אקס מיתולוגית

הייתי מאוהבת בה.
אהבת נעורים ראשונה,
מתפרצת, הורמונלית מהולה בהערצה.
דיברתי את שפתה, את תרבותה, את עברה,
הכרתי אותה, לפני ולפנים,
ידעתי את גופה, כל עמק, כל גיא.
צעדתי בדרכיה, דרך ידועה, מוכרת, סלולה.
תיכון, תנועת נוער, צבא, קצונה, לימודים,
עבודה ראשונה, הקמת משפחה.
אהבתי אליה הייתה כה עזה,
שלא האמנתי שאי פעם יפרדו דרכנו,
שאפלרטט עם אחרות,
שהתום והבתוליות יחדלו מלהיות.

 

ואז, נפרדנו. 

בהתחלה, הבטחתי לה שזה זמני,

שאני עוד אשוב, קצת כמו בבלדה ליוצא קיבוץ.

הסברתי לה שזה חופש, הפסקה, לא פרידה.

בקשתי אותה שתתן לי ללכת, שאהבתנו כה גדולה, שאחזור.

אמרתי לה, שאני - היא, שאני לא יודעת מי אני בלעדיה.

שהיא נטועה בי כל כך עמוק, שאל לה לחשוש,

אני חזקה ולא אתפתה לאחרות.

 

 

בנאמנות וקנאות, שמרתי על הקשר איתה,

מתעדכנת בחדשות, בתרבות ובשיח המקומי. 

במקביל, לא עמדתי בהבטחתי ופלרטטתי עם אחרת. 

האחרת הייתה גדולה וזוהרת, 

היא הייתה זרה ומסקרנת.

ואני, אני נשבתי בגילוי החדש, של מקומות, של שפה, של תרבות,

של אקלים, של גינונים ונימוסים,

והכי אהבתי את המרחב האישי והציבורי.

המרחב הזה, אפשר לי בגידה, בגידה גלויה ומהנה.

בגידה עם הרהורי חרטה, שאלות של נאמנות, שייכות וזיקה.

כמו ברומן סוער, התלהבתי והתאהבתי,

וככל שהתאהבתי, כך יותר רחוק הלכתי.
 

אבל דמותה של האקסית המשיכה ללוות אותי,

במי שאני.

דיברתי אותה, חלמתי אותה, שרתי את שיריה,

דקלמתי את הוגיה, דאגתי לה, חשבתי עליה,

חשתי אותה. 

היא לא הניחה לי.

כל פעם שראיתי את פניה, נשמתי נעתקה,

כל פעם ששמעתי את קולה, דמעו עיני,

בכל פעם שהרחתי אותה, קרא ליבי אליה.

חטאתי קבוע בהשוואה אליה, באיזכור שמה ובשיחות עליה.

הייתה לה זכות ראשונים,

וזאת רבותי, זכות אמיתית.

לאט, לאט, התרחקתי, בהתחלה גיאוגרפית,

אחר כך תרבותית, בסוף, אפילו נפשית. 

קצת הפנתי לה עורף, מנסה לבנות את חיי מחדש,

מכריזה קבל עם ועדה, שהחיים הם כאן ועכשיו.

אבל היא לא נתנה לי מנוח, 

מופיעה בכל פעם מחדש, סביבה הילה, 

אצלי היא ׳תקועה׳ בצעירותה, במה שהיינו פעם מזמן.

היא מתריסה שהכל היה אחרת לו היינו יחדיו,

ובכל תקלת חיים, נותנת לי הרגשה, שלו הייתי איתה,

הכל היה יותר פשוט, יותר נכון, טבעי,

יותר קל.

 

ואז הזוהרת, הציעה לי למסד את הקשר,

גרין קארד, אזרחות, שבועת אמונים לארצות הברית.

מוכרחה להודות שהסמקתי קלות,

מוחמאת ומוחנפת מהמחווה,

זאת כנראה, אהבה בשלה.

וחשבתי, שזהו, זה יסתום את הפתח על הגולל,

ויניח לעבר.

אקס מיתולוגית, יפה וסקסית ככל שתהיי,

השתנית גם את, התבגרת, כבר יש לך קמטים, 

השנים חלפו עברו,

שתינו כבר לא צעירות,

ואולי מה שהיה, צריך היה לקרות.
 

עמדתי שם עם יד על הלב,
נשבעתי אמת למדינה, שחרטה על דגלה,
ערכים בהם אני מאמינה.
דמוקרטיה, שוויון וחופש, עליהם מושתת החוקה.
אבל בתוך ליבי, ישבה ציפור, קטנה ולחשה,
׳נאמנות כפולה׳.
מה לעשות חברים יקרים,
אני בקשר נינוח ובשל,
מרגישה ברוכה ומבורכת,
חיה איתה, בתוכה לצידה,
מעריכה אותה, מוקירה לה תודה.
אבל בתוך הנפש פנימה,
אני לא משקרת,
אני עדיין מפנטזת על אהובה מארץ אחרת.