פיצול אישיות

געגוע

טרם נפרדנו והוא כבר מתעתע בי,

ממלא את עיני דמעות 

ואת בטני מועקה,

זה עתה שבתי,
זה עתה שבעתי,

ושוב אני רעבה,

רוצה לכאן, כשאני שם, וההפך.

אקטוף רגעי אושר בכל סביבה,

ארגיש ברת מזל, 

אין עלי, אני אזרחית העולם.

מחליפה אוירה בקלילות מירבית,

משתעשעת בשפה, במטבע לשון,

בכפל משמעויות, בהבדלים שבין התרבויות.

מעמידה פני מקומית בכל מקום בעולם.

תלבושת, תפאורה, סלנג ומניירות, 

החיים הם במה וכולנו שחקנים,
ההצגה הגדולה של חיינו, המסך תמיד מורם.

ואנחנו מכירים, מבינים, נו, אנחנו מכאן....

אני לא מבזבזת זמן,

על חימום והתנעה,

רוצה להרגיש שייכת,

לחוות את הרגע ואם אפשר, תכף ומיד.

ובכל זאת, משהו תמיד חסר לי שם,
איזו תחושה לא נוחה, ריקנות, זרות קלה, זיוף, 

אופס, האם הבנתי את הבדיחה?

האם הכל גלוי לפני, או שנסתר משהו מעיני,

ואיני יודעת אפילו על קיומו, כי איני באמת בת המקום.

מי אני? להיכן אני שייכת?
פעם היה כל כך פשוט להשיב.

טעמתי מעץ הדעת, מהפרי האסור,

והוא טעים, ממכר, וערב לחיכי ביותר. 

העונש שנגזר על חטא הסקרנות, התאוה והבוגדנות, 

הוא הקונפליקט הנצחי, ההשוואה וההתחבטות. 
מה אם, מה יהיה ואיפה נתגורר כש....

עכשיו, כבר אין לי ספק, אנחנו היורדים,

לעולם לא נהיה שלמים, במקום בו אנו נמצאים.

הדואליות התמידית תלווה אותנו כל חיינו,

לא תרפה ותציק, כמו זבוב טורדני.

וזה רק הקצה, כי כמו בסיפורי הבריאה,

במלקות יענש גם הדור הבא.

׳אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תקהנה',

האם אנחנו מעבירים את הקונפליקט לילדינו?

כאן, אין אפילו סימן שאלה....