? מותר לי לקרוא לך אריק

תמיד הרגיש לי שאנחנו קרובים, משפחה.

הישראלי היפה, עם החצי חיוך, הבלורית והסלנג,

עם חוש ההומור, הצניעות והחן.

היית שם איתי משחר ילדותי, מנעורי.

מעצב ישראליות לאומה שלמה.

את ׳השריקה של התנועה׳,

שרנו בהתלהבות וזמזמנו את הפזמון, 

(כי הוא התייחס למתחרים מהשמו״צ,

והשרוך שלנו היה בכלל אדום).

נכחת איתנו בפעולות בקן, 

בוויכוחים סוערים בין,

׳אני ואתה נשנה את העולם׳

ל׳יושב על הגדר, רגל פה רגל שם׳. 

ההתאהבות שלנו הייתה בדרך לגימנסיה,

עם הילקוט ובתלבושת אחידה,

ליוות את הנשיקה הראשונה שלי,

את האהבות הטהורות, 

את החברויות והפרידות.

׳כשאור עלה בחלוני׳,

הקשבתי לשיריך ב׳חלונות הגבוהים׳,

וכבר אז ידעתי, שכל שילוב מוסיקלי,

הוא מתאים.

חבבת עלי את אלתרמן וביאליק,

הצחקת אותי בחידון התנ״ך,

ואפילו ׳סולדת׳ ספורט שכמוני,

התחילה לחבב את ׳הפועל׳ בזכותך.

׳אמא אדמה׳, נכנסה אצלי לפנתאון,

את ׳יש לי אישה שאוהבת אותי׳,

הקדשתי באדיבותך לאימי.

׳אח קטן׳, מזכיר לי את שחר, 

מעריץ מספר אחד שלך,

הוא מאוד עצוב עכשיו.

ואפילו אלה, שנולדה אחר כך, למה שמכנים דור הY,

והתבגרה אי שם בשנות התשעים, התאהבה בך.

מה שהוכיח לי אז, 

שלשירים טובים, אין תאריך תפוגה.

ב׳פראג׳, ראיתי בך משהו חדש,

וכששרת, ׳הוא חזר בתשובה׳,

הערכתי את היכולת שלך, לדבוק בחברות ומשפחה,

גם כשהיא מקיימת אורח חיים הפוך משלך.

היית נוכח בכל תחנות חיי,

בנוף ילדותי, בתיכון, בצבא. 

שמחת אותי בימים עצובים,

הרגשתי איתך את הבית ממרחקים.

מדי שבוע כשאני מקיצה,

אני מזמרת בשמחה את ׳שבת בבוקר יום יפה׳, 

ורצה להכין לי כוס קפה.

ועל אף חיידק הטיולים והסקרנות האינסופית,

בסוף אני הכי אוהבת ׳להיות בבית׳,

׳עם תה והלימון והספרים הישנים׳.

הענקת לי רפרטואר שלם, לחלוק עם ילדי, 

׳בובה זהבה׳, ׳רוח רוח׳, ׳האיילות בלילות׳,

׳אדון שוקו׳, ׳תוכי יוסי׳ ו׳לולו הכלבה׳,

הפכו איתך לנוף ילדותם.

ועכשיו, כשהם גדלים, 

אני מתרגלת בזהירות את ׳עוף גוזל׳,

ומסרבת להאמין שאני נפרדת ממך.

את ׳סע לאט׳, אני שרה כמעט בכל נסיעה,

(אלא שאני באמת נוסעת ל א ט ...),

המחשבות שלי רצות לכל הכיוונים,

וכשאני מגיעה באיחור, 

אני מקווה שלא יתחילו בלעדי. 

ל׳יושב בסן פרנסיסקו על המים׳,

יש לי מקום מיוחד, 

אני שוטפת את העיניים בכחול ובירוק,

ומרגישה הכי קרוב ורחוק.

כששרים את ׳כמה טוב שבאת הביתה׳,

נדמה לי שזה נכתב עלי,

וכשהקלטת את ׳חוזרים הביתה׳, 

תהיתי אם לא כבר הגיע הזמן....

היית הפסקול של חיי, של מדינה שלמה,

והיום, אני רוצה כל כך להגיד לך משהו אישי,

ונופלת לקלישאה,

ולבנאליות של אינספור הספדים,

ותוך כדי כך מבינה, שמה שהיית עבורי, 

היית עבור כולם. 

איש גדול, אמן בחסד, 

סמל, ארץ ישראל היפה,

תחסר לנו כל כך.

אם מותר לי לקרוא לך אריק,

אז, אריק,

אני פשוט אוהבת אותך.

אקס מיתולוגית

הייתי מאוהבת בה.
אהבת נעורים ראשונה,
מתפרצת, הורמונלית מהולה בהערצה.
דיברתי את שפתה, את תרבותה, את עברה,
הכרתי אותה, לפני ולפנים,
ידעתי את גופה, כל עמק, כל גיא.
צעדתי בדרכיה, דרך ידועה, מוכרת, סלולה.
תיכון, תנועת נוער, צבא, קצונה, לימודים,
עבודה ראשונה, הקמת משפחה.
אהבתי אליה הייתה כה עזה,
שלא האמנתי שאי פעם יפרדו דרכנו,
שאפלרטט עם אחרות,
שהתום והבתוליות יחדלו מלהיות.

 

ואז, נפרדנו. 

בהתחלה, הבטחתי לה שזה זמני,

שאני עוד אשוב, קצת כמו בבלדה ליוצא קיבוץ.

הסברתי לה שזה חופש, הפסקה, לא פרידה.

בקשתי אותה שתתן לי ללכת, שאהבתנו כה גדולה, שאחזור.

אמרתי לה, שאני - היא, שאני לא יודעת מי אני בלעדיה.

שהיא נטועה בי כל כך עמוק, שאל לה לחשוש,

אני חזקה ולא אתפתה לאחרות.

 

 

בנאמנות וקנאות, שמרתי על הקשר איתה,

מתעדכנת בחדשות, בתרבות ובשיח המקומי. 

במקביל, לא עמדתי בהבטחתי ופלרטטתי עם אחרת. 

האחרת הייתה גדולה וזוהרת, 

היא הייתה זרה ומסקרנת.

ואני, אני נשבתי בגילוי החדש, של מקומות, של שפה, של תרבות,

של אקלים, של גינונים ונימוסים,

והכי אהבתי את המרחב האישי והציבורי.

המרחב הזה, אפשר לי בגידה, בגידה גלויה ומהנה.

בגידה עם הרהורי חרטה, שאלות של נאמנות, שייכות וזיקה.

כמו ברומן סוער, התלהבתי והתאהבתי,

וככל שהתאהבתי, כך יותר רחוק הלכתי.
 

אבל דמותה של האקסית המשיכה ללוות אותי,

במי שאני.

דיברתי אותה, חלמתי אותה, שרתי את שיריה,

דקלמתי את הוגיה, דאגתי לה, חשבתי עליה,

חשתי אותה. 

היא לא הניחה לי.

כל פעם שראיתי את פניה, נשמתי נעתקה,

כל פעם ששמעתי את קולה, דמעו עיני,

בכל פעם שהרחתי אותה, קרא ליבי אליה.

חטאתי קבוע בהשוואה אליה, באיזכור שמה ובשיחות עליה.

הייתה לה זכות ראשונים,

וזאת רבותי, זכות אמיתית.

לאט, לאט, התרחקתי, בהתחלה גיאוגרפית,

אחר כך תרבותית, בסוף, אפילו נפשית. 

קצת הפנתי לה עורף, מנסה לבנות את חיי מחדש,

מכריזה קבל עם ועדה, שהחיים הם כאן ועכשיו.

אבל היא לא נתנה לי מנוח, 

מופיעה בכל פעם מחדש, סביבה הילה, 

אצלי היא ׳תקועה׳ בצעירותה, במה שהיינו פעם מזמן.

היא מתריסה שהכל היה אחרת לו היינו יחדיו,

ובכל תקלת חיים, נותנת לי הרגשה, שלו הייתי איתה,

הכל היה יותר פשוט, יותר נכון, טבעי,

יותר קל.

 

ואז הזוהרת, הציעה לי למסד את הקשר,

גרין קארד, אזרחות, שבועת אמונים לארצות הברית.

מוכרחה להודות שהסמקתי קלות,

מוחמאת ומוחנפת מהמחווה,

זאת כנראה, אהבה בשלה.

וחשבתי, שזהו, זה יסתום את הפתח על הגולל,

ויניח לעבר.

אקס מיתולוגית, יפה וסקסית ככל שתהיי,

השתנית גם את, התבגרת, כבר יש לך קמטים, 

השנים חלפו עברו,

שתינו כבר לא צעירות,

ואולי מה שהיה, צריך היה לקרות.
 

עמדתי שם עם יד על הלב,
נשבעתי אמת למדינה, שחרטה על דגלה,
ערכים בהם אני מאמינה.
דמוקרטיה, שוויון וחופש, עליהם מושתת החוקה.
אבל בתוך ליבי, ישבה ציפור, קטנה ולחשה,
׳נאמנות כפולה׳.
מה לעשות חברים יקרים,
אני בקשר נינוח ובשל,
מרגישה ברוכה ומבורכת,
חיה איתה, בתוכה לצידה,
מעריכה אותה, מוקירה לה תודה.
אבל בתוך הנפש פנימה,
אני לא משקרת,
אני עדיין מפנטזת על אהובה מארץ אחרת.

 

בלוגריה

לא ידעתי שאשבה בקסם הכתיבה,

שאמצא את עצמי מנהלת רומן עם חצי עולם,

לא האמנתי שיהיה לי האומץ,

לא שיערתי שאתמיד,

לא חשבתי שיהיה לי מה להגיד.

לא הבנתי כמה ממכרת התחושה,

של המשוב והדיאלוג בעקבותיו.

ואם להודות על האמת, 

עברו שנתיים וחצי מהפוסט הראשון,

ומאז בכל יום חמישי, כמו שעון,

היד שלי קצת רועדת כשאני לוחצת ׳post',

ואני נדהמת ומתרגשת,

בכל שבוע מחדש,

שיש מי שקורא אותי כאן או שם.

ופתאום, תוך כדי הכתיבה, נוכחתי לגלות,

שאני שייכת לאחווה.

׳בלוגריה׳, אם יש בכלל כזה דבר.

אני קוראת אותן אחת ל... 

את רובן אינני מכירה באופן אישי,

אבל באופן די פרדוקסלי, אני מכירה אותן לפני ולפנים.

הן, אפילו לא יודעות שאני קיימת,

אבל אני צורכת אותן בתאווה בלתי מסופקת.

אני לומדת באמצעותן בקלילות,  

מחכימה, מגוונת ומעשירה את חיי.

עיצוב, בישול, אופנה, לייף סטייל, 

צילום וטיולים ברחבי העולם, 

ואם יורשה לי גילוי נאות,

הבלוגריה, שינתה לחלוטין את האופן שבו אני לומדת,
מטיילת, חווה, מארחת ומעצבת.

מביתי הקטן בסוף העולם,
אני לומדת על טרנדים עיצוביים בסקנדינביה,

על תכשיטנית מסיאטל, מאפיות בפריז, פאנג שואי במולדת, 

ועל נשים מוכשרות בישראל ומחוצה לה,

שכותבות בשפת אימי יפה כל כך.

אז כמו שהכרזתי כבר בעבר,

קבל עם ופוסט,

שבדברים טובים, משתפים,

וגם כי כך בעצם נחשפתי לבלוגריה,

בסגנון, ׳חבר מביא חבר....׳ ויאללה חגיגה.

הנה הרשימה שלי לנשים מעוררות השראה, 

שאני מבקרת לעיתים תכופות (אם כי באופן וירטואלי) בביתן.

ביסים

http://bissim.com/

בגלל הצילומים, המתכונים והכתיבה הקולחת והחיננית.

בגלל שהבחורה, סופר מוכשרת, כבר הוציאה רב מכר,

ועדיין שומרת באדיקות על הפרטיות.....

דלית גבירצמן ל׳בעניינים׳ 

http://www.ba-icc.org/

כי היא חברתי הטובה, ואנחנו תאומות, שהופרדו בלידתן, 

הרבה דומות וגם שונות, שחור לבן, כמו שאנחנו אוהבות ללבוש.

כי על אף שאין לי כל כוונה לבשל את המתכונים המופלאים,

אני אוהבת לקרוא אותה ואת התיאורים הנפלאים.

אז מה את עושה כל היום

http://what-efrat.blogspot.com/

כי היא קלילה, כנה ואמיתית, המתכונים שלה להיט,

הצילומים מרהיבים, מעוררי תיאבון ומזילי ריר.

קרן שביט

http://www.karen-shavit.com/

כי היא מעצבת רב תחומית אמיצה, 

עורכת מכירות קולאג׳ ואירועים עם הרבה סטייל.

כן, הבלוג שלה הוא פלטפורמה עסקית לקידום מכירות,

אבל אני לא יכולה לעמוד בתמונות המשגעות!

הלוחשת לבתים

http://www.homewhisperer.co.il/about/

כי היא מעצבת פנג שואי, מוכשרת ומחוננת,

כי הפוסטים שלה גורמים לי לראות דברים באופן אחר ומשחרר.

הבית של עידא

http://ida-home.mako.co.il/

כי מדהים אותי לראות מה סטייג׳ינג פשוט וסטיילינג יכול לעשות,

וכמה אפשר לשנות, בלי פוזות והוצאות מטורפות.

Paris chez Sharon 

http://parischezsharon.blogspot.com/

כי אינו כמו תמונות מעיר האורות, בליווי מאפים בשלל צבעים וריחות,

כדי להזכיר לי שאין, אבל אין על פריז,

ואתם זוכרים שכבר הקדשתי לה שיר;-)

תודה רחלי על ההכרות עם הפוסט הכי מתוק בעולם!

פריזאית  

http://parisait.com/

כי הוא באמת המדריך הסודי לעיר היפה בעולם! (עכשיו אולי קצת פחות סודי...)

כי כנרת עושה שם דברים נפלאים, כמו לארח כותבים ולסקר ספרים ואמנים.

כי ידיעות אחרונות גילו את הפוטנציאל, והקדישו לה טור מיוחד, ׳מפריזה׳.

סיון האישה והמצלמה

http://sivanaskayoblog.com/

כי היא כותבת על ניו יורק וחוויות אורבניות, כי היא טיילת כלבבי, 

כי היא צלמת בחסד, אנינה ומרגשת.

Rachel

http://www.elephantineblog.com/

כי רייצ׳ל היא אמנם תכשיטנית, אבל היא כותבת ומצלמת נפלא את החיים!

לייף סטייל, טיולים, ספרים ומתכונים....

וקצת כי היא מזכירה לי את עצמי.

חגית אברון 

http://www.hagitevron.com/

כי היא פשוט נפלאה, כותבת על ימי טיול קסומים,

וכל פעם כשאני קוראת פוסט, בא לי לעלות על מטוס.....!

שני ספרים שלה כבר על המדפים,

והם פשוט תזכורת נהדרת,

שהחיים יפים.

(תודה מיכל על הintro)

must have

http://www.musthave.co.il/

זה אומנם לא ממש בלוג, כי אם אתר ועמוד פייס, אבל די ממכר.

שום דבר ממה שמופיע שם, אני לא ממש חייבת,

אבל מוכרחה להודות שאני אוהבת.

Garance

את Garance הכרתי בזכות נועה,

אמנית רישום, חובבת אופנה וטיולים בעולם, גרגרנית, אמריקאית וצרפתית,

נו, מה יש עוד להסביר?

http://www.garancedore.fr/en/2013/03/15/new-york-garance/

ולא מפליא, ולא מפתיע, שכל הכותבות כאן הן נשים,

כי הן מוכשרות, יצירתיות ומביאות פן אישי.

בתיאבון ולחיים!

נערה במשקפיים

הכל התחיל לפני מספר חודשים, כשניסיתי לתומי,

לקרוא את האותיות הקטנות במרשם רופאים.

בארוגנטיות של מי שמעולם לא הרכיבה משקפיים,

של מי שהייתה ה׳עיניים׳ של הבית ובן זוגה,

נטלתי את ה׳צאטלע׳ וניסיתי לפענח את שעיני רואות,

תחושת עלבון דקיקה התחילה לטפס לי בגרון,

משימה שלא נתתי עליה את הדעת בעבר,

הפכה פתאום קצת מורכבת ולא כל כך פשוטה.

מיד פתרתי את עננת הדאגה בעובדה שכבר שעת ערב ומאוחר,

אני בוודאי עיפה, התאורה במטבח, לא מי יודע מה, 

נחליף נורות ונירגע.

אחר כך נכחתי לגלות, 

שתפוקת קריאתי ירדה בחודשים האחרונים מאוד.

אני, שנהגתי לקרוא ספר או שניים בשבוע,

קוראת עכשיו את אותו מספר ספרים רק בחודש ימים תמימים.

גם את המחשבה הזאת, גירשתי כמו זבוב טורדני,

מדחיקה, מכחישה, מאשימה את המדיה והשתלטותה על חיי,

את חוסר הזמן, המחויבויות, את הפייס, האינטרנט, 

את הצורך בסיפוק מיידי.

וכך חוזר חלילה, נורת אזהרה, צפירת הרגעה,

הדחקה,

הכחשה.

בסוף, מצאתי את עצמי במרפאת העיניים, באיחור אופנתי (שרוני),

עד לאותו הרגע, ואפילו שניה לאחריו, עוד שקלתי לבטל את התור המיותר.

ובכן, הגדלת אישונים, בדיקת ראייה קפדנית, לחץ תוך עייני,

ועוד מינוחים, ששמעתי עליהם לראשונה בחיי,

אישרו את שיגורתי לו.....

הראיה כבר לא מה שהייתה.

׳זיקנה?׳ אני שואלת את הרופא,

והוא בעדינות אומר....

׳לא הייתי אומר זיקנה...  אולי aging', הוא מאשר במבוכה.

עכשיו העלבון כבר צורב.

אני? בגילי? במצבי?  

די מהר זה עובר,

כשאני מגלה שעומד לרשותי ביטוח בריאות משלים,

ואני זכאית לשני זוגות משקפיים חדשות.

אני מתחדשת בשמחה בעוד פריט אופנה,

ומתעקשת לראות (בעזרת משקפיים הפעם) את חצי הכוס המלאה.

כל חיי רציתי ׳מראה חכם׳,

ואם יורשה לי בלי צניעות לדקה,

המשקפיים אפילו הולמות אותי במיוחד.

אבל בדרך הביתה, אני מהרהרת בכל השינויים שהזיקנה מזמנת,

וכמה זה בוודאי קשה, כשהכל נעשה יותר איטי, יותר מורכב.

איך זה מרגיש, כשהגוף בוגד, 

כשהשמיעה נחלשת,

הראיה מטשטשת, כשצריך להתרגל לשינויים טכנולוגיים,

כשהראש כבר לא חושב בבהירות, כשמתקשים למצוא את המילים לתיאור,

כשהחן סר, כשהנעורים היו ואינם, כשחברים עושים ׳רילוקשיין' לעולם הבא.

ובכן, למזלי אני רק aging ואינני מזדקנת.

כשהבטתי במראה, הבטחתי לעצמי, 

להתייחס ביותר סבלנות ואהבה לגיל השלישי,

כי בקצב הזה, 

זה אוטוטו.... 

אני.