בדירת שיכון

בדירת שיכון צנועה ביפו,

חיו סבא וסבתא שלי.

סיפור החיים שלהם,

אין בו דבר מיוחד,

הוא מאפיין רבים מבני דורם, ובהרבה מובנים,
הוא סיפור העם היהודי והקמת המדינה.

אנחנו טועים לחשוב, שטרומפלדור,

ז׳בוטינסקי, יצחק שדה ובן גוריון,

הם ושורה ארוכה של גיבורים מכובדים

בבגדי חאקי ותצלומים דהויים, 

הקימו את המדינה.
מבלי ליטול דבר מזכותם הגדולה של אנשי הדור ההוא,
ובאמת, עם כל הכבוד וההערכה,

בפועל היו אלו קומץ בודד של מאות אלפי היהודים

שחיו בארצנו הקטנטונת בשנותיה הראשונות.
הסבים שלי ושלכם,

מפנים עורף למוצאם,

מדחיקים את טראומת המלחמה,

את תלאות הפוגרומים וניוון הגולה.

חורקים שיניים מול קשיים,

מגדלים משפחות,

מוותרים על תרבות אחת,

מאמצים אחרת,

מנהלים את שיגרת יומם בשפה כל כך קשה,

מתערים, לומדים

ומפתחים זהות של ישראלים.

כאלו היו הסבים והסבתות שלי, של כולנו,

זן חדש של יהודים גלותיים,
שהוליד "צברים" גאים.

סבתא שלי מעולם לא דיברה. היא היסתה במבט פולני די מפחיד את סבא שמואל בכל פעם שסיפר סיפור על בית אבא.
כך, בהגנב היה סבא שלי מספר לי מעשיות על פולניה הרחוקה, על ערבות רוסיה, על המלחמה הארורה, על בניו שנרצחו על ידי הנאצים ועל בן זקוניו, בבת עיניו, ששכל בארץ האבות. את הסיפורים שלו הוא היה מתבל באידישקט ושירים רוסיים, ואפשר היה לחוש דרך המילים והמבט המצועף (כן, סבא שלי היה גבר רגיש), שהוא מתגעגע למחוזות נעוריו. לימים, שאירופה הייתה מקום שפוי, לקהילה היהודית ולחיי כרך מתקדמים.

סבא שלי היה קטן קומה, שמנמוך עם ידיים עבות ובשרניות ורגלי פלטפוס מצחיקות. היו לו משקפיים סבנטי'ס עם מסגרת כהה, מאוד לא אופנתיות. בשנים שכבר פרש לגמלאות, לא טרח להתגלח, והזקן שלו עקצץ לי את נשיקותיו הרטובות. הוא סבל בדמי ימיו מלחץ דם וענייני לב, והיה נוטל באופן קבוע מנת תרופות אותם היה מונה ומסדר בהומור, משעשע אותי בדוגמאות מרהיבות של גלולות וכדורים צבעוניים, בטרם הביא אותם לפיו. ה׳ציגרטה׳ היומית הייתה עבורו פינוק אמיתי, מין מיני exit, חגיגה קטנה, בזעיר אנפין. סבתא חנה הקשוחה לא הרשתה לעשן, במצבו, זה היה מסוכן. הוא היה מהתל בה, מגניב עישונים ומסתיר את עקבותיו. ואנחנו, היינו מתבוננים בהערצה בסבא, שהימרה את פיה של הסבתא הכי ׳בלבוסטע׳ בלבנט. היינו צוחקים צחוק מתגלגל מהבדיחות וההלצות, משתפים פעולה וממתיקים סוד. נאמנים לסבא ולשקר השקוף, היינו מפתים אותו במשחק קלפים או דומינו. וסבא שמואל, תמיד הסכים לשחק ולזייף הפסדים.

את הבוקר הייתה סבתא חנה פותחת בנימרצות מעוררת השתאות. זקופת קומה היא הייתה ממהרת אל המכולת השכונתית. קונה כיכר לחם וגבינת ׳תני׳, קרי, גבינת ׳כנען׳. את השם העתיק של המולדת החדשה, לא הצליחו שפתותיה לבטא, אפילו לא לשם רכישת גבינה. גם היום אני תוהה עד כמה היה המקום קשה לעיכול לאישה החזקה.
היא הייתה ממששת באצבעותיה את הלחם, בודקת את טריות החלב, הביצים והגבינה. מעורה עד מאוד בענייני מחירים, הייתה מחשבת במהירות הבזק ומפקידה בידיו של החנווני העייף את כספה, ומחכה לעודף מדויק על האגורה. כן, ניחשתם נכונה, זה היה מזמן, בימים כשבגרוש לא היה חור, השקל היה ביטוי תנ"כי, והחיים התנהלו בלירות ישראליות ובצניעות מופתית. אז היא הייתה חוזרת הבייתה, פותחת את הסמרטוטים, בהן קשרה את המפתח. קצת כמו משחקי קוביות של תינוקות, אחד בתוך השני, בד בתוך בד מצפין מפתח ישן, ארנק, כל מה שחשוב. גם בימים גשומים, לא הייתה סבתא חורגת ממנהגה, זקופה, עניינית ונחרצת, היא הייתה יוצאת לדרך. לגופה מעיל ארוך ועל ראשה כובע מנילון, קצת כמו כובע אמבטיה, שלא תרטב חלילה וחס....אבוי לבושה! אבל אותי היא לא הביכה מעולם....הייתה בה חוכמת חיים מרשימה, חוש הומור ציני, שכל ישר וכושר השרדות יוצא מן הכלל.
אולי בגלל זה לא הביכה אותי סבתי הזקנה, שאפשר לומר עליה הכל חוץ משהייתה איקון אופנה.

היא הייתה נכנסת הבייתה, וממהרת למטבח. קיטון קטנטנן מלא כל טוב. עם ארגזי פח ענקיים מלאים מוצרי יסוד, שלעולם לא יחסר. ובדיוק בשל כך, גם לא זורקים שום דבר. הטראומה המוכרת לכל, של הדור ההוא שחווה חוסר כל. עכשיו, היא לובשת את הסינר המוכתם, ובארשת חשיבות נגשת למלאכה. ארוחת בוקר דשנה. סלט חי חתוך גס, לחם טרי חם, ושיכבה עבה של חמאה בצידו, ביצה ולתוספת, שמנת חמוצה ולבן. כן, ככה התחילו את הבקרים במאה שעברה, בדירת השיכון ביפו הרחוקה.

מהמזנון הפולני, שעל יד שולחן ארוחת הבוקר, הביטו זוג הסבים רבאות של הסבים שלי. בתמונה ישנה ודהויה, הישירו פניהם למצלמה, רציניים, מדושנים ומלאי ארשת חשיבות. ואנחנו, ישבנו סביב השולחן, כשסבתא מקרקרת סביבנו שרק נאכל...., מתרוצצת אנה ואנה, בחזרה למטבח וחוזר חלילה. נוזפת ומתרה, שכבר נסיים את הארוחה. מתלוננת שהדור שלנו אינו יודע להעריך ארוחה טובה ומספרת על מה אכלו שם ואז, וכמה זה היה נורא. ׳במלחמה, אכלו סוס מת, ואתם לא אוכלת׳, ׳קליפות תפוחי אדמה, פרה מתה׳ ( כאן החלה רשימה של מזונות לא מעוררי תיאבון בעליל...) ׳תאכלו, תאכלו, כמו אוטו צריך דלק בשביל נוסע....׳

ואני, מיד אימצתי בחום, את תפקיד הבכורה המרצה, אכלתי, לעסתי, בלעתי, שרק תהיה מבסוטה סבתי.
אבל היא, לא אכלה.... התכווצה קיבתה במלחמה. היא שאבה הנאה מהתבוננות בסעודה שלנו, בטרחנות סביבנו, מלווה בעינה הפקוחה כל לעיסה ובליעה. מעירה הערות באידיש וניחוח פולני לסבא שלי, שלא יהנה מספיק, פולניה מהסרטים.

עכשיו, כשנגמר הטקס,  סבא שמואל צריך לנוח ואנחנו לגינת המשחקים או למשחקי קופסא  ביתיים.

אני חושבת עליהם הרבה לאחרונה,

על זוג הזקנים, ניצולי השואה,

שהקימו מדינה והיו חלק מהמפעל הציוני,
כמעט במקרה.

חושבת בהערכה גדולה,
על ההישרדות, הדבקות במשימה.
אני מסיימת לכתוב את הזכרון האישי שלי ומבינה,
שמדובר גם בזכרון קולקטיבי.
חושבת על הזקנים שלי, שלנו,
שלמדו את כולנו שיעור בערכים, בצניעות, בציונות.
מתבוננת בכנות אל תוך הנפש,
בוחנת את הלב,
גאה במה שנשאר,
נבוכה ממה שאבד,

ומבטיחה לזכור ולהזכיר לעד.