?מי אני

זה כבר כמה שבועות, 

שאני יודעת שאני צריכה תמונה פורמלית,

לאיזה ועדה. 

אני מגששת, שואלת חברות וצלמות מקצועיות,

כולן מקסימות, נדיבות, מציעות לי עזרה בחיוך,

ואני, אני לא עושה דבר עם הטוב שמקיף אותי ועם המידע.

דוחה, מתחמקת, עד ש... 

עד שאין לי ברירה.

סאלי שולפת את הניד מהכיס האחורי של מכנסיה,

ואומרת לי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים,

׳אני צריכה תמונה שלך היום!׳

וכבר מכוונת לעברי את האייפון.

(כמו מאיימת באקדח טעון ביום הדין האחרון...)

ואני נחרדת, 

׳לא ככה, בבקשה, 

מבטיחה עד סוף היום לשלוח לך...׳

מסביבי מציעים לי חברים להשתמש בפרופיל של הפייס,

ואני ממליצה להם בחיוך שובב ללכת לחפש:-)

יום מטורף לפני, פגישות בשרשרת,

ועדות, ראיונות, שיחות, סידורים,

למעט חצי שעה הפסקה,

לקפה או ארוחת צהריים קלה,

ביני לביני, אני מודה, ששוב דחיתי את הקץ,

ואין אפילו תמונה אחת לרפואה, אצלי על המחשב.

מי תבוא לצלם אותי בכזאת התראה?

ולמה לעזאזל דחיתי את זה עד עכשיו?

בכלל, יש בי איזה אי שקט, 

אי נוחות בשבועות האחרונים,

לספר לכם למה? 

בכנות? ברצינות?

רק אם תבטיחו לא לצחוק, לא לבטל את התחושות,

לנסות, להבין מהמקום הכי אישי.

ובכן, הוזמנתי להיות חלק מועדה אמריקאית,

כזאת למהדרין, עם השפה והגינונים.

 ואני, ׳שרוליקית׳ מלידה במהות ובנשמה, 

הכי טובה בישירות ובתכל׳ס בהנעה ועשייה. 

כבר שנתיים ומחצה, 

שהעבודה הציבורית השתלטה לי על כל דקה פנויה,

על הלב ועל היומן, ואין ממני מאושרת מחדוות היצירה.

מתבוננת במפעלים המקסימים מסביבי,

ומרגישה גאווה על הקהילה המדהימה שעוטפת אותי.

הבקשה לתמונה מעוררת בי איזו אי נוחות קלה,

שקשורה במעטפת ולא בתוכן,

בהצגה ולא במהות,

׳כולה תמונה׳ אני אומרת לעצמי,

אבל זה כנראה יותר עמוק מזה, 

ונוגע בשאלות עמוקות של אישיות ובטחון,

ויציאה מה comfort zone,

(בדיוק כמו ביום הראשון בתיכון:-)

אני מנסה לשתף את א׳,

חברים טובים, אמא שלי, אחותי,

ואפילו את הצלמת...

והם כולם מבטלים אותי במחי משפט אחד,

׳מה את? אין עלייך, את עושה את זה בהליכה,

את תמיד נראית כל כך נינוחה ובטוחה...׳

כל משפט כזה מעורר בי אי שקט גדול עוד יותר,

כגודל הציפיות כך גודל האכזבות.

פתאום אני מגלה, שמטרידים אותי הזוטות, 

מה לובשים? לאסוף את השיער? לפזר?

מי אני? מה שאני מרגישה? עושה? מאמינה?

או איך שרואים אותי אחרים?

אדווה מזהירה אותי שהיא לא עושה ׳פוטושופ' ולא מרטשת.

וכן, היא מגיעה בהתראה קלה לחצי שעה של צילומים.

היא מקסימה, חיננית, יצירתית, מוכשרת,

ואולי החשוב מכל,

מ  פ  ר  ג  נ  ת! 

(עם השנים למדתי שזה מה שגורם לי לאהוב יותר או פחות)

היא מחמיאה לי ללא הפסקה,

ואני מרגישה איך אני מתמסרת במהירות לחמימות בקולה,

משילה הגנות, נרגעת, מחייכת בהנאה,

זה באמת לא ממש כואב ולא נורא,

לא פלא שיצאה לי אחלה תמונה.

וכשבני בכורי נכנס הבייתה בסוף הסשן,

אני מראה לו בהחבא, 

ושואלת ביראה,

׳נו....זה נראה כמוני?

כמוני ביום טוב או ביום רע...?׳

והמקסים שלי, מחבק בחיוך ובגיל,

ובנון שלנטיות אומר לי,

׳אמא, תרגיעי, זאת ממש את,

ביום רגיל...׳

מאחלת לעצמי,

להיות הכי,  

א    נ    י