שלום לך ארץ נהדרת

עכשיו היא כבר מפטפטת שוטף בעברית,

׳מה ז׳תומרת..', ׳ בסדר..׳ ו׳מגניב׳ במלרע,

(כן, כן, אני יודעת, צרה צרורה;-)

היא שולטת ב׳רווק׳ ומסלסלת את מוסיקת הפתיחה,

חוטפת צעצועים, מרגישה חופשי בבתי חברים,

רוצה ים כל יום, ו׳חמשושים׳ על החוף.

׳רבתי עם נטלי, דחפתי אותה׳, היא מספרת לי בגבורה,
ואני איני יודעת את נפשי מרוב מבוכה.

כל זה ועוד, ה׳פנינות׳ של הקטנה.

המתבגרת מכורה לשוקו בשקית, 

נהנית מתיאטרון ישראלי וקריאה בעברית.

הבכור שולט ברחובות תל אביב,

ממליץ לי על גלידריות ומסעדות, 

סוקר בעיניים כלות, חתיכות ישראליות.

זהו, עקרתי אותם שוב. 

אני עוקרת סידרתית, כל קיץ בעקביות שיטתית.

אני נהנית מהחזרה לשיגרה הברוכה,

מהשלוה, הנימוס, המרחבים הירוקים,

צינת הקיץ של העמק הנינוח,
לצד דכדוך קל ותוגת פרידה. 

והם, נפשם אינה יודעת מרגוע,

מה אומר החוק המקומי, הם בודקים גבולות כאן מול שם,

׳אבל בישראל הרשית, עד יותר מאוחר...׳

מתריסים בחוצפה ישראלית ושאלות נוקבות, 

על שיכות ומשפחה, שם מול פה.

ואני בוחנת בגאוה את פאר היצירה,

וחושבת, שללא ספק, אני אשמה.

מנסה שהם יהיו גם וגם, 

שם, כמו ישראלים, כאן, אמריקאים, מקומיים.

ועם ה׳גם וגם׳, יוצא גם, ׳לא ולא׳, 

קונפליקט בהמשכים, מדור ההורים לדור הילדים,

ואולי רק נדמה לי ששבתי לשקט, לשיגרה.

השקט, שלפני הסערה,

שלא אתפלא אם הם יעשו לנו ׳עליה׳,

ואז אפילו לא אדע, אם אני שמחה או עצובה.