שואה, שריטה, חרטה

שריטה

׳לכל ישראלי יש את שואת העם היהודי,

ואת ׳שואתו' שלו, זאת הפרטית.

כל ישראלי נושא בליבו צלקת מדממת,

של סבא וסבתא, של בן משפחה או שכן,

שחווה בעצמו או בהיותו דור שני או שלישי,

את זוועות השואה....

אנחנו לא רק תבנית נוף נעורינו,

אלא גם תבנית עברנו בטרם היותנו....׳

כך הסבירה לי פעם חברה טובה,

(ופסיכולוגית מוערכת מאוד),

כשניסתה להבין מאין הרגישות והחרדה, 

שאופפים כמעט את כל מה שאני עושה.

אני חושבת שבאיזשהו מקום,

כמו שכולנו יצאנו ממצריים,

מעבדות לחירות במובן התודעתי של הדברים,

כולנו היינו שם, באירופה של ימי מלחמת העולם השנייה,

במובן הטראומטי של הרגשות והמחשבות.

קורבנות, צאן מובל, חלשים, חסרי אונים,

מול גזענות, אנטישמיות ורצח עם.

פעמים רבות בנוף החיים השגרתיים, 

אני מוצאת את עצמי מהרהרת בסוגיות ׳שואתיות׳,

מתבוננת בחיים, בחברויות ונאמנויות לשלטון,

דרך הטראומה הקולקטיבית והזיכרון. 

ישמע ׳שרוט׳, ככל שישמע,

אני בוחנת את חברי המקומיים,

ומנסה לנבא מי מבינהם יציל את משפחתי,

אם תיפול עלינו שואה בשנית,

את משחק ׳אנה פרנק׳,

ואיפה מתחבאים, המצאתי אני. 

(עוד הרבה לפני, "על מה אנחנו מדברים, 

כשאנחנו מדברים על אנה פרנק" של נתן אנגלנדר, 

הספר אגב, מומלץ ביותר.)

כולל נסיונות אומדן אנשים, ושאלות שאת א' מטריפות כמו,

'כמה אנשים יש פה להערכתך....?', במהלך קרנבל (דווקא שמח) הומה אדם,

'זה לא ייאמן, תאר לעצמך, ששם נרצחו שישה מליון, על לא עוול בכפם'.

אני מוצאת את עצמי מסוייטת משאלות בחירה, כמו,

מי מילדיך אתה בוחר להציל, ואיך שורדים לאורך זמן מלחמה,

וגם שאלות פלוסופיות כמו,

,האם יש לקדש את החיים בכל מצב? או שאפשר לטבוע

מטבע לשון חדש: "מוות על קדושת החיים ומה שאינם".

ומקביל, מתנהלת כל הזמן על ציר החיים בתפוצה,

שנע בין זקיפות קומה של צברית ויהודיה גאה,

ובין הרכנת ראש כנועה, בעתות מצוקה.

וגם מהרהרת לעומק בשאלות מוסר,

האם בכל אחד מאתנו חבויה חיה אכזרית?

האם באמת אפשר ל׳כבות׳ את המצפון? 

מתי ובאילו תנאים הרוע מתפרץ?

שריטה, שרוטה, שורטת,

אמרתי כבר?

חרטה

זכרון, סבתא שלי במבטא אידי, משבשת מילים, חרדה ועניינית,

הסביבה, נעה בחוסר סובלנות, לנוכח טעויות השפה,

הסוודר הלא אופנתי, אגירת המזון והדאגה הקבועה.

סבתא שלי מסרבת לכספי השילומים, 

זה ׳כסף דמים׳ היא אומרת, ׳הם לא ייקנו את הסליחה שלי לעולם׳,

אגב, זה בדיוק מה שחשבה על המענקים להורים שכולים,

גם במועדון הזה הייתה חברה מן המניין, 

גם שם עמדה איתנה על דעתה.

אחר כך כשהיא מזדקנת,

ונופלת בפולנית למחוזות ילדותה הרחוקים,

היא קוראת לילדיה, שנרצחו באירופה העקובה מדם,

מחפשת אותם סהרורית בבית אבות מריח ליזול.

היא נרגשת כמו ילדה, כשאני מופיעה במדי קצינה,

כבר לא מכירה איש מסביבה,

אבל נראה שהיא סבורה, שהמדים והדרגות,

מעידים עלי, שאני חזקה,

ובתוך הענן, שהשתלט על צלילותה,

ליבה יוצא אלי בקשרים עבותים של

שייכות, גאווה ואהבה.

סבתא שלי, הגיבורה, והאנטי גיבורה,

של ההסטוריה היהודית,

דווקא היא, לא התקבלה בחיבוק חם ואהדה, לארצה שלה.

(וכמה עצוב, בפרספקטיבה של זמן, כי היא ובני דורה,

היו באמת 'מגש הכסף', ובזכות קורבנם, לנו ניתנה)

כל ימיה נאבקה סבתי , שם וכאן,

בחייה, לא חיה, אלא שרדה.

בערוב ימיה, היא נתפסת,

קצת לא שפויה, סנילית, הזויה.

ואני לא יכולה, שלא לשאול את עצמי,

איפה היינו אנחנו אז כחברה? איפה הייתי אני?

מדוע לא עטפנו אותם, את האודים העשנים, ברוך ואהבה?

איך דרשנו מהם לשכוח, להישיר מבט לעתיד ולהפוך להיות צברים תכף ומיד,

איך אטמנו אוזניים ביהירות, איך הקשחנו את ליבנו, 

איך שפטנו ׳צאן מובל׳ בהתנשאות של מי 'שלחופש נולד'.

איך יצרנו תרבות, המקדשת בריטואל, שכול ויגון,

ימי אבל וימי זכרון, ובד בבד,

הפכנו למדינה, שמפנה עורף לזקן, לחלש.

ואיך גם היום, אומה שידעה גזענות,

חוטאת בה שוב ושוב.

עוד פוסטים מבית סבא וסבתא,

ופוסטים שבין שואה לתקומה וזכרון,

הכל מהארכיון 

היא חיכתה לו בצומת

http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/05/blog-post_4.html

כף רגלי לא תדרך שם

http://design-by-sharon.blogspot.de/2012/12/blog-post.html

שיח חרשים

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/02/blog-post_23.html

בדירת שיכון

http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/04/blog-post_11.html

שבוע בשנה

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/04/blog-post_19.html

על החיים ועל המוות

http://design-by-sharon.blogspot.de/2013/09/blog-post_12.html

הצפירה תפסה אותי בשדה התעופה

http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/05/blog-post.html

צילום בגיל

http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/08/blog-post_14.html

אל תשליכני

http://design-by-sharon.blogspot.de/2011/12/blog-post_08.html