כשבן שטרן נכנס לביתי אתמול,
ושואל אותי בחצי חיוך, ׳איפה השטיח האדום שהבטחת לי....?׳
אני מרגישה שדרישת שלום חמה מסבא שלי הגיעה זה עתה.
אחר כך, אני מציעה לו כוס יין,
כשהוא מתעקש להרים ׳לחיים׳ עם א׳,
תחושת הבטן שלי כבר מאוששת,
א׳ לא זכה להכיר את סבא שלי.
סבא שמואל שלי, ניצול השואה המצחיק והרגשן,
זה ששר לי באידיש, ומגניב ׳ציגרטה', בלי שסבתא תתפוס,
כמה בן מזכיר אותו.
שניה לפני שמתחילים,
כשבן שואל מאיפה המשפחה,
ואני מספרת לו על לומז׳ה, פולין,
על סבא וסבתא, ששכלו כל אחד מהם בנפרד,
בן זוג ושני ילדים, שנרצחו באכזריות בידי הנאצים.
מספר לי בן בעיניים מצועפות,
ששם שרפו הנאצים חיים את אחיו למחצה וילדתו הקטנה,
בבית הכנסת, ׳בטח שמעת על זה....׳,
הוא אומר.
עכשיו אני יודעת, שסבא שלי שלח לי את בן שטרן,
ניצול שואה בן תשעים וחמש,
ששרד שתי גטיאות, תשע מחנות ריכוז ושתי צעדות מוות,
כדי לספר בפרוטרוט את מה שסבי וסבתי שתקו.
כדי להעביר לדור הבא,
ש׳לא עוד׳, שהבטחנו לזכור.
די מהר, הבית שלי מתמלא בבני נוער יפים בחאקי צופי,
למעלה משבעים חבר׳ה צעירים ואורחים אמריקאים,
מצטופפים בסלון ביתי,
בן וביתו שרלין חולקים איתנו סיפור נוגע ללב,
ועין לא נשארת יבשה.
כשסיגל ורדי ואיתי טראגנו מפתיעים את בן בשיר האהוב עליו,
׳שיר הפרטיזנים׳ בעברית כמובן,
משהו ניעור אצל בן,
והוא מבקש מהילדים להיות שומרי חוק,
להקפיד על זכויותיהם של כל המיעוטים,
לא רק של היהודים, אלא גם של הקהילה הלטינית, השחורה,
של הקהילה הלה״טבית בסן פרנסיסקו השכנה.
שרלין מספרת לנוער על הסכמה שבשתיקה,
על איך חברה שלמה הופכת להיות שותפה לעבירה גדולה.
מידי פעם הוא נעצר, ושואל את עצמו בקול רם,
׳למה נגזר עלי לחיות?׳
התשובה היא די ברורה עבורו,
יש לו תפקיד בשרשרת הדורות,
הוא חייב לספר את הסיפור,
להעביר את הלפיד מדור לדור.
לפני כשנה נפלה בידי הזכות,
להיות חלק ממסע הבוגרים הראשון לפולין של שבט הצופים.
סיפרתי לכם אז בעיניים דומעות,
על המפגש פנים מול פנים עם הפצע המדמם של משפחתי,
על סערת הרגשות, על הכאבים והמחשבות, שהוצפו לפתע.
כששבתי משם, היה לי ברור שיש לי תפקיד בסיפור,
רק לא ידעתי איך.
הבנתי, שכל חיי התכוננתי לרגע הזה,
שעימת אותי עם הדרכים בהן בחרתי להלך,
המקום בו בחרתי להתגורר,
שבתי משם שרון אחרת.
חשתי, שמציאות חיי השתנתה,
ידעתי, שלעולם לא אשוב לקבל את הטוב,
כמובן מאליו.
הרגשתי, שהגיע הרגע להישיר מבט לסבל האחר.
הבנתי, שעלי לכתוב את הסיפור של העם שלי,
תמיד ידעתי שיש לי תפקיד חינוכי,
רק שמכאן זה קצת יותר מורכב ולא תמיד מרגיש טבעי.
לפתע, חשתי דחיפות,
לפשפש ולגלות את כל הסודות שנשאו בליבם סבי וסבתי
וגם להנציחם באיזה אופן אחר,
ערכי, מכבד, מקשיב מכיל,
מחנך.
בתוך הפוליטיקה המשוגעת של הימים האלה,
באווירת נשיאות פלגנית ומסיתה,
ברעש מהומת החרמות על ישראל,
לנוכח החדשות הנוראיות על רצח עם בסוריה,
למשמע הסטטיסטיקה המטרידה על שיעורי ההתבוללות,
בתוך הסדקים שנפערו בין יהדות ארה׳ב לישראל,
הבנתי, שזעיר ככל שיהיה מקומי בעולם,
וקטנה, כל שתהיה תרומתי לעניין,
עדיין חובה עלי להתעקש ולעשות,
לצאת מד׳ אמותי,
אל המרחב הרחב ולנסות לייצר שיח חדש.
ממש כך נולד לו ׳זיכרון בשבט׳,
בתוך המסע ההוא אל שורשי הרוע בעולם,
בתור הישראלית לשעבר שם, שנושאת את כובע התפוצה,
היה לי ברור כאור קרני השמש באושוויץ,
שאת הסיפור שלנו צריך לספר לא רק בעברית ובישראל,
אלא גם בשפות זרות ליהדות התפוצה.
ולא רק להם אגב, אלא לכל העולם.
ולא רק כקורבן, לא כעם פוסט טראומטי,
כי אם כמצפן, כמגדלור, כמצבה חיה וערכית ל׳לא עוד׳.
היה לי ברור, שחובה עלינו לייצר שיח חדש משותף בין יהודים לישראלים,
שצריכים אנחנו לגשר בין הפערים ולייצר ׳עמיות׳ מסוג חדש,
כזאת שמקבלת ומכילה את כל גווני העם.
הבנתי שיש משהו בהעברת הסיפור מדור לדור,
שיש לו חשיבות בחינוך לתיקון עולם,
לראיה שהיא יותר רחבה מטובת הפרט.
והיה לי ברור שזהו רק השלב הראשון,
ואחר כך יבואו עוד.
שאת הסיפור הזה חובה עלינו להפיץ,
כי ניצולים כבר כמעט ואין.
היה לי ברור,
שאת את השיח הזה צריך להוציא מחשכת הגלות,
לאור החברה הניאטרלית, המודרנית.
שרק אם נעשה כן,
נחליש את הבורות והעובדות השיקריות,
שמנחים את מנהיגי הפלגנות והשנאה.
שרק כך נצליח להשיב בנים ובנות לחיקנו,
שרק כך נצליח לחנך דור, שקשוב למצוקת האחר,
שרק כך נצליח מחדש לחפש צדק,
ולעשות בנפשנו תשובה.
ועוד דבר התחוור לי ודווקא בקרקוב,
לתנועות הנוער היה תפקיד מכריע,
שם, במלחמה ההיא, משני הצדדים.
בתנועות הנוער, השתמשה התעמולה הנאצית להפצתה.
הנוער ההיטלראי שירת את המנגנון הפאשיסטי במשך שנים,
בני הנוער שצמחו שם הפכו למרצחים.
ומן הצד השני,
תנועות הנוער היהודיות,
הם גם הגפרור שהצית את אותה להבה,
הם אלו ששמרו על התקווה בלב רבבות יהודים,
הם אלו שהנהיגו את המרידות,
הם אלו שיצרו מסגרות של גמילות חסדים,
חינוך ותרבות בתוך הגטאות ומחנות ההשמדה.
היה לי ברור שנוער צריך להוביל את המהלך הזה.
שיש בו בנוער, תשוקה ורצון לשנות,
נאיביות והמון טוב ותום.
ידעתי, שתנועה שכזאת יכולה להתרחש רק בשדה הלא פורמלי,
רק בחברת השווים.
אז איך עושים את זה?
איך מביאים לבני ישראלים לשעבר,
את הסיפור שבין שואה לתקומה?
איך מחברים בין ישראלים ליהדותם?
איך מגשרים בין קהילות?
איך מפיצים את הסיפור לכל הנוער באשר הוא?
איך מעניינים את נוער ה׳רשתות החברתיות׳,
במושגים כמו תיקון עולם׳, ׳צדק חברתי׳,
׳ציונות׳, ׳עמיות׳,
איך מצטרפים ל׳משפחת העמים׳?
עם שמירה על זהותו של העם היהודי?
האם יש לזה בכלל מקום כאן?
׳זיכרון בשבט׳,
התרחב השנה בזכות אותו מסע קטן שלי לפולין,
׳זיכרון בשבט׳ הוא הדרך שלנו לייצר דיון ערכי ואמיתי במרחב פרטי וציבורי.
׳זיכרון בשבט׳ קורם עור וגידים,
וקורה ממש כאן בזכות שורה של אנשים מופלאים.
׳זיכרון בשבט׳, מטרתו לקרב בין אנשים,
להחיות את הסיפורים, לעצב את המנהיגים הבאים.
׳זיכרון בשבט׳, סידרת מפגשים ייחודית,
בעברית ובאנגלית,
בעשרת ימי התשובה שבין שואה לתקומה.
זה המקום להודות לשורה של מתנדבים מרשימים מהקהילה, איריס להב, רויטל זוהר, סיגל ורדי, איתי טרגנו, יאיר והילה טל, טל שקד, ארז שוורץ, דיוויד ברוטמן, עמית רונן, אודי וייזר, שרון שפרן, סיגל זיו, אורית דגן, שירלי מנור, שרית שובי,
ליאת סלמן ורונית צ'יזיק,
Ben & Charlene Stern, Nurit Jugend
שלולא הם, זה לא היה קורה בכלל.
וחברים שלי, גם לכם יש משימה בזה הפוסט,
הפיצו את הסיפור לחברים שלכם,
הזמינו חברים אמריקאים לבוא למפגשים,
עזרו לנו ליצור מסורת חדשה מקרבת לבבות ומחברת לערכים.
אל תחמיצו את They Played for Their Lives
ביום חמישי ב27/4 ב6:00 בOFJCC
מוזמנים כיתות ז'- יב' והוריהם, באנגלית.
מספר המקומות מוגבל.
איפה נרשמים? זיכרון בשבט
פוסטים מהארכיון
