ליבי במזרח

ואנוכי בסוף מערב,
כתב את זה מזמן, ר' יהודה הלוי.

איך כותבים פוסט שבועי,

כשתושבי הדרום יושבים במקלטים?

איך מחברים מילים למשפטים ובאילו תמונות לבחור,

כשהלב רואה חדשות ורוצה לבכות?

השבוע, בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לכתוב,

רציתי לקחת הפסקה.

אתנחתא.

לשתוק.

אין לי שום דבר חכם להגיד,

שום מליצה, שום מילת עידוד או נחמה.

נהפוך הוא, אני מרגישה נביאת זעם בעירי,

וחוששת, שעוד צפויים למולדתי ימים קשים.

׳היונה הלבנה כבר זקנה׳, אמר יהונתן גפן

כבר לפני שלושים שנה, יכול להיות שהיא מתה מאז?

צר לי שאיבדנו שליטה, צר לי על החיים בצל אזעקה,

צר לי על ילד קטן שישן מפוחד, 

צר לי ששוב השתבשה השיגרה.
צר לי שישובי הדרום, הפכו בן לילה, לחזית במלחמה,
צר לי על ההרס והחורבן, 

ומביך לי, כמו תמיד בימים קשים, לכתוב את הפוסט הזה מכאן.

(כן, ללא ספק, קללת היורדים, מגיע לנו.)

כל כך רציתי לכתוב פוסט ציורי ומרומם נפש,

לתאר מקום קסום, לספר על תובנה, מחשבה,

לפזר חום ואהבה, ולא, לא באה לי שום הארה.

אז סלחו לי יקירי על הפוסט המדוכדך והקודרני,

והצטרפו אלי בתפילה לימים טובים,

׳עוד יבוא שלום עלינו׳,

בזה אנחנו חייבים להאמין.