כבר עשרים שנה שהוא מת

כבר עשרים שנה שהוא מת,
אבל הרגע ההוא חי בתוכי.

עשרים שנים עברו מאז היום הארור ההוא.

לנצח, כל אחד יזכור, איפה תפסה אותו הידיעה, 

׳ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה׳.

כמו קנדי, מרטין לותר קינג, סאדאת וגנדי,

רצח פוליטי, כשמו כן הוא, משנה תמונת מצב פוליטית,

הוא אירוע הסטורי, הוא משפיע, הוא הופך מציאות,

זאת כוונתו, וגם כאן, כמו בכל דבר, 

התוצאה עומדת במבחן המציאות.

למחרת הרצח, הגעתי לבית הספר נסערת.

באותו בוקר, הייתה אמורה להיערך

בחינה בהיסטוריה, בכל הכיתות בהן לימדתי,
בחטיבה ובתיכון.

הילדים צהלו, ׳הבחינה התבטלה׳,

אני לא חושבת, שמי מאיתנו, הבין אז את גודל הזוועה.

אני זוכרת את עצמי, בוררת מילים,

מתלבטת איך להעביר מסרים וערכים,

כשאסור לדבר פוליטיקה בכיתה.

אבל הרצח הזה היה פוליטי. 
נקודה.

גם מי שלא הסכים עם דרכו של רבין,

וודאי יוכל היום להודות, שהיה פה מחדל,

שהייתה הסתה אלימה, חורגת מגבולות הטעם הטוב,

מגבולות המחאה הלגיטימית, הסתה מסוכנת,

שהתירה את דמו של ראש הממשלה,

הסתה שהיא סכנה לחברה דמוקרטית.

חדר המורים היה כמרקחה, 

מה מותר להגיד מה אסור,

מה קרה שם? במה להתמקד? 

קראתי איתם בדמעות את העיתונים, 

׳החברה הישראלית לא תשוב להיות אותו דבר׳,

׳יום עצוב היום׳, אמרתי להם, 

׳אנחנו לא עם סגולה׳, 

׳נרצח ראש ממשלה בידי מתנקש יהודי׳, 

זה נורא.

יצחק רבין, מסמל עבורי עד היום את ארץ ישראל היפה,
את הרעות, את האחווה.

הצבר, יפה העיניים, לוחם דור תש״ח ומשחרר ירושלים,

מקברניטי מבצע אנטבה, מנהיג, במלחמה ובשלום, איש אמיץ.

אבל, למרבה האירוניה וההיפוך, רצח יצחק רבין,

הוא מראה עבורי לחברה הישראלית בכיעורה.

תמונה עגומה של הסתה גואה, כרזות נאצה,

של המון זועם קורא לדין רודף, של פולסא ד׳נורא, 

של רבין במדי קצין ס.ס, של רבין בכפיה של ערפאת,

רוחץ ידיו בדם. 

וכיאה להסטוריונית באה בימים,
ההקבלה לפרוטוקולים של זקני ציון,
לתעמולה אנטישמית רק מתבקשת.

אני לא יכולה שלא להפסיק לחשוב, what if....

מה היה קורה אלמלא הערב ההוא.

כמה מתעתעת בנו ההסטוריה,
רבין מצא את מותו בסיומה של עצרת,

שהכריזה, ׳כן לשלום לא לאלימות׳.
כמו בפרדוקס מושלם,

הוא מצא את מותו כשמילותיו האחרונות,

הן שיר, ׳שיר לשלום׳, והן מוכתמות בדמו שלו. 

כולנו זוכרים איך הימים אחר כך,

התנהלו באיטיות מייגעת, 

מסע הלוויה, הארון, דור הנרות, הכיכר,

הנאום של נועה הנכדה, ו׳שלום חבר׳,

שהפך מצמד מילים מרגש לסלוגן מעייף.

הרדיו והטלוויזיה, שידרו שוב ושוב את אותן התמונות,

לאה רבין ניחמה את ההמון, אביב גפן שר ׳לבכות לך׳,

אריק איינשטיין כתב שיר ללאה, ומה שנפל עליה.

מדינת ישראל איבדה את הקברניט שלה,

׳הו רב חובל שלי׳, שרה מיטל טרבלסי בגרון ניחר.

אפילו שלמה ארצי, ערבב את קנדי עם רבין, 
לשיר מחאה קצבי.

ואנחנו, כאומה, הבטחנו לערוך חשבון נפש.

הבטחנו לזכור, הבטחנו לא לנטוש את הדרך,

הבטחנו להשאר נאמנים למורשת,

הבטחנו למצות את הדין עם המסיתים,
הבטחנו לבחור בדיאלוג ובשלום,
הבטחנו שלא עוד,

הבטחנו שהרוצח לא יזכה לחנינה.

הבטחנו ולא ממש קיימנו.

שני עשורים חלפו מאז, 
חיים חדשים, רחוקים מהמולדת, 

אני כבר לא צעירה, ילדי כבר בוגרים מתלמידי,

ואיך שעולם מסתובב לו,
כי פתאום רחוק מהמקום ההוא, 
ביבשת אחרת, באלף חדש,
אני נדרשת למחשבה על ציון היום הזה,
לנוער בתפוצה.

כשאני עוברת על הכרזות לפעילות וקטעי העיתונות,
אני נתקלת ביפה הבלורית, בימיו בפלמ"ח,

באיש הצבא, במנהיג, במדינאי, 
תמונות מטקס הסכם השלום עם ירדן, 
מאוסלו, מטקס פרס נובל,
תמונות מכוערות מימי ההסתה, מהרצח,
תמונות כאובות מהלוויה, התמונות מהכיכר וכרזות הזיכרון.

אני מופתעת לגלות כרזות נאצה גם אחרי הרצח הנתעב, 
וגם היום, כמה החברה שלנו עדיין נגועה.
מתי הופכת מחאה מלגיטימית למסוכנת?
איך שומרים על חופש הביטוי? 
איך מגבילים אותו בשם הדמוקרטיה?

היום, אני יותר מתמיד מבינה כמה כולנו אחראים,

כמה ה׳כתובת הייתה על הקיר׳, איך ראינו אותה כולנו,

והמשכנו בשגרת יומנו, לעמל כפינו, ליומיום שלנו.
איך גם בעידננו, אנחנו עדים להסתה גואה,
ואלימות שהפכה לדבר שבשיגרה.
החברה הישראלית איבדה את התום,
מאז אותו יום, כולנו במדרון,
והוא תלול מאוד.

שלשום, אמרה לי איריס, שהילדים שלנו,
אלו שנולדו כאן (בתפוצה),
לא יודעים מי היה רבין.
כשפערתי זוג עיניים בתמהון,
היא הסבירה, "וכי למה שידעו? מהיכן...?"
מיד, אני עושה ניסוי פרטי ומגלה,
שהבכור יכול לתת הרצאה בנושא,
הסנדויצ'ית גם מעודכנת למדי,
והקטנה, בדיוק כמו שאיריס אמרה, 
אין לה מושג.
אז אני מספרת לה על האיש ופועלו,
על ההסתה על הרצח.
היא מיד עושה חיבור למרתין לותר וללינקולן,
עליהם למדה בביה"ס, 
ורק מבקשת שאגיד לה מה קדם למה.
את התגובה המתוקה שלה,
אני מביאה לפניכם כאן. 
"לדעתי, זה מאוד עצוב, 'זה ישראל נגד ישראל'.


רק כשהמילים הללו יוצאות מפיה,
אני מבינה איך כבר מזמן כולם שונאים את כולם.
איך באמת, כלשונה מתקיים, 'ישראל נגד ישראל'.
איך יש שיח מתלהם נגד אשכנזים, נגד מזרחיים,
נגד ערבים, נגד שמאלנים, נגד ימנים,
נגד דתיים, נגד חילוניים,
נגד אתיופים, נגד פליטים,
נגד אינטלקטואלים, 
נגד עניים, נגד עשירים, 
כל פעם, קהל היעד הוא אחר.
שנים רבות חלפו מאז עמדתי מול כיתה,
שנים ארוכות, מאותו יום, בו הבחינה התבטלה.
ובכל זאת, לב המורה שבי פועם לעד.
חשוב לציין את היום הזה,

לא רק בעצרות, שירים ונרות נשמה,
לא רק בסממני הזיכרון,
כי אם בדיון מעמיק ושיח ערכי.

ולא רק לזכרו של האיש היקר, המדינאי והגנרל, 

אלא ובעיקר, עבורינו כאומה.

כי שלום מתחיל בבית,

בשיח סובלני, בפלורליזם, 
בכבוד, בהידברות,
בהסכמה שבאי ההסכמה.