design by sharon: .על גלות, גאולה וחג ההודיה

חזרתי מניתוח קטן,
ואין לי מי שיאסוף את הילד מהגן.

האמת, אני לא מכירה כאן אף אחד,

אין לי אפילו רופא מטפל.
עברנו רק לפני כחודש,

ואני כבר על שולחן הניתוחים,

אין מה לדאוג, לא משהו רציני,

רק מהעניינים האלה, הסתם מעצבנים.

אני דוחקת ברופא, שינתח מהר,

שאספיק לאסוף את הבכור מהפעוטון.

הוא מחייך אלי וברכות אומר לי,

׳גברת אשכנזי, לא תוכלי לנהוג היום.....׳

אני מתקשרת בדמעות למנהלת ההודית הקשוחה,

של 'הגן המונטוסורי האמריקאי הבינלאומי',
כן, כן, ממש כך הוא נקרא.

(ובמבוכה רבה אודה בפניכם,
כמה הרשים אותי השם הארוך הזה,
שחיפה על כלום, הבל הבלים,
וכמה הלכתי שולל אחר,
נוף המרינה מהחלון של הגן...)

אני מבקשת אם אפשר,
שישאר רק היום לafter care,

אני באמת לא מכירה אף אחד.

מאז שעברנו לכאן,
אנחנו חולים ללא הפסקה,

פעם הוא, פעם אני,

פעם שנינו.

הרופא מסביר לי בשפה גבוהה מה קרה לי,

ואיך לטפל עכשיו.
הוא רושם לי אנטיביוטיקה,

ומדבר בקצב מסחרר, אני לא קולטת מילה,

מתבוננת בתנועת השפתיים שלו,

ומרגישה לבד בעולם,

יותר גרוע מזה,
אני בודדה על גג העולם.

והאמת, עם כל הכבוד לרופא,

הוא לא צריך להסביר לי דבר.

אני יודעת, איך גוף ונפש שלובים יחדיו,

איך אני עצובה,
איך אני נופלת לרחמים עצמיים בכל בוקר מחדש,
איך העיניים שלי דומעות מכל שיר,

איך כאב פיזי מפלח את ליבי,

בסיום כל שיחת טלפון עם אמא שלי.

הוא לא צריך להסביר לי דבר,

כי מועקה יושבת לי עמוק בבטן חזק,

אני עוד כואבת את הפרידה.

כמה כמהה אני לחיבוק, לכנות, לחום,

כמה כמהה אני לקול מוכר, לשפה שלי.

כמה מתגעגעת אני למכורתי,
לכור מחצבתי, למולדתי,

למי שהייתי, למקומי.

עכשיו, אני נשמעת לעצמי עילגת כל כל,
המילים הפשוטות נתקעות לי בקנה הנשימה.

הוא לא צריך להסביר לי דבר,

אני יודעת שקשה לי עכשיו,
אני בודדה ולכן אני חולה.

והבכור, כמו כל הילדים,
בחושיו החדים, מרגיש אותי.

אז לאות הזדהות או לאות מחאה,
או לשתיהן כאחת,

גם הוא חולה ומתחלה, ללא הפסקה.

ואני כבר כל כך עייפה,
מותשת מהמעברים החדים,

בין חופשת מולדת קייצית חמה ומחבקת,

לניו יורק הקרה והמושלגת.

אני עדיין לא יודעת לווסת את המהמורות הרגשיות,

את ערבוב הטעמים המתוקים והמרים,

בין חדוות הגילוי ונגיסות מתפוח התאווה,

בין הסקרנות והסיפוק שבעצמאות,

לתהומות העצב, הזרות, הניכור,

הלבד.

כן, אני יודעת שאני אשמה, רציתי ניו יורק,

רציתי את כל החוויה האמריקאית בהוויתה.

סירבתי לבדוק שכונות ישראליות,

גם לא את בית הכנסת ליד הבית,

'קונסרבטיבי', מה זה בכלל?

׳זה גלותי׳,
חשבתי לעצמי, בהתנשאות צברית.

מה לי, ישראלית, אתאיסטית וחילונית
מה לי ולזה?

בפעם הראשונה, שפקדנו את בית הכנסת השכונתי,
ישב א' כל התפילה עם כיפת נשים צחורה,
לבנה מתחרה.

אף אחד, אגב, לא אמר מילה.

׳יהודיה׳ כתוב בתעודת הזהות,
אבל לו שאלתם אותי אז,
הייתי אומרת שיהדותי,
היא היסטוריה, מסורת ומשפחה,

חגים וקידוש ביום שישי.
ובעצם, מעולם לא ניתנה לי זכות הבחירה,
כי נולדתי לאם יהודיה.

רציתי לצאת אל העולם הגדול,
לחוות אותו במלוא עוצמתו.

להיות קצת לבד,
רחוקה מהשבט, רחוקה מהחבר׳ה,

רציתי ללמוד שפה, לאמץ תרבות,
להיטמע בסביבתי.

רציתי לשנות קריירה,

להפסיק להתעסק בחינוך,
בהיסטוריה והגות יהודית,

רציתי להוריד את המשא הכבד
של עמי מהגב שלי.

וחוצמזה, אמרנו, כמו כולם,
אוטוטו חוזרים.

אמרתם שנתיים?

אז לפחות שנתיים, שיהיו לי חיים א ח ר י ם.

אני רוצה לכתוב עכשיו את הסיפור שלי.

לקטן אני אומרת, שהוא ׳ילד העולם׳,

מעכשיו נגלה אותו יחדיו, יד ביד.

אומרת ועושה, מבטיחה ומקיימת חיש מיד.

מסביבי בתחילה,
רק אמריקאים, איראנית אחת ושני צרפתים.

זהו, עכשיו אנחנו ׳מתנסים׳ אני מכריזה,

והלכה למעשה, מתאהבת באמריקה בשמחה.

יעלי מסתכלת עלי, כאילו ירדתי מהפסים,

׳תגידי מה נהיה איתך, שכחת מי את?׳

היא אומרת לי באהבה ללא מילים.

בסבלנות של חברת ילדות,

מביטה בי עושה détour ענק,

בדיוק בשביל לחזור,
אחרי שנים, לאותה הנקודה.
אז היא תגיד לי בעיניה הטובות,
'ידעתי, זה חזק ממך....'

יחלפו רק מספר חודשים,
וכבר אמצא את עצמי שוב,

במחלקה ללימודי יהדות לתואר שני בYU,

מסביבי כולם דתיים,

ושוב אני נטע זר בטי שירט וג׳ינס.
בדיאלקטיקה של חיי,
אני 'שייכת', 'לא שייכת' לכאן.

כעבור שנתיים,
ארשום את הבכור, הקטן לגן יהודי,

זה, שאת בית הכנסת,
שלצידו סירבתי אז לבדוק.

אני מתחילה להבין,
את כוחה המיוחד של קהילה בתפוצה.
אני מתאמצת להיות קשובה לצרכים שלי,
ומבינה נכוחה את הסתירה.

זה חזק ממני, אני חייבת אחיזה.

אני חייבת שורשים, אני חייבת חיבורים,

אני חייבת תוכן וערכים,
אני חייבת להיות אותנטית לעצמי,
אני לא יודעת ל'התחפש',

אני חייבת קשרים משמעותיים.

אבל אני עושה את זה כך הזמן,

לצד פלירטוט מלא עם הסביבה הקרובה.

אני נזכרת בעליה הרוסית של נעורי וילדותי.

כמה מכמיר היה לראותם, מדברים בשפתם,

מתאמצים לקרוא עיתונות משם,

מכתתים רגליהם למעדנייה השכונתית,

רק כדי להתענג על ניחוחות ילדות,

על טעמים מארץ רחוקה.

האם גם אני נוהגת כך?
האם גם אני נראית כך?

׳להיות מהגר זה פתטי.... ׳,
אמר לי פעם חבר יקר,
עכשיו אני מבינה בכאב, כמה הוא צדק.

תעבור עוד שנה, ויקראו לי פרופסור,

אני אלמד בState University of NY

במחלקה ללימודי יהדות.

דרך האמהות וההוראה,
תתבהר לי לפתע יהדותי באור חדש.

היהדות שלי היא תרבות, היא סל ערכים,
היא לא דת.

את אותו ריקוד דואלי ארקוד שוב בוואלי,

כשנעבור לקליפורניה.

אבחר לגור בשכונה אמריקאית לחלוטין,

איילת תגיד לי שזה ׳רחוק׳, ואני לא אבין ממה.

הילדים שלי יהיו בין הישראלים הבודדים בביה"ס,
שייכים לאחוז יהודים קטן,

יבואו איתי חשבון על 'להיות' ו'לא להיות'.

במקביל, אדחוף אותם ללא הפסקה,

לחוגים וההעשרה בעברית,

לסדרות חינוך ארוכות במולדת,

לספרות, לשירה, לתרבות עברית בהוויתה.

אזפזפ בין בתי ספר יהודיים לאלו הציבוריים,
לא עושה 'הנחות' לא נותנת עדיפות,

מחליטה רק לפי טובת הילד ואיכות המורים.

וכל הזמן מחפשת איזו דרך ביניים,

את העמק השווה,
בין ייחודיות לצד השתלבות,

בין קודש וחול, בין קטן לגדול,

בין מציאות לחממה,

בין יהדותי, לישראלותי ולעולם הרחב.

חיים מלאים באמריקה בין קהילות,

אמרתם בין זהויות?
אמרתם משבר?
אולי אם אפסיק להגדיר,

יהיה לי קל יותר.

עברו מאז כמעט שני עשורים ביעף,
את חיי כאמא בחרתי לחיות בניכר.

אבל אני עדיין מזפזפת ללא הפסקה,
עדיין מחפשת את מקומי בעולם.
בין עולם של אסתטיקה ועיצוב,
לכזה של היסטוריה, הגות וחינוך.
בין דירקטוריון אמריקאי למהדרין,
לחאקי הזרוק של הצופים.
בין עברית לאנגלית וצרפתית.
כמו פרפר משחר לחופש,
ומחפש טעם לחייו,
אנחת כל פעם על פרח אחר,
מחפשת אותי.
מי אני?

ולמה כל כך חשוב לי להגדיר?
האין ההגדרה מדירה?
האין ההגדרה מצירה?

כמעט שני עשורים חלפו מאז.
שנים ארוכות, של הצטיינות יתירה,
בהעברת משבר הזהות לדור הבא.
ושאלת השאלות,
האם לא כדאי שיהיו אמריקאים ודי?
(הרי עד לפני שבועיים זה נשמע נחמד למדי...)
ואם אנחנו כבר כאן,
אז מה מהי המשימה,

ומהו בכלל חינוך יהודי בתפוצה,
מה להביא מהישראליות,
מה לקחת מהאמריקאיות,
מה לשמר מהיהדות,
כן או לא עברית, ולמה בכלל?
ואם כבר עברית, כמה משקיעים,
להתעקש על הרמה, לתקן שגיאות הכתיב?
ורק כשאני כותבת את אלו המילים,
אני מבינה כמה תמיד התחבטו בכך תמיד היהודים.
בין מנדלסון לשפינוזה,
הרצל ופינסקר,
נפוליאון ומועצת הזקנים,
שאלות אמונתינו, נאמנותינו,
זהותינו והשתלבותינו,
רקומות בחוטים לאורך דברי הימים.

כמעט עשרים שנים בארץ רחוקה,
והיום ביום הזה ממש, בבוקר חג ההודיה,
כששריפות ענק משתוללות במולדת,
אין דוגמא בוערת מזאת לקונפליקט חיינו בתפוצה.
מחד,
ברכה והודיה על הדרך והמסע,
לצד תחושת שייכות, התכנסות ותכונת חג.
ומאידך,
דאגה כנה, השלמה והבנה שלנצח אהיה חצויה.
וכן, יש לי כבר מי שיאסוף את הקטנה מביה"ס או מהגן,
ועדיין לפעמים אני מרגישה בודדה,
כי בסופו של יום,
'אדם בתוך עצמו הוא גר...'