורת" - "Tradition"

"ינטה, הו ינטה" - "Matchmaker"

"לו הייתי רוטשילד" - "If I Were A Rich Man"

"תפילת השבת" - "Sabbath Prayer"

"נשתה, נשתה לחיים" - "To Life"

"ניסים" - "Miracle of Miracles"

"זריחה, שקיעה" - "Sunrise, Sunset"

"אותי את אוהבת?" - "Do You Love Me?"

"רחוקה מביתי" - "Far From the Home I Love"

"אנטבקה" - "Anatevka"

כשישים ילדים, לבושים בכפריות טיפוסית, רוקדים ושרים, כמו באז הימים.

כוראוגרפיה מקסימה, שמעבירה יותר מכל את ניחוח החיים בעיירה,

חיים מלאי מסורת ושמחה לצד חיי עוני חסרי ודאות, תקוה מול דכדוך.

טוביה וינטה, כובשים את לב הקהל, במשחק משכנע ונלהב,

בחוש הומור, ושירה זכה. 

הכנר, נראה כאילו פסע זה עתה מתוך יצירתו של שאגאל,

וכל שאר השחקנים מיטיבים לשחק את המקום והזמן.

המוסיקה, התפאורה, התאורה, האפקטים, התלבושות, ההעמדה, 

מפיחים חיים במחזה הישן, ולוקחים את הקהל, כמו במנהרת הזמן,

לסיפור העם היהודי על זרמיו ותמורותיו.

לא זה לא תיאטרון נוער, זוהי הפקה מרשימה, 

שאינה מביישת את טובי התיאטראות בעולם.

אינני אובייקטיבית, ואינני מתיימרת,

אבל בפה מלא אני אומרת, 

אם יורשה לי לנצל את הבמה לפרסום,

לא ללכת, לרוץ!

ולך, סבא שמואל, שחשף אותי לסיפור,
הייתה שמורה דמעה מיוחדת, של געגוע והרהור.