!חזק ואמץ, עלה והגשם

השבועיים האחרונים עמדו בסימן הצופים,

הפייס שלי נצבע בחאקי, בעניבות צבעוניות, בכתובות אש, סנדות, 

ובני נוער יפים, בטי שרט באדום בוהק של שבט המפרץ.

הוצפתי בילדים סמוקי לחיים, בשירים, במורל,

בתחושת חופש משכרת של מחנה, כמו פעם מזמן.

התמכרתי לעדכונים, התענגתי על כל תמונה, 

דמעתי מכל סרטון,

וזה הפליא אותי מאוד,

כי אני בכלל מהנוער העובד,

חולצה כחולה ושרוך אדום, 

קן רמת יוסף,

זוכרים, נכון?

הכל התחיל לפני שנה וקצת, 

ככה זה אצלי תמיד בחיבורים,

עולה איזה צורך, שלרוב קשור בילדי, 

בני בכורי מדריך ומתחבט בנושא לפעולה,

במקביל לשאלות זהות ושייכות של גיל העשרה,

ותהיות לגבי מעגל חברתי כזה או אחר.

אני מתנדבת לסייע בתכנים והדרכה,

וחיש מהר לומדת על בשרי, איך אתה נותן אצבע,

לוקחים לך את כל היד, 

עכשיו, כבר כל הלב שלי שם.

לצקת תכנים לשבט המפרץ, זאת משימה רבת אתגרים,

גם ביחס לשבטים בארץ, 

גם ביחס לזכרון החי שלי, אי שם בבת ים של שנות השמונים,

בעצם, לזכרון הקולקטיבי של כולנו מתקופת הנעורים. 

לצד אתגרים אובייקטיביים, כמו גידול בני נוער בעידן של שפע, רשתות חברתיות והתרופפות מוסרית, עולים קשיים, שקשורים בריחוק מישראל, בשאלות זהות, בשייכות. 

המדריכים שלנו, רובם לא עברו קורס הדרכה,

הם הוצנחו להיות מדריכים, כרעם ביום בהיר אחד.

לא היה להם מודל לחיקוי בדוגמת מדריך יפה בלורית, שרק חיכו להכנס לנעליו.

כך שעולם המושגים הצופיים שלהם הוא דל וחבל.

השבט שלנו כולל ילדים, שחיים במרחק חצי שעה זה מזה, לעיתים אף יותר.

האירועים והחברים, לא בשכונה. איך מגבשים אותם לקבוצה ומתגברים על האתגר הגאוגרפי?

כל פעולה מצריכה מעורבות הורים, נסיעה והתארגנות ראויה, אחרי הכל, זה אמריקה.
איך מקיימים ארגון לא פורמאלי בתבנית כל כך פורמאלית?

איך מקיימים תנועת נוער, כשלהורים כל כך הרבה כח? דבר והיפוכו.

הילדים שלנו דוברים עברית, אך לא כולם שולטים היטב בקריאה וכתיבה,

כל כניסה של המדריכים לאתר הצופים, 

עם כל הכבוד לשלל ההפעלות המקסימות,

לנוכח המלל הרב, מייצרת יגיעה ותסכול.

הנוער פה עמוס, עמוס, ע מ ו ס,

בחוגים, מוסיקה וספורט אחרי יום לימודים ארוך,

מה שלא משאיר הרבה זמן לפעילות חברתית, לתנועת נוער, לעשייה קהילתית.

ואם זה לא די, 

הרי האוכלוסיה בעמק היא ארעית, אנשים מגיעים לשנתיים שלוש,

ואז שבים למולדת האהובה (וטוב שכך;-), 

מה שמקשה על יצירת גרעין קבוע ועל המשכיות.

כל אלו ועוד משפיעים על התנהלות שבט המפרץ,

על גיבוש השכבה הבוגרת, על פעילות קבועה ותכנית ערכית ועדכנית.

אבל זה רק מתחיל כאן...

כי לא אחת אני עוצרת ושואלת את עצמי, תוך שאני כופרת בעיקר.

בשביל מה? לא קצת פתטי לנסות להקנות ישראליות וציונות,

לילדים שנולדו כאן? לא חארם? 

הלא בעצם קיום הפעילות, אנחנו מעבירים לדור הצעיר,

באופן ישיר את שלהבת הקונפליקט....

אפשרי בכלל? האם זה נכון? ולמה? בשבילנו או בשבילם?

כי זה השיח שלנו, חווית ילדותינו או התרבות שלנו?

האם הכרח שתהפוך להיות של ילדינו?

ואולי התשובה טמונה בהטמעות ואקולטרציה לשמה,

אימוץ של תרבות חדשה.

ואיך שהוא, אני תמיד מתעשתת וחוזרת לנקודת המוצא.

אני ישראלית לשעבר, שחיה בתפוצה. 

הישראליות שלי, היא אני, אני חיה ונושמת אותה מדי יום.

עברית היא שפתי, אני שרה בה, כותבת בה וחולמת אותה,

הערכים שלי כוללים כאלו אוניברסליים כמו חופש, שוויון וסובלנות,

אבל יש לי גם כאלה יותר ייחודיים כמו ציונות, יהדות, ערבות הדדית וקהילה.

לצד חברים אמריקאים טובים, אני ממש צריכה את החיבוק הישראלי, 

זה מרגיש לי בית, מרגיש אמיתי.

זאת אני וזאת גם האמהות שלי.

אני לא יכולה להתחפש ולנהל שיחת חולין מנומסת בשעת ארוחת הערב עם ילדי שלי,

יותר נכון לי בשיחה פוליטית סוערת או בבדיחות הדעת וציניות ישראלית מובהקת.  

מזויף לי להקריא סיפור לפני השינה באנגלית, יותר נוח לי עם מאיר שלו בעברית,

גם מורל, לא לימדו אותי איך עושים באמריקה,

כך שאני חוזרת תמיד, לשירי תנועה,

בסגנון ׳חולצה כחולה והיא עולה...׳

ומאחר, שזאת מהותי וזאת מהותינו, 

מתקיים שבט המפרץ בעמק יפה,

בין כרמים ושדות כבר עשור שני ברציפות.

ואיכשהו בכוחות משותפים של אנשים נפלאים,

מתגברים על כל הקשיים וכל האתגרים,

ומייצרים חוויה של חיבור וזיקה,

גם לילדי ישראלים שנולדו מעבר לים.

חלקם יעלו לארץ, יתגייסו לצבא, יעשו שנת שירות בגאווה גדולה,

חלקם ישארו בתפוצה, אוהבי ישראל והשגרירים הכי טובים שלה.

והכי חשוב אולי, לצד החינוך והערכים,

בימים של רשתות חברתיות, והיעדר תקשורת בינאישית,

הילדים שלנו מרוויחים השתייכות לעוד קבוצה חברתית משמעותית,

ילדים כמותם, שמדברים את שפתם, את תרבותם, ויש להם הרבה מן המשותף,

במשחק, דיון ואפילו סתם השתובבות,

מעצבים להם חווית ילדות.

קרדיטים:

למירי, הצלמת של העמק! על התמונות שיש בהן נשמה ואהבה.
לניר, ישי, יוסי, האבות המייסדים, המנ״כלים בפועל, המסורים והאמיצים.

לכפיר, למיכל, לרויטל, לעדי רונן, לניר א, לפזית, לנורית, לאורית, לעמית,

לכל ההורים ה׳מורעלים׳ של שבט המפרץ, שעומדים בראש המפעל הנפלא,

מתנדבים, מארגנים, מלווים והכי חשוב, מתלהבים...

למרכזות המקסימות, לשכב׳גיסטים, 

התאהבתי בכם, אחד, אחת.

חזקו אמצו, 

עלו והגשימו (גם בקולג׳ זה בסדר:-)